ההיסטריה גואה ואמא אחת ניצלה

כשגדלה היא נסעה לראות עולם והמבחנים שלי לא הסתיימו אף פעם. חצי שנה הייתה בניו זילנד, חצי שנה באוסטרליה בסין ותאילנד. האימיילים הגיעו כסדרם. לא תכופים מדי אבל בתזמון שתאם בדיוק את תחילתו של כאב הבטן שלי. וכמובן שבמהלך השנים היא הייתה גם הלוך ושוב על הקו לסיני, ששם כידוע אין אימיילים ואין קליטה, ואני עליתי כיתה.

נוכח המציאות הזו פיתחתי מן שיטה שהייתה יותר התארגנות תוך כדי תנועה. הפחדים שלי ממה שצפוי לה הביאו אותי לנסות להיות במקומה. כשרצתה עגיל באוזן בגיל שש ופחדה שיכאב, ניקבתי קודם את אוזני שלי. בדרך הזו זכיתי גם לקעקוע המתנוסס על מקום מוצנע על גופי, בגיל שבו אמהות כבר לא מסתובבות ב"פסיכו קעקועים" בסנטר. כששמעה את זמזום המחט ופנייה לבשו הבעת פחד מהכאב, קפצתי ואמרתי: "אני אעשה קודם ואני אגיד לך בדיוק איך זה". לפרפר שלום.

לפני 4 חודשים היא נסעה להודו.

אחרי חודשיים נפגשנו בגואה. בבת אחת הורדתי את הגיל הממוצע של החבר'ה הפזורים על חוף ארמבול, הסתובבתי בשרוול, דרכתי על צואת הפרות הפרוסה לאורך החוף הקסום, וחטפתי הרעלת קיבה שהייתה הכי קרובה למה שבנאדם מרגיש כשהוא הולך למות.

ראיתי את החבר'ה מתנהלים בתוך השאנטי שלהם, פותחים את הצ'אקרות למעבר חופשי של הג'ראס, רובצים על המזרונים, עוצרים את הזמן, מדברים ללא הרף על תזרים הרופיז וכמה זול זה עלה לי, ומטלפנים הביתה, בדרך כלל, בשביל לבקש מההורים להכניס עוד משהו לחשבון.

אם מישהו היה מעלה שם את האפשרות של פיגוע טרור יש להניח שהיו

 מסתכלים עליו כמו מי שמכרו לו את הסם הכי דפוק באזור. שום תודעה לא הייתה קולטת באמת את האזהרה. מקסימום היו רואים בה מטרד הזוי הפולש מהעולם החיצון אל תוך הבועה שלהם, סתם בשביל לזיין את השכל.

ועל כן אני, היום הזה, האמא הכי מאושרת בעולם: אתמול לפנות בוקר, שעות ספורות לפני שגואה עלתה לכותרות, הילדה שלי נחתה בנתב"ג וחזרה הביתה.

כל אתמול, בעודי עומדת במטבח ומבשלת לה אורז בהרבה מים (קלקול קיבה, אלא מה?) הקשבתי למהדורות החדשות וחשבתי איזו בת מזל אנוכי. ברדיו העלו לשידור ילדים בגואה "שהבטיחו" בלשון רפה להורים שמחר הם יזזו משם, ואני רק דמיינתי מה הייתי עושה אני במקום אותם הורים. למרות שנות החינוך שקיבלתי, את השיעור הזה עדיין לא למדתי.

המפגש הטרי שלי עם חזית גואה ניבא לי שהאזהרות יפלו כנראה על אוזניים ערלות. גם אם בינך ובין ילדך יש מעבר צ'אקרות פתוח, גם אם גדלת ילד אחראי, ברגע מסוים אתה יורד מהמחלף שלהם ולא מסוגל להפנים את העובדה שההגיון האוניברסלי, כמו גם החרדה הפרטית לשלומם, נושרים להם בדרך, בואך גואה.

וכשבתי קמה משנתה, הגשתי לה את האורז ושאלתי: "מה היית עושה אילו שמעת עכשיו על כל הבלאגן עם אל-קאעידה?"

"סביר להניח", היא ענתה, "שלא הייתי עושה כלום".

"היית נשארת?"

"נראה לי", היא אמרה ועינייה הבריקו על רקע השיזוף העז, "נראה לי שכן".