דלהי: לא רק תחנת מעבר בדרך להודו

אבל דלהי מהלכת קסם. מארבע הערים הגדולות של הודו בעיני היא המרתקת ביותר. היא גדושה אוצרות ארכיטקטוניים ואנושיים, מבוך בלתי פוסק עם אינספור מטמונות, שרק צריך להעלות על פני השטח. נכון שהיא גדולה בצורה בלתי רגילה, לא קל להתמצא בה, היא רועשת, חונקת, ערפילית בחורף ועטופה בעשן בישולים בקיץ, היא ברדק אחד גדול, אנרכיה מתפקדת (כמו כל הודו כמאמרו של סלמן ראשדי), אבל כשמתרגלים אליה היא משעשעת ויפה.

האם למשל שמתם לב עד כמה היא ירוקה. אמנם צריך בשביל זה להרים את העיניים מהסחי שלמטה, אבל לא בכדי בחרו שתי הוצאות ספרים מכובדות כמו פינגווין ו-ד.ק (הוצאת המדריכים המצויינת) להוציא מדריך לעצים של דלהי. בשדרות היפות, הרחבות והמוצלות של ניו-דלהי, שהותיר אחריו האדריכל הבריטי לאטיינז, פוגשים אותם יפים ושטופים מאבק.

דרך חלק מהאתרים של דלהי ניתן לנסות לפענח משהו מהארכיטקטורה, ההיסטוריה והיופי שלה. ואם אלה יצליחו להוציא מישהו מהמיין באזאר לבקר באחד מהם (למרות דמי הכניסה הגבוהים), אשרינו.

קוטוב מינאר: פלא מזרחי

אני אוהב להתחיל את שיטוטי בדרום דלהי. ויותר מכל אהוב עלי קוטוב מינאר. בראשית המאה ה-19 נחשב הצריח הגבוה (73 מטר) לאחד מפלאי המזרח, שני בחשיבותו רק לטאג' מאהל. ג'יימס פרגוסון, שחקר וכתב הרבה על אדריכלות בכלל ועל אדריכלות הודו בפרט, כותב עליו: "...זהו המופת היפה ביותר מסוגו בעולם. המתחרה האחד שיעלה בדעתם של רוב הבריות הוא הקאמפאנילה שבנה ג'וטו בפירנצה. זה האחרון אמנם גבוה בכ-30 רגל, אבל המאסה של הכנסייה לידו מגמדת אותו, ויפה ככל שיהיה, אין בו משירת התכנון והעיבוד המדוקדק של הפרטים המציינים כל אבן מגולפת במינאר; כשמתבוננים במינאר מחצר המסגד, צורתו מושלמת, עולה מכל בחינה על מרובעותו הפרוזאית של מִתווה המופת האיטלקי".

המִתחם כולו הוא שיעור מאלף בשילוב של "אביר האסלאם", כינוי לאמנות

 הינדואית ומוסלמית. במרכזו נמצא המסגד קווטול-אסלאם שבנה קוטב א-דין אייבאק מייד אחרי כיבוש דלהי ב-1192, על חורבות העיר הרג'פוטית. לצורך הבנייה השתמשו בעמודים של 27 מקדשים הינדואיים וג'איניים. מהגילופים על העמודים קל לראות את מקורם, למרות מאמציהם של המוסלמים לטשטש את תווי הפנים.

בחצר המסגד עומד עמוד ברזל (כיום מוקף שבכת ברזל), ועליו כתובת בסנסקריטית מהמאה הרביעית לכבוד האל וישנו. לא ברור איך הגיע לכאן העמוד, אבל הברזל נקי כמעט מסיגים, ולא החליד במשך מאות רבות של שנים.

ג'אמה מסג'יד:  גדול ומרשים

העיר העתיקה היא אוצר בלום. במרכזה נמצא השוק צ'אנדני צ'וק ובמהלך השיטוט בה ניתן להיכנס לבית החולים הג'ייני לציפורים, או לשבת ולשמוע שירה דתית במקדש הסיקהי גורודווארה סיסגאנג' הנמצא ברחוב הראשי. אפשר גם פשוט לשוטט ללא סוף בסמטאות העמוסות במבחר המדהים של "אוצרות הודו": בדים, אביזרים לוילונות, סרטים לתפירה עם שיבוצים ועוד.

המקום לנוח ולתהות בו על העולם המשונה, רגע לפני שהולכים לאכול קבב מדהים אצל קארים (בשער הדרומי של המסגד), הוא ג'אמה מסג'יד, מסגד יום השישי. שאה ג'האן (בונה הטאג') בנה את הגדול במסגדי הודו ואחד היפים בעולם כולו. 5,000 פועלים עבדו יומם ולילה במשך שש שנים עד שנשלמה המלאכה ב-1656. מדי שישי הייתה פמליית הקיסר יוצאת מהארמון בדרכה אל המסגד כדי לשאת את התפילה החשובה של צהרי יום שישי.

מסגד יום השישי. הגדול במסגדי הודו (צילומים: יגאל צור)

שלושה גרמי מדרגות מובילים אל המסגד אבל הכניסה הראשית למבקרים היא מצפון. בימי שישי ובחגים נכנסים המאמינים, כמו הקיסר ואנשיו בזמנם, דרך השער המזרחי, הגדול והמפואר מכולם. במרכז החצר הענקית (די מקום ל-20 אלף מאמינים או תיירים), עומדת בריכת טהרה ומסביבה גלריות עמודים. במערב (לכיוון מכה) עומד המסגד, מִפתח מרכזי גדול וחמישה קטנים ממנו משני צדדיו. בפינות ניצבים שני צריחים, ארבע קומות כל אחד. על גג המסגד שלוש כיפות "בצל". על אף ממדיו הגדולים מצטיין המסגד באלגנטיות רבה, בעיקר בגלל יחסי התואם הנאים והאיפוק הגדול בעיטור. משחק של שיש לבן ואבן חול אדומה, וערבסקות בשיש שחור.

קבר הומאיון: משחק של צללים

קבר הומאיון, הגן והקבר של הקיסר המוגולי השני, הומאיון, בנו של באבר הכובש, ואביו של אכבר הגדול, הוא אחד המקומות הנפלאים ביותר בדלהי. מאחורי שער גדול מסתתר גן המשתרע עד לפלטפורמה הרחבה, עליה ניצב המאוזוליאום של הומאיון.

באבן האדומה משובצים פסי שיש שחור ולבן והמבנה המפואר הושפע מהאדריכלות האפגאנית ונחשב לאחד המבשרים של הטאג' מאהל באגרה. הקבר עצמו נמצא באולם המרכזי ובחדרים לידו קברים נוספים של חמידה אשתו האהובה של הומאיון ואמו של אכבר, של בנו של שאה ג'האן שנרצח בידי אוראנגזב ועוד.

בנייני הפרלמנט. מופת ארכיטקטוני

השעה שלפני השקיעה היא אולי השעה היפה ביותר לבקר במקום ולהתענג על האוויר הצלול, משחק הצללים ולהקות הציפורים.

גני לודי: מופת של שלווה

כל מי שמבקר בהודו נדהם משפע החיים שיש בה. מפגש עם אינספור בעלי חיים שבדרך כלל כדי לראותם, משלמים המון כסף ונוסעים לאפריקה או לגן חיות במערב. כאן הם כולם ממול, רק תתקרב ותסתכל. גני לודי, בהם נמצאים קברי שליטים מוסלמים של דלהי, הם מופת לשלווה ויופי. לא להאמין כמה סוגי ציפורים יש בגן. ולא רק. סנאי רב עם יונה ועורב על פירור לחם, היג'רות (חסרי המין) מאופרים עוברים ומשונררים נדבות, וסתם פקידים שחולצים נעליים ומתרווחים להם על הדשא.

ועוד כמה מקומות שכדאי להכיר

המקדש הבהאי הוא לא מקום שהכרחי להיכנס אליו, אבל יש משהו בהתבוננות בו ממרחק שיוצר מופת ארכיטקטוני, משהו בשילוב בין המבנה בצורת פרח לוטוס סגור והגן רחב הידיים. המצודה האדומה, המוזיאון הלאומי, ובנייני הפרלמנט הם מופת של שילוב ארכיטקטוני ויקטוריאני-הינדואי. שער הודו, ג'אנטר מאנטר – הגן האסטרונומי הוא גדול ומרווח יותר מזה של ג'איפור ופחות מוכר.

גני לודי. מפגש עם בעלי חיים ועוד

קוטלה פירוז שאה - שרידי "דלהי החמישית". אחד משני עמודי אשוקה שהביא פירוז לדלהי נמצא כאן (השני מצפון לדלהי הישנה, לא רחוק מיד הזיכרון למרד הגדול). על העמוד העשוי אבן מלוטשת, שגובהו כ-30 מטר ומשקלו 27 טון, צווי אשוקה בכתב הבראהמי העתיק. מקום נעים לא לעשות בו כלום.

ראג' גהאט - גן ובו במת שיש שחור לציון מקום השריפה של גופת גנדי שנרצח בידי קנאי הינדואי ב-1948. אש תמיד דולקת שם וההודים הקשישים טווים כותנה כפי שעשה המהאטמה במסעו נגד הטקסטיל האנגלי.

חנויות ספרים - לא מוותר על איזכורן. שוות במיוחד אלה הנמצאות סביב כיכר קונוט כמו "תולעת ספרים" או "the new book depot". הספרים בהוצאות מקומיות של פינגווין, זולים פי כמה מהמערב, רק חבל שהם שוקלים כל כך הרבה.

• החברה הגיאוגרפית מארגנת טיולים בהודו לנוסע העצמאי ובקבוצות. לתוכניות הטיול כנסו לאתר החברה .
• בואו לקרוא רשמים מסיורים קודמים של יגאל צור ברחבי סין ובעיר שנגחאי , בקמבודיה ובמקדשי אנגקור וואט , על נהרות וייטנאם ובהו צ'י מין סיטי , ובארמונות-מלונות הודו .