שומר החומות

חבר בית הדין של העדה החרדית, הרב דוד יונגרייז, נהג להאשים את גרשון שטמר בכך שהמשיח לא מגיע. "אם הוא היה רוצה שהמשיח יגיע הוא כבר היה דואג שזה יקרה", נהג יונגרייז לומר על יו"ר העדה החרדית. בשבוע שעבר התאספו כמה מאות מאנשי היישוב הישן של ירושלים בפתח בד"ץ העדה החרדית שבכיכר זופניק כדי להיפרד מאחרון לוחמיה של העדה החרדית שהלך לעולמו בגיל 82. שלושה שבועות קודם לכן הם נפרדו ממזכיר העדה, הרב יוסף שיינברגר, שנפטר בגיל 89.

• גוונים בשחור - הכסא הריק
  

בעדה החרדית היה מי שהבין שאולי זהו הזמן לחשבון נפש. "לקחו לנו שני גדולים כאלה, סימן שיש כאן משהו רציני לא בסדר. לא לקחו אותם סתם", אמר מעל בימת ההספדים חבר הבד"ץ, הרב יהושע רוזנברג. "כל אחד חייב לבדוק מה הוא צריך לתקן", הפציר בנוכחים.

על אף ששניהם ייצגו את רוח העדה החרדית, היו שני האישים שונים זה מזה מהותית. פועלו של שיינברגר התבטא ביכולתו לפשר בין הקנאים הקיצוניים לבין הגורמים המתונים יותר. כשנשאל למה הוא מתעקש על התואר "מזכיר", על אף שמשקלו הסגולי היה מעבר לתואר עצמו, נהג לומר: "בעצם ההליכה שלי בלבוש הירושלמי, בסגנון החשיבה והדיבור הירושלמיים שלי, אני מהווה תזכורת לכולם שיש דבר כזה, העדה החרדית".

שטמר לעומתו, נחשב לסמן הימני בעדה, עקשן חסר פניות ששמר על הקו האידיאולוגי האמיתי של העדה החרדית.  

ההלוויה (צילום: חיים צח) 

שניהם גדלו על ברכי מנהיגיה המיתולוגיים של היהדות החרדית. כשנולד שיינברגר, המוהל בברית המילה שלו היה הגאב"ד (גאון אבות בתי הדין) הראשון של העדה, הרב יוסף חיים זוננפלד. לאחר שהתייתם בגיל צעיר, אימץ אותו אליו מנהיג אגודת-ישראל טרם קום המדינה, משה בלוי ולימים אף מינה אותו לתפקידו כמזכיר העדה החרדית.

יחד עם מנחם פרוש, הוא ערך את עיתון "קול- ישראל", ביטאונה של היהדות החרדית, בימים שלפני "המודיע". לימים, גם כשדרכיהם נפרדו, עם הפילוג בשנת 45' בין העדה החרדית לאגודת- ישראל, על רקע השאלה האם יש להכיר בתנועה הציונית, עוד המשיכו השניים לשמור על קשרי ידידות קרובים.

שטמר לעומתו, היה המצפון הפועם של העדה שחרטה על דגלה התנגדות גורפת לתנועה הציונית ולכל משתפי הפעולה עימה. "הוא היה איש אמיתי. עקשן כמו פרד. אם הוא היה מחליט משהו, שום דבר לא היה עוזר", חזר התיאור על עצמו בכל פעם שהתבקשו מכריו לנסות ולעמוד על טיב אישיותו. הוא היה זה ששמר על רבני בית הדין שלא ייפגשו חלילה עם אדמו"רים ורבנים שקהילותיהם נהנו מכספי המדינה.

אם אחד מהם העז ללחוץ את ידם, הוא גם היה נוזף בהם. מתוקף תפקידו, אף מודעה לא הייתה יוצאת לרחוב מבלי שאישר את הנוסח הסופי הכתוב בה.

"לקחו לנו שני גדולים ביחד" (צילום: חיים צח)

גרשון הגיע לארץ בגיל חמש מגרמניה ואת חינוכו, ספג בבית היוצר של נטורי קרתא, מוסדות "תורה ויראה", מאת מייסדי הזרם, הרבנים אהרון קצנלבויגן ועמרם בלוי. לאורך השנים, הוא היה הבורג המרכזי במערכות הרבות שניהלה העדה החרדית.

הקרבות על בתי הקולנוע ותחנות האוטובוסים

משנת 79' ועד 87' נהג מדי שבת בשבתו לצעוד ברגל מביתו שבמאה שערים עד לכביש רמות ולמחות על חילול השבת. המערכה הבאה הייתה כנגד פתיחת בתי הקולנוע בשבת ונמשכה כשמונה חודשים. בשנות ה-80 הוא נלחם כנגד "כרזות התועבה" בתחנות האוטובוסים.

במסגרת מערכה זו, הוא הכריז על "מבצע האלף" אשר התיימר למלא את בית המעצר במגרש הרוסים באלף עצורים. כשהתבקש לחתום על איזשהו שטר ערבות או שחרור מבית המעצר, היה מסרב בתוקף ומכריז: "אינני מכיר במדינת ישראל ובחוקיה". כשהיה חושד במוסד זה או אחר שהחל לקחת כספים מהמדינה, היה מגיע למקום והופך את הכיסאות כדי לוודא ולראות אם כתוב תחתיהם "רכוש עיריית ירושלים".

הלוויה (צילום: חיים צח) 

בשנת 77', עם המהפך של ממשלת בגין וכניסת מפלגה חרדית לקואליציה המאזן הופר. מוסדות החינוך העצמאי החלו נהנים מהזרמת כספים נדיבה מבעבר, ואילו מוסדותיה של העדה החרדית נותרו בפיגור מאחור. כדי למנוע הגירה אל מחוץ לשורות העדה, הקים שטמר את "קרן ההצלה" למימון מוסדות שלא התפתו לשיתוף פעולה עם האויב הציוני. למרות עקשנותו, ידע שטמר להפריד בין יריבות אידיאולוגית לידידות אישית.

קמב"ץ העדה החרדית דאז, יהודה משי-זהב זוכר עד היום כיצד שלח אותו שטמר, יחד עם עוד מספר בחורים, לנקות את כתובות גינוי שרוססו על קירות ביתו של מנכ"ל משרד החינוך דאז, זבולון אורלב, בזמן המערכה שהתנהלה בשנות ה-80 נגד חילול הקברים בעיר דוד. "הוא שלח אותנו לקרצף בסמרטוטים, אלכוהול, נפט ובנזין. שטמר אמר שככה צריך, ואנחנו עבדנו כמו משוגעים, להספיק לפני שבת", מספר משי-זהב.

סילוקו של בלוי

לאורך השנים הלך ונסוג כוחה של העדה-החרדית דרך מספר קווי שבר בולטים. הטראומתי שבהם היה בשנת 63', עם סילוקו של מנהיג הנטורי-קרתא, עמרם בלוי משורות מנהיגיה של העדה. בלוי הוביל את מלחמות הדת בירושלים וזכה למעמד נערץ בציבור החרדי כולו. על בלוי מסופר שכשהיה רואה קופה פתוחה בשבת, בקולנוע או במגרש כדורגל, היה תוחב את ראשו לאשנב ולא זז, לא משנה כמה בעיטות, מכות ויריקות ספג. כך הפכו בעצם נטורי קרתא לסיירת הקומנדו של העדה החרדית.

כשהוא בן 63, ביקש בלוי להינשא לגיורת רות בן דוד, שהתפרסמה כחוטפת של הילד יוסלה שומאכר. הבד"ץ התנגד לנישואים, ובלוי פרש מהעדה. מי שמשך בחוטים מאחור ודחף להדחתו היה שטמר.

השבוע העריך אברהם (שם בדוי), תושב מאה-שערים כי עשה זאת מאחר והיה בטוח שבלוי יירתע ויחזור בו מכוונתו. עם פרישתם של אנשי הנטורי קרתא, איבדה העדה את חייליה העזים ביותר, שהפכו למבקריה הגדולים בטענה שאינם מספיק עוינים את הציונים.

כשבפעם הראשונה נאלצה העדה החרדית לקיים הפגנה ברישיון, היא ספגה ביקורת קשה מכיוון ספסלי האופוזיציה של נטורי קרתא אשר ראו בכך הכרה בשלטון הציוני וסימן לחולשתה. זה היה בשנת 79', שלושה חודשים לאחר פטירת האדמו"ר מסאטמאר, בזמן המערכה כנגד בניית האיצטדיון ברכס שועפאת.

את המהלך רקמו יחד שיינברגר ומנחם פרוש אשר שמרו כאמור, על קשרי ידידות מעברם המשותף. המאבק אמנם הצליח והאצטדיון הועבר לדרום העיר, הרחק מהריכוזים החרדיים אך הקרע בין העדה-החרדית לנטורי-קרתא הלך והעמיק.

מאז המחלוקות הפנימיות בין החוגים המשיכו לקרוע ממנה קהילות שלמות ולפגוע בה בצורה קשה. שנה לאחר מכן, בשנת 80', פרשה מהעדה חסידות בעלז ובהמשך קהילות חשובות נוספות כמו קהילת "המתמידים". הגידול באוכלוסייה והמחסור בדיור בסביבות שכונת מאה-שערים, אילץ רבים מבניה הצעירים להגר לערי הלוויין של ירושלים, בעיקר לעיר בית-שמש, מגמה אשר גרמה לפיזור כוחה. בקיעים נוספים בחומה הסתמנו עם הקמתם של בתי דין על ידי גורמים פרטיים ברחבי השכונות החרדיות, אשר החלישו את התלות בבד"ץ העדה-החרדית וכן הקמתן של מערכות כשרות מתחרות.

הקרב האחרון: מצעד הגאווה

המערכה האחרונה שהובילה העדה החרדית הייתה נגד מצעד הגאווה. פעילי שטח בולטים במאה-שערים בטוחים ש"אם שטמר היה פעיל אז, לא היו מפגינים על המצעד". הוא אמנם היה זה אשר הוציא את המודעה הראשונה כנגד המצעד, שנה לפני קיומו, תחת הכותרת "רעידת אדמה". אולם, "הוא רק בא לתת אזהרה. הוא לא ציין פרטים. הוא התנגד לדבר על זה בכלל", הם אומרים.

כשמועד המצעד הלך והתקרב, נכנסו לתמונה הקנאים הקיצוניים של היישוב הישן בירושלים, הידועים בכינויים - "סיקרקים". אם בעבר רבני עדה היו אלו שמכריזים על המערכה ורק בגיבויים ואישורם, יצאו הפעילים למערכה, עתה, הסיקרקים היו אלו שגררו את הרבנים בעקבותיהם.

מספר שבועות לפני המצעד, שיגר הבד"ץ מכתב אזהרה למפקד משטרת ירושלים, ניצב אילן פרנקו, בתקווה שהאזהרה תוביל לביטולו. המכתב הגיע לידיהם של הסיקריקים והופץ על ידם על קירות השכונות החרדיות בשם רבני העדה-החרדית, זאת מתוך רצונם לשלוט ולהוביל את המערכה. הגאב"ד, הרב יצחק טוביה וייס יצא אל מחוץ לבנייני זופניק, ראה את המודעות וביקש להסירן. למרות בקשותיו, גם כשהמודעות התכסו בחדשות יותר, המשיכו הסיקריקים לתלותן.

מאותו הרגע, על אף הטענות שבכלל אסור למחות כי "אסור לדבר על זה", כדור האש התעצם מיום ליום מבלי יכולת לעצור. העדה החרדית כולה נגררה למאבק השנוי במחלוקת, תוך שהיא גוררת אחריה פלגים נוספים מחוץ לעדה. "זה ההבדל בין היום לפעם", הסביר השבוע תושב מאה-שערים, "אם יש עניין, צריך למחות בשקט כנגד חילול ה', אבל בכלל אסור לדבר על העבירה". עם תום הקרבות, החל דין וחשבון ברחוב החרדי כיצד להגדיר את תוצאות המאבק. "היום רק ממשיכים לדבר אם הפסדנו או ניצחנו", הוא מוסיף, "זה לא משנה אם היה בסוף מצעד או לא, הפסדנו בזה שהיום כל הילדים מדברים על זה, מה שלא רצינו שיקרה. חינוך של 50 שנה הלך".