זה רשמי: אני יודעת לחנות
אנחנו ממשיכים ללוות את קורן דור בדרך לרישיון הנהיגה הנכסף. עכשיו, אחרי שהפחידה את כל משתמשי הכביש, היא בדרך לאיים על כל מכונית חונה
טוב, הגיע הזמן לומר את האמת. אני נהנית משיעורי הנהיגה. כיף לי, כי זה לא ביג דיל. כל מה שאני צריכה זה להנהן מול תמרורים, לזכור עקרונות בסיסיים כמו שימוש באיתות, ופה ושם להגניב מבט למראה כדי לוודא שהמייק-אפ בסדר. ואם להיות ממש מדויקים, אז מדי פעם גם לשאול איפה אנחנו, ומה זו העיר המכוערת הזאת (ולהיזכר שכאן אני גרה כבר ארבע שנים). האדרנלין זורם בגוף, הידיים קצת מזיעות, הרגליים טיפה רועדות. אמרתי כבר, נהנית.
רק יש עניין אחד קטן שקצת מציק, שנמצא שם מודחק היטב מתחת לקליפת הגולגולת. משהו שלא ממש מדברים עליו, ומנסים להגיע אליו בשלב כמה שיותר מאוחר. החוויה הגדולה מכולן, שרק עכשיו הפכתי עצמי ראויה לה - החנייה. ברוורס. נו, התרגיל הזה של נהיגה לאחור עם צוואר תפוס וידיים שמסובבות הפוך, והכל רק כדי לחנות גוש מתכת גדול מדי, במרווח קטן מדי, בלי לדפוק אף אחד מאחור או מלפנים, במקביל ובמרחק של פחות מחצי מטר מהמדרכה.
תראו, העובדה שנשים הן מאותגרות חנייה, היא סוד די ידוע, שגם אם לא מדברים עליו, כולם מודעים לו היטב. זאת אומרת, כל מי שאי פעם ראה תמרוני חנייה מתקדמים של המין הנשי, יודע שיש לנו בעיה לא פשוטה. ואיך אני יודעת את כל זה? כי סיפרו לי, כי היו בטוחים שלעולם לא אדע כיצד לחנות כמו שצריך. ואתם יודעים מה, אני באמת לא יודעת לחנות.
וזה בניגוד לכל החברות שלי, שמזעיקות SOS שירותי גרירה או חבר-בעל-ידיד, רק כי הן מצאו חנייה שהתפנתה בשכונה אבל אין להן מושג מה לעשות איתה. ואני? אני דווקא ניסיתי לפני שהתייאשתי. וגם כשהתייאשתי, המשכתי לנסות. ועוד פעם, ועוד פעם, למרבה הזוועה. כל זה כי אני בטוחה שבסוף יתיישב לידי טסטר עם עצבים, שעבר בוקר לא-משהו, וידרוש ממני לעשות את זה ארבע פעמים רצוף. ככה זה, יש לי פשוט פרצוף שדורש שיתעללו בו.
ואת זה יודע כנראה גם המורה שלי, שלקח אותי בבוקר בהיר וריק מאדם לרחוב נטוש, וניסה להסביר לי במספר שלבים איטיים ומאאאאאד ברורים, תוך כדי שהוא מדבר ממש לאט ומדגיש כל מילה. רררררוורס, מררררראה, לשחרררררר, לסובבבבבב. ואת זה הוא גיבה בשרטוטים גראפיים ותנועות ידיים והדגמה לייב. משקיען אמיתי. ואז הגיע תורי.
הוא רק לא ממש מבין, המורה שלי, שהסברים פיזיקליים ושרטוטים מורכבים תמיד הפחידו אותי. בעיקר הם מעלים לי את הטראומה מהפסיכומטרי. וזה עוד לפני שמתייחסים לעין העצלה שלי, ולפזילה מקרוב, שאומרות ביחד שאין לי שום דרך הגיונית לאמוד נכון את המרחק בין הפגוש האחורי והקדמי שלי, לבין אלה
של המכוניות מקדימה ומאחור. חוץ מלצעוק "הצילו", ואחר כך גם "קח אותי מכאן", לא הצלחתי כלום. בטח שלא להשתחל פנימה ולגמור עניין.
נו, אני בטוחה שיש לא מעט קוראים שמחייכים עכשיו בסיפוק. אלא שהם צריכים להמשיך ולקרוא עוד קצת. כי הנה, עכשיו, אני מספרת לכם איך נגמרו בעיות החנייה שלי. והכל בזכות עמיתה לצרה שעברה על בשרה את הקושי בחנייה, ויודעת כנראה שלנו הבנות קל יותר עם ראשי תיבות. אז היא המציאה את מכ"כ: מדרכה, כביש, כביש. הייתי מספרת לכם למה ומדוע זו הפכה לסיסמת ההצלה שלי, אבל יש עליה זכויות יוצרים. מה שאני כן יכולה לגלות, זה שבעזרתה המכונית מתייצבת כמעט מעצמה במקביל, במרחק סביר, וללא חלקי פלסטיק צבעוני ושבור על הכביש.
תכל'ס, אני עדיין צריכה משהו כמו 20 דקות כדי להתיישר. וברגע אמת, אין לי ספק שאפקוק את השכונה לזמן רב, אזכה לכל מגוון הקללות והצפירות והאיומים על חיי חבר שלי. אין לי ספק שאשפשף כמה דלתות בדרך, ואלי אשמוט לרצפה פגוש או שניים. אבל היי, זה לא מה שכל אישה חונה עושה בכל מקרה, ללא קשר לכישרון הנהיגה שלה?
הטורים הקודמים
לפנייה לכתב/ת 
