"ההומור השחור החזיק אותנו"

הם שרתו בבופור תקופות קצרות או ארוכות. אבטחו קו במשך חודשים או היו חלק מ"תושבי הקבע" של המוצב הכי מפורסם בלבנון. הביתה הם חזרו עמוסים ברגעים ובתמונות, שחלקן פותחו והפכו קונקרטיות ואחרות, צצות כזיכרון מרוחק מפעם לפעם בשיחות מזדמנות עם החבר'ה מהצוות. פרויקט צילומי לוחמים של ynet נפתח בתקופה שבה שבים מוצב הבופור וחייליו לכותרות בזכות סרטו עטור השבחים של יוסף סידר, "בופור", המבוסס על ספרו של רון לשם "אם יש גן עדן". רגע לפני הקרנת הבכורה בפסטיבל דוקאביב לסרטה התיעודי של נורית קידר, "מבוזבזים", שמציג עדויות של לוחמי הבופור, אנחנו מציגים צילומים נבחרים מתוך עשרות שנשלחו למערכת על ידי לוחמים. זכרונות קפואים מיומן מלחמה.

יוסי וייס. בופור 1997. חייל יחידת התצפיות של חיל מודיעין

"התמונה הזו צולמה מתוך המוצב יום לפני אסון המסוקים וזו תמונה סימבולית בשבילי. המסוקים אמורים היו להמריא באותו היום אבל בגלל השלג, הטיסה נדחתה ביום. הרבה אנשים מתו באסון המסוקים, אנשים שהיו ברובם קבועים במוצב שהיה בסיס האם שלהם. לא זכור לי שאי פעם לפני אותו שבוע או אחריו היה כל כך הרבה שלג בבופור. זה היה שבוע מיוחד. את התמונה צילמתי מתוך המוצב. בופור היה הבית שלי במשך שנה. הייתי שם כל הזמן חוץ מהחופשות הקצרות שבהן יצאנו הביתה, זה לא כמו חייל קרבי שעושה קו ויורד. יש אנשים שמשרתים בקריה ויש כאלה שמשרתים בבופור. המקום הזה מסמל בשבילי הרבה. לשבת מתחת למבצר ההיסטורי הזה, שעומד שם אלפי שנים ורואה איך הוא חוטף פצצות מרגמה ולמרות הכל הוא נשאר שלם. בהתחלה עוד היינו יכולים להיכנס ולטייל בתוכו, לרדת למחילות שמובילות לתוך לבנון. אחר כך המפקדים פחדו שהוא יתמוטט אז הפסקנו. אבל המשכנו לצלם".

אביגדור מבורך. בופור, חג השבועות 1992

"בופור. שלט הזיכרון לסיירת גולני. מדרום, הליטני. מצפון, המבצר".

עידו לביא

"כשלושה קילומטרים צפונית לבופור. אני מצלם בזמן שהשיירה נעצרת בגלל תקלה באחד הרכבים".

אורן רוזנפלד. חייל ומאוחר יותר מפקד צוות בבופור

"שרתתי בבופור במשך שנתיים וחצי. בהתחלה כחייל ואחר כך כמפקד צוות של יחידת מודיעין. אני ועוד מספר חיילים היינו קבועים במוצב. כולם נהרגו באסון המסוקים חוץ משחר לוי, שמופיע בצילום, ממני ומעוד חייל. הצילום היה לקראת נחיתה של אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. לא היינו משקיעים יותר מדי בביקורים אבל ביקשו שנצחצח נעליים ונשחק אותה מסודרים. בצד הימני של התמונה אפשר לראות בונקר קטן, משם היינו מפעילים ציוד מודיעיני לשמירה על המוצב. ישבנו וישנו שם במשמרות. כל החיים היו בחוץ כי בפנים לא היה מקום לכלום. גם את הקפה היינו עושים בחוץ".

קובי סקורי. בופור 1993. פלוגה מ' מגדוד 9

"את התמונה הזו צילמנו בבוקר שאחרי מארב לילה. אבטחנו כוח שעסק בעבודות ביצור. היה לנו רגע מנוחה על הטנק. כשעושים קו בלבנון, אין דבר כזה יש לי כוח או אין לי כוח. עושים מה שצריך. היינו במחסור של שעות שינה. היינו עייפים פיזית באופן תמידי. אבל היתה מצלמה, אז אמרנו: יאללה, בואו נצטלם. היתה אמונה שכזו בקרב הקרביים שמי שמצטלם בזמן פעילות מבצעית, משהו עלול לקרות לו. לאו דווקא להיהרג או להפצע, המשהו הזה יכול היה להיות גם היתקלות עם מחבלים. אני משער שהיתה לי שאיפה כזו נסתרת להתקל בחוליה או לעלות ולחסל חוליה. כל מי שהיה בלבנון רצה לחוות את זה. איבדנו בקו הזה שלושה חברים שלנו בשיירה שעלו על מטען ונהרגו בדרך למוצב קאוקעבה. זו היתה חוויה לא נעימה שאני סוחב איתי".

קובי סקורי. ביום טוב אפשר היה לראות את חיפה

"היה לנו יום פנוי ביום וחיפשנו מקומות להצטלם. עלינו למבצר ומצאנו את הקשת הזו עם הנוף המדהים מאחור. אם לא מסתכלים על בופור כעל מוצב, זה אתר ארכיאולוגי מדהים. חוץ אולי מקלת נמרוד לא ראיתי בארץ שום נוף שמשתווה לזה. ביום טוב אפשר היה לראות גם את מפרץ חיפה. זה מקום שיש בו הרבה יראה ומכל המוצבים בלבנון, זה בהחלט היה סמל. כל אחד מאלה שהיו שם סוחב את בופור איתו וזו לא קלישאה. שנים אחר כך, בכל פעם ששמענו על פצוע או הרוג בבופור, משהו התכווץ. אני הייתי שם בשנת 1993, הרבה לפני שמיגנו את המוצב, בתקופה שבה היינו חוטפים סאגרים כל הזמן ומרגישים אותם היטב".  

אורן רוזנפלד. מודיעין. שירת בבופור משנת 1995 עד לאסון המסוקים שבו נהרגו חבריו

"לפני שהתחילו להנחית מסוקים בשטח לבנון היינו מגיעים לבופור בשיירות שהיו נעצרות מתחת למוצב ליד הבטונדות. מהארץ היו מפגיזים בעשן בשביל למסך את השטח ולהפריד בינינו לבין תיבנית ונבטייה. הצילום הזה הוא מכפר ארנון שנמצא למרגלות הבופור. בחסות העשן היינו פורקים את הרכבים ועולים ברגל למוצב. במקרה הזה חטפנו טילי סאגר ופצמ"רים. אני שוכב בבוץ, לפני מיכלית המים ומצלם. זה כבר לא הפחיד, זה היה חלק מהחיים. אולי הצילום הזה בישר את העתיד שלי כצלם עיתונות. משנת 1999 עד לפני כשנתיים הייתי רץ מאירוע לאירוע, מצלם לעיתונים זרים כמו Newsweek או טיים. כנראה שההתמכרות הזו לאדרנלין היא משהו שאני לא יכול להפטר ממנו".

יניב קליין. לוחם של סיירת "עורב" של גבעתי. תמונה מהקו הראשון בלבנון 1998

"צילמתי את התמונה מהצד המערבי של המוצב לכיוון דרום. מרחוק אפשר לראות את מטולה ולמטה את הליטני. זה היה בימים הראשונים שהגעתי לשם. היה אחלה נוף וצילמתי. אי אפשר שלא לצלם במקום הזה, הוא משהו מיוחד, בעיקר בהתחלה. הדבר היחיד שהעביר את הזמן בשמירות היה הנוף. בחרתי בתמונה הזו בגלל שאני זוכר כמה מטורף היה לראות את הארץ כל כך קרובה. כולם מדברים על כך שמה שעושים בלבנון לא רלוונטי ולא חשוב, אבל כשרואים את המרחק בעיניים, מבינים כמה שהנוכחות שלנו שם חשובה".

יוליאן ריביניק. חטיבה 769. חייל בגדוד "רכס עלי טאהר"

קיץ 96'. יום של שמש. מבצר הבופור מאחורי. המבצר הזה היה מקום מסתורי בשבילנו. בתקופה ששרתתי במוצב, הכניסה לבופור היתה אסורה מחשש לסכנת קריסה וגם מכיוון שהוא ממוקש. היה סבבה, אני יכול להגיד שעשינו שם חיים".

יוסי וייס. על המוצב בשנת 1996

"זה צולם פחות או יותר כשהגעתי למוצב ועדיין יכולנו לעלות למעלה. הדגל נמצא שם כל הזמן, כשהוא היה נקרע היינו מחליפים אותו. השילוב של מלחמה עם מוצג היסטורי זה הבופור. כל מוצבי צה"ל היו עם דגלי ישראל עליהם, פה זה בלט בגלל הגובה למרחוק".

שאול ישועה. חייל בגולני. בתוך הצוללת, שנת 1997

"אני עם שני החברים הכי טובים שלי בצוות מתכוננים בצוללת למשמרת לילה (הבמבה והביסלי על המיטה משמאל). החיים בצוללת היו בלאגן. בשביל לצאת להשתין היית צריך לשים שכפץ וקסדה. היה קשה לחיות שם ולהרגיש בן אדם. את המים למקלחת קיבלנו בפחונים שהגיעו בשיירה. אם היה מטען על הציר בדרך לבופור, השיירה לא הגיעה. הזמן הקצוב למקלחת היה דקה בשבוע. זה אף פעם לא הגיע לדקה שבועית כי תמיד היינו בפעילות. אתה לומד להעריך מה זה דקה מתחת למים זורמים. זו היתה תקופה מהטובות בחיי מבחינה חברתית. הגיבוש היה מאוד חזק וההומור השחור החזיק אותנו".