שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בלונדון יש יותר סרטים
    הוא אחד העיתונאים והיוצרים שלא מפסיקים לחדש כבר שנים רבות: הוא פורה, בלתי צפוי ולא נח לרגע. "אני כבר מייחל למשהו חדש. אנשים עושים את מה שאני עושה עשרות שנים, אני מכבד את ההתמדה, אבל זה נשגב מסבלנותי". ראיון חגיגי עם ירון לונדון, הדה וינצ'י של התקשורת המקומית
    הפנטזיה המקורית היתה לחדש, במסגרת פרויקט "מתחדשים" של ynet, את "מסיבת גן", התוכנית המיתולוגית של לונדון מהערוץ הראשון. לונדון לא חשב פעמיים – או אולי חשב פעמיים, אבל ממש מהר - וסירב. מסתבר שזאת התוכנית שתבעה ממנו הכי הרבה אנרגיה במהלך ההפקה והצילומים שלה. למצוא את הילדים, ללכוד את תשומת הלב שלהם, להקסים אותם, לחזר אחריהם. לא היתה לו שום כוונה להכניס את עצמו שוב לגוב הנמלים הזה.

     

    בכלל, הרעיון של קפיצה קטנה לעבר לא קוסם ללונדון משום בחינה. ולמה לו? פניו לעתיד, ולא לחינם מחזיקים ממנו אחד העיתונאים היותר פוריים ובלתי-צפויים בהיסטוריה של התקשורת הישראלית. וסליחה מראש שהזכרתי את
     המילה היסטוריה, כי תגידו מה שתגידו על לונדון, היסטוריה הוא לא. התזזית הזאת הניעה אותו לעבור במהלך השנים השנים את רוב ערוצי הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות שהצליחה המדינה הזאת להנפיק, אולי יותר מכל איש תקשורת אחר בארץ. הוא הוציא תחת ידיו פורמטים חדשניים ומפתיעים, גם אם לא תמיד זה הצליח. במונחים של התחדשות, לונדון הוא דה וינצ'י של התקשורת המקומית. מהבחינה הזאת, אין הולם ממנו כדי לפתוח את פרויקט האביב.

     

    חדר העבודה של לונדון מלא ספרים, ועל השולחן שלו מונחים לפטופ ולפניו מקלדת. "לכל אדם במעמדי יש לפטופ", הוא מסביר, "וחשבתי שאני אסע לכל מיני מקומות בעולם ויהיה לי לפטופ, אבל אני לא נוסע לשום מקום. אז בינתיים יש לי לפטופ, ואני אומר לעצמי שזה פשוט יותר נוח, כי זה יותר קטן. אבל המקלדת שלו לא נוחה, אז במקום מקלדת אחת יש שתיים, והמסך קטן מדי אז אני אקנה מסך גדול.. אבל יש לי לפטופ".

     

    לפני חצי שנה האיש עם הלפטופ יצא לפנסיה. יותר נכון הגיע לגיל פנסיה, 65, ונאלץ לצאת לחופשה כפויה של חצי שנה מ"ידיעות אחרונות", שבסופה חזר למשרה שלו כפרילאנסר במקום כשכיר. שנה לפני התאריך הוא כבר התעניין ב"ידיעות" אם יש להם עניין להמשיך להעסיק אותו, כדי שיוכל, כמו שהוא אוהב, להקדים אותם ולהסתלק בעצמו. סוגיית הפנסיה הצליחה להכות את לונדון גם בשריר הכרונולוגיה המפותח שלו. "בהתחלה הייתי קצת מבוהל", הוא מודה. "בשנה שהקדימה את היציאה לפנסיה – שהיתה די צפויה – משום מה לא הצלחתי לזכור את התאריך. וזה היה מוזר, כי זה תאריך שקל מאוד לזכירה, זה יום ההולדת שלי".

     

    קוראים לזה הדחקה.

     

    "או, לא רציתי להשתמש במילה הזאת".

     

    משהו השתנה בעקבות ה.. אתה יודע מה?

     

    "מה, זה שקיבלתי יום אחד הודעה שאני אזרח תל אביבי קשיש, וקיבלתי הנחות? את מתכוונת לזה? יש לי תעודה כזאת, ואם ההכנסה שלי תרד, אני אהיה זכאי לתמיכה של הביטוח הלאומי. בעוד שנתיים אני אקבל אותה בכל מקרה, אבל הייתי עשוי לקבל את עזרת הציבור אם הכנסתי היתה פחותה. אז פתאום אתה נתמך על-ידי הציבור, כאות הוקרה על עבודתך רבת השנים (מגחך)".

     

    לא היתה הקלה? בכל זאת, עכשיו רשמית מותר לך לנוח.

     

    "היתה הקלה מסוימת. אבל העבודה אצלי היא מאוד משמעותית. לא רק העבודה מבחינת הישג, אלא לקום בבוקר לעבוד. את זה אני עושה כל החיים, וכשאני לא עושה את זה, זה מציק לי. יום שלא עבדתי בו מספיק, זה יום לא טוב. זה קשור גם במידה שולית לסוג של חינוך, שהוא אופייני למשפחות של ההורים של בני דורנו, שצריך לעבוד קשה".

     

    מתי יצאת לחופשה בפעם האחרונה?

     

    "יצאתי במסגרת העבודה.."

     

    לא עבודה. חופשה יזומה, שיוצאים אליה כדי לנוח.

     

    "אה... מתי בפעם האחרונה?.. לא זוכר. אני לא יוצא לחופשות משפחתיות כאלה. אין לי עקרון כזה, אבל האמת היא שאני לא צריך. נסיעות תמיד היו קשורות בעבודה. לא מזמן נסעתי לשבועיים לבן שלי, שחי בצפון-מזרח ארה"ב. הוא העסיק אותי בבניית בית על עץ, גררתי קורות ומסמרתי אותם. הבית עוד לא

     הושלם, אגב. זה היה לפני ארבע שנים".

     

    איך אתה מתמודד עם זמן שחולף?

     

    "המטרונום שלי אבד בגיל מאוד צעיר, תמיד הרגשתי שעוד מעט מתים. לא חייתי באימת מוות, אבל העובדה המרה הזאת, שהזמן כלה וזה ביקור מאוד קצר, היתה איתי תמיד".

     

    נשאר לך זמן לעשות עוד כמה דברים.

     

    "לא הרבה, שניים-שלושה. כמה אני כבר אספיק? אני שואל את עצמי לעיתים קרובות, עושה את החישוב, עד איזה גיל אפשר להתרוצץ עם מצלמה? ברגע מסוים הכוחות נגמרים או טעם הציבור פונה נגדך, הרי הוא קפריזי לגמרי, בכל יום זה יכול לקרות. יום אחד אתה סלב תקשורת, ולמחרתו מפטרים אותך כי מאסו בך, או כי הסגנון שלך לא הולם את רוח הזמן, או כי משהו חדש בא מאמריקה, ואתה נשכח כלעומת שהתפרסמת".

     

    אתה מכין את עצמך למצב שזה יקרה?

     

    "אני תמיד מכין את עצמי לרגע שבו יזרקו אותי. כל החיים. לכן אני מכין תמיד חלופות. זו אחת הסיבות שתמיד עבדתי בשלוש משרות. שאני תמיד אוכל לומר לבעל הבית 'שק לי בתחת, אני הולך מכאן', או שאם הוא יאמר לי 'שק לי בתחת, לך מכאן', אני אוכל ללכת. למזלי מעולם לא פוטרתי. אבל זה נראה לי בחזקת נס, לא וודאות".

     

    קורה שאתה חושב על תקופה שלא תוכל לעבוד בה?

     

    "לא יהיה דבר כזה. כל זמן שאני אוכל לתקתק על מקלדת או לצייר או לצלם, לקרוא ספר, לא יהיה. לא יהיה. אלא אם, את יודעת, כל מיני פגעים בחושים..." 

     

    באיזו תחושה מלווה החישוב של הזמן שנשאר?

     

    "שצריך להספיק. שכדאי עוד לעשות כמה דברים, שאין זמן לבזבז. אני גם מביט גם על הספרים בחדר הזה, יש יותר מדי. כמה מהם אני עוד אספיק לקרוא? יש לי harvard dictionary, מליון ערכים בכרך כזה ענק, לא יכולתי אפילו להכניס

     אותו בעמידה לתוך המדף. כבר עשר שנים הוא אצלי, ואני מביט עליו ואומר 'איפה אני אכניס אותך, שתרגיש טוב ותתאים לאחרים?' זה נורא מטריד אותי. הוא תופס הרבה מאוד מקום, אז חלק שלם של אצטבאה מוקדש לדייר הזה. לפני כמה זמן באתי אליו ואמרתי 'יש גוגל, ואני בעצם לא צריך אותך יותר'. וכל-כך צר היה לי עליו. כל הציוד הזה כבר מיותר. זה מעיק עלי, שהוא עומד שם, ואני אומר אולי אני אפתח בכל זאת איזה ספר.. רק בשביל התחושה שעדיין צריך לחפש במילון".

     

    אנחנו עדיין מדברים על harward dictionary?

     

    "תראי, מוטי (קירשנבאום) כל הזמן אומר – אנחנו כבר לא בונים קריירה, אלא מתחזקים אותה. צריך להשלים עם זה שאת רוב הדברים כבר עשיתי, ומה שנותר הוא המעט – לא הרוב. זאת עובדה. אז כיוון שאני משקיף על הקריירה שלי בסך הכל די בסיפוק, היה לא רע, וגם נחמד, אז בסדר".

     

    נולד פרולטר וימות פרולטר 

    הוא התחיל בתור חקלאי, לפחות קונספטואלית, ב"כפר הירוק". אחרי שיעור אחד של דילול גזר הוא הבין שזה לא בשבילו, אבל כל-כך רצה לעזוב את הבית, שנשאר בפנימייה. אחר כך הוא ידע בביטחון גמור שהוא רוצה להיות גרפיקאי, ואחרי הצבא הלך ללמוד ב'בצלאל', אבל אחרי זמן מה הוא – איך לא – השתעמם. במקביל הוא מצא את הפרנסה שלו ב'קול ישראל', כי היה לו קול בריטון ועברית מצוחצחת שקיבל מהבית. לאט לאט גבר הפיתוי שבמילים על זה שבסמלים, והוא נטש את 'בצלאל' ועבר לרדיו במשרה מלאה. אחרי שסולק ממנו פעם אחת, כשלא הגיע בבוקר לקריין את החדשות ("שתיתי אז, כמו צעירים שמתרחקים מהבית וקוראים לעצמם דרור, והיה קשה להתעורר עם האנג-אובר"), הם קראו לו לחזור, והוא התנה את השיבה במעבר למחלקת החדשות. אז הקים עם קולגות את תוכניות האקטואליה ששינו את פני הרדיו, כמו 'חצי היום' ו'היום שהיה', ושאת הצאצאיות שלהן אפשר למצוא על הסקאלה גם היום. 

     

    בהמשך עבר לונדון לערוץ הראשון, ועלה עם פורמטים כמו "סינרגיה", "טנדו", "סוף ציטוט". עם הקמת ערוץ 2 הגיעו עשר השנים הטובות ב"קשת", שיהיה מי שיגיד ששם שירת בכבוד על תקן "עלה התאנה" של הזכיינית, אבל לונדון יגדיר אותן כעשר שנים נפלאות. השנים האלה הסתיימו כשלונדון הרגיש שהסכום הנאה שהשתכר תמורת שני ימי שידור שבועיים, לא עומד ביחס הוגן לסכום שימי השידור האלה גורפים לקופת הזכיינית. הוא חש שעוד רגע יבקשו ממנו  באדיבות להוריד קצת את השכר או להיפרד כידידים, והחליט לקדם את פני הרעה. "יש לי מזג של פרולטר", הוא מודה. "אני אוהב לחשוב שהמעסיקים שלי מרוויחים כסף מהעבודה שלי. פעם אמרתי לנחום ברנע, שיש לי תחושה שמשלמים לי יותר מדי על מה שאני עושה, ואני לא מבין בדיוק על מה משלמים לי. אז הוא אמר 'אנחנו שנינו נולדנו ונמות פרולטרים'".

     

    הקריירה של לונדון משובצת גם בפרויקטים שלא בהכרח התיישבו עם התדמית השכלתנית, ה"תרבותית" של לונדון, כמו "הפואטיקה של ההמונים" (שעסקה בסקס), "מסיבת גן" ואפילו הופעות חטופות בקליפ של "הדודה והדוד" של דני סנדרסון (בבימויו של מוטי קירשנבאום, אז יצא מתוך בריכה כשהוא לבוש ומקריא מתוך ספר) ובסרט "שלאגר" של "הגשש החיוור". היום הוא עדיין איש האשכולות וההשכלה הרוחבית (אם כי הלא-פורמלית), שתחקירניות יכולות לסמוך עליו שינפיק דעה מקורית, ישירה ואינטליגנטית. מכיוון ש(כמעט) כל דבר מעניין את לונדון, אפשר להניח שיהיה לו משהו מעניין להגיד, כמעט על כל דבר.

     

    זה מפתה, אבל לונדון לא נוטה ליפול למלכודת הדבש הזאת. השבוע התקשרה אליו מפיקה, וביקשה ממנו להשתתף בתוכנית על הרצל בתור "אושיה תרבותית". ברגע שהיא שחררה את צמד המילים הזה אל השפופרת, היא הפסידה את לונדון, שנחלץ מהשיחה מטילת האימה. "כל כך נבהלתי. מה רוצים מחיי?"

     

    שתהיה אושיה תרבותית.

     

    "אני לא יודע מה זה אושיה תרבותית, ואין לי מה להגיד על הרצל. מה גם שאי אפשר לצאת טוב מאתגר כזה. אם תגיד 'אני לא אדם תרבותי במיוחד, בוודאי שלא אושיה', תישמע מצטנע. ואם תאמר 'כן, אני אושיה תרבותית', תשמע חצוף. מה אני צריך לעשות בשביל זה?"

     

    אם כבר הגדירו אותך בתור אושיה תרבותית, אתה רק צריך להיות אתה.

     

    "מה זאת ההגדרה הזאת? אני מבין שמתכוונים לזה שאני מתנסח בעברית לא רעה בטלוויזיה. זה לא הופך אדם לבר חשיבות כלשהי בעולם התרבותי. אני לא מחשיב את תרומתי לחיי התרבות לחשובה או מכרעת במיוחד".

     

    אתה מצטנע?

     

    "זאת הערכה שקולה. אני חושב שמבחינת חשיבות, התרומה הכי חשובה שלי לעולם התקשורת, היא דווקא תרומה שחברים שלי ואני תרמנו בסוף עידן בן גוריון, כלומר בתקופת הקמת רשות השידור ותוכניות האקטואליה".

     

    אתה מהאנשים שחושבים שהיה פה שמח לפני שנולדנו? שהנוער היה יותר ערכי, וכאלה?

     

    "לא. אני לא יכול להתרפק על תקופה, כשבכל התקופות היו חסרונות גדולים. היום כולם נחרדים מהשחיתות, ונכון שיש פולחן אגו, ומאטריאליזם גס ואנשים עושים לביתם, אבל המדינה הזאת עומדת על כתפיים רחבות של אנשים אחרים, והם הרוב. הרוב בסדר, הרוב הולך בבוקר לעבודה, ומשלם מס-הכנסה

     ולא גונב ומגדל משפחות.

     

    "אנשים גם שכחו את 18 השנים בלבנון, מתגעגעים לאריק שרון שהכניס אותנו לשם וכועסים נורא על אולמרט שעשה טעות איומה. משקצים אותו ומוכנים להטיח בו כל אשמה שבעולם. אה - סליחה, ואחרים לא שגו? הכל יוצא מפרופורציות. שמחה אדירה שמכבי תל-אביב מנצחת איזו קבוצה מחורבנת באיטליה, אז קופצים לבריכה ומשתגעים, וישראל על המפה, ואחר כך שוקעים ביגון עמוק וחרדים מפני מה ילד יום, וישראל שוקעת. הכל בדיספרופורציה נורא. אז אני לא יכול להיכנס אל מצב הרוח הזה, הקיצוני. ואני לא מתפעל כל כך ממה שהיה, אז היו דברים נפלאים, והיו חרא".

     

    אתה לפחות מביט אחורה בצורה מפוכחת.

     

    "אני מקווה. חוץ מזה אני מרגיש שזוהי מהות הציונות – שלא ישפילו שוב יהודי. וגם אם היהודי ימות, הוא ימות עם רובה ביד. אם אפשר גם להיות עשיר, ושתהיה לך מכונית 4X4, ושתוכל לשוט בסירת מירוץ בכינרת ולעבוד במשרדים ממוזגי אוויר, זאת התוספת".  

     

    אתה לא בנאדם רגשי במיוחד.

     

    "אני חושב שאני רומנטי, אבל לא סנטימנטלי. אני אוהב רגשות נשגבים, אהבה גדולה ומעשי גבורה, אני אוהב אנשים משכמם ומעלה בזכות כשרונם או אופיים, אני מאוד נושא את עיני לתופעות כאלה. אבל אני לא אוהב קיטש, לא דמעות שניגרות רק משום שהשמש שוקעת במערב. אני לא בוכה הרבה, אני לא אוהב רחמים עצמיים, אני לא אוהב שמתרפקים על איזה עבר מומצא. אין לי סנטימנטים לכלום".

     

    גם לא לזכרונות?

     

    "אין לי זכרונות. אני אדם נטול זכרונות. לא מזמן ישבנו חבורה של אנשים, הספדנו את חגי פינסקר, והיו שם רון בן ישי, מיכה שגריר, אנשים בני גילי בערך. והם נזכרו באנקדוטות, ובין השאר גם דיברו עלי. 'אתה זוכר, ירון, שיצאנו ואתה אמרת ככה, ואני אמרתי ככה, ועד היום אני זוכר את זה כחווייה מכוננת', ואני לא זוכר. איפה זה היה? זה הייתי אני? אולי אתה מחליף אותי במישהו אחר? אני לא זוכר חוויות אישיות. אין לי כשרון לאנקדוטות, לצבירת חוויות. אני זוכר את משמעותן של החוויות לא את החוויות עצמן".

     

    תמיד היית כזה?

     

    "אני חושב שכן. זה לא שייך להתנוונות התאים האפורים. גם למה להתגעגע? היום אני מרגיש במובנים רבים יותר טוב מפעם. אני חושב גם שאובייקטיבית המצב יותר טוב, חוץ מתלאות הזקנה כמובן. כאבי ברכיים, ליבידו חלש יותר, פחות אפשרות להקסים נשים צעירות, אבל טוב יותר במובן של השלמות הנפשית, הרגיעה, ההשלמה".

     

    איזה מתלאות הזקנה הכי מורגשת אצלך?

     

    "מה שיש לכולם. קצת כולסטרול וקצת לא שומעים את הטונים הגבוהים כל-כך טוב, והברכיים, אני לא יכול לרוץ 10 ק"מ כמו שרצתי עד לפני כמה שנים. שום דבר דרמטי".

     

    הפתיע אותך כשזה קרה?

     

    "נורא הפתיע אותי. נורא. לזה לא הייתי מוכן. אני זוכר מתי זה קרה, מתי נוכחתי לדעת שהזקנה קפצה עלי. בדרך כלל הייתי מנתר מעל גדרות. כשהייתי יותר צעיר בלי תמיכה של הזרוע, ויותר מאוחר קפיצת חמור

    כזאת. ואני זוכר שהבחנתי יום אחד, שאני חושב פעמיים לפני שאני מדלג, האם אני אעבור את זה? ואז אמרתי – אולי יותר טוב להקיף במקום לדלג. וזה היה הרגע שהבנתי שמשהו השתנה. זה היה רק לפני 10 או 15 שנים, לא יותר".

     

    היית מודע לזה מיד?

     

    "כן. חשבתי לעצמי 'מה קרה בעצם? האם הבחנת בעובדה שלא דילגת אלא עקפת?' מיד הבנתי שמשהו מכריע קרה. את עוד מדלגת, אה?"

     

    לפעמים. אבל לפחות מחשבתית גם אתה עדיין מדלג.

     

    "למזלי הסקרנות שלי לא אוזלת, זאת כנראה תכונה שאני אמות איתה. כל ספר שאני מקבל אני שמח ואני מוכרח לקרוא כמה עמודים כדי לדעת במה מדובר. כשאני מדבר עם אדם אני צריך לדעת איפה הוריו נולדו ומאיפה הוא, זאת תכונה מבורכת לעיתונאי".

     

    יש גם סוג של ביטחון באינפורמציה.

     

    "אולי אני גם זקוק לאינפורמציה, כי אין לי השכלה שיטתית. עכשיו למשל הגיע לשולחני הספר הזה שמאוד מעניין אותי, על הניו-אייג' בישראל".

     

    זה מאוד מעניין באמת.

     

    "טוב, אותך ברור שזה יעניין".

     

    למה?

     

    "כי את בגיל הנכון".

     

    איזה?

     

    "של .. נו, של חיפושים פוסט-מודרניים כאלה, אני גם חסר כשרון מטאפיזי, הייתי אומר, אני ראציונאליסט כל-כך מובהק, אני לא מבין דברים שלא מסתכמים מתחלקים או עולים בריבוע, או שיש לפחות הוכחה לוגית עקבית, איזו שיטה. מאבד את הריכוז, לא מבין על מה מדברים. מום כזה".

     

    אז מה יש לך לחפש בספר הזה?

     

    "העולם הזה זר לי לחלוטין. ורציתי לפצח אותו, להבין מה קורה, למה האנשים נוסעים להודו, מה מוצאים בויפאסנה יוגה, ברייקי או בתקשור. ידידה טובה שלי, אשה בת 50, אמרה שהיא הלכה לוויפאסנה לשבוע בעין-גדי, וחזרה מסוחררת כולה, ועולמה השתנה. אני מאוד מעריך אותה, ואני רוצה להבין מה היא חיפשה, מה לא מוצא חן בעיניה במציאות הנוכחית, למה היא חסרת מנוחה. למה היא מחפשת משמעויות אלטרנטיביות לקיום".

     

    אתה רוצה להבין או להוכיח שזה לא נכון?

     

    "בבסיס זה מגיע מבחילה עמוקה, אבל אני חייב להודות שזאת תופעה רווחת, וכדי לדעת איפה אני חי אני צריך להבין אותה". 

     

    מייחל למשהו חדש

    ארבע שנים ו-1200 תוכניות של "לונדון את קירשנבאום" הצטברו בערימת זמן-המסך של לונדון, ובזאת מוכתרת רשמית התקופה הארוכה ביותר בחיים המקצועיים שלו, שבמהלכה שהה במקום אחד. בתור בנאדם שמעיד על עצמו שהוא משתעמם מהר, אפשר לתהות לאן נעלם הקול שקורא לו לנדוד, לנדוד. אז זה בסדר, הוא קורא. לונדון עובד על סדרה דוקומנטרית ש"עדיין אי אפשר להרחיב עליה את הדיבור, אבל היא תרבותית, כמו שאת בוודאי רוצה שאני אגיד".

     

    את המגזין היומי בערוץ 10 הוא מתקתק בקלילות, כנראה אותה קלילות שמדליקה אצלו את הנורות האדומות, שמסמנות את מסלול ההמראה לייעד הבא. "אני כבר מייחל למשהו חדש. אנשים עושים את מה שאני עושה עשרות שנים, אני מכבד את ההתמדה, אבל זה נשגב מסבלנותי. וחוץ מזה כנראה שיש לי מידה מסוימת של כושר המצאה, אם כי אני חושב שהוא מתנוון. פעם החלפתי הילוכים בקצב גבוה יותר".

     

    אז למה אתה מחכה כדי לשנות?

     

    "אני כבול קצת מבחינה אישית, אין לי אותו החופש שהיה לי בעבר. אבל אני גם מחכה לדחיפה אחרונה, להימאסות קיצונית. אני חושב שזה מה שדוחף אותי בדרך כלל".

     

    אתה יכול לתאר את התחושה שיש לך לפני פרויקט חדש?

     

    "בהתחלה יש לי בטחון מוחלט, שאני עומד להמציא את הגלגל. אני נלהב בדרכיי ומצליח לשכנע לקוחות פוטנציאליים. אלא שכשאני יורד לפרטים, מתברר לי שזה לא באמת מקורי או שזה כנראה לא יצליח. ככל שמתקרב הזמן ברור לי שזה יהיה כישלון, ופתאום נראה לי שהכנסתי את עצמי לצרה צרורה שאני לא יודע איך לצאת ממנה, אבל כל האנשים ששכנעתי בדרך כבר משוכנעים, ואין מנוס".

     

    ואם זה באמת נכשל?

     

    "כשלונות זה דבר נפלא. זה מאלץ אותך להתפתח ולסלול דרך חדשה, אני גם לא סובל מטראומות של תבוסה. היו קונספטים שהתאפשרו רק בגלל שאני בור גמור בעבודה בתחומים מסוימים, כמו קולנוע".  

      

    כשאתה לא יודע מה אי אפשר לעשות, אין מה שיגביל אותך.

     

    "נכון. הבורות שלי משרתת אותי, ללא ספק".  

     

    עוד חידושים:

    גיל חובב מחדש מילים

    חיים חפר מחדש את ההגדה

    סילברדון מחדש את חד גדיא

    רוברטו מתחדש עם הילה זיתון

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יהונתן דייויס
    לונדון. מחכה להימאסות קיצונית
    צילום: יהונתן דייויס
    7 לילות
    מומלצים