מקפלים ונזכרים

מאחורי כל מסך שעולה בתיאטרון יש מפעיל. מאחורי כל תלבושת יש מעצבים ותופרים. מאחורי כל שחקן יש מאפרים, ומלבישים ולחשנים. מאחורי כל הצגה יש מחזה שנכתב בחשכת חדרו של מחזאי ועולם שנרקם במוחו של במאי ומנהלי הפקה ואנשי סאונד ורקוויזיטורים ופועלי במה ותפאורנים. כל אלה הם הלב הפועם של התיאטרון.

בהבימה, רגע לפני פירוק הבניין, לא מעט לבבות הרעידו. המעבר מאולמות הבית אל הלא נודע למשך שנתיים ימים, תקופת שיפוץ המבנה, מעורר מחשבות, תהיות וחששות. בקרב ותיקי התיאטרון החשש הוא מפני סחבת שבסופה מי יודע אם יחזרו אל הבית שהם עוזבים מאחור. הצעירים, מתרגשים מתקופת השינויים שבפתח.

בשבועות שקדמו לפירוק, דניס לנגי, מנהלת המתפרה של התיאטרון הלאומי בשלושים ושבע השנים האחרונות, מקפלת פרק נכבד מחייה לתוך מכולות גדולות, מפרידה כמו למסדר את הכביסה הצבעונית מזו הלבנה לקראת אחסון ונזכרת. שורות שורות היא מסירה מהמתלים את התלבושות שהפכו את שחקני התיאטרון למלכים ולמלכות, לנבלים ולפושטי יד, למצליחנים וללוזרים. "הבגד הזה הוא מ'חג הסנדלים', ההצגה שפתחה את האולם", היא מלטפת שובל של גלימה ארוכה. כשהעיניים שלה חולפות מבגד לבגד, מתחתיות הבגדים שנועדו להשמין את השחקנים לקרינולינות מברזל, אפשר לראות את האהבה הרבה, את השנים ואת הלב שנחמץ. "הבגדים האלה זה כמו הילדים שלי", היא אומרת ומודה, "כואב לעזוב".

ביום הראשון שדניס לנגי נכנסה לתיאטרון היא היתה נערה מבוישת ומרוגשת. שלושים ושבע שנים אחרי היא שולטת ביד רמה במתפרה של התיאטרון ולא נחה לרגע. "התחברתי למפעל הזה צ'יק צ'אק", היא מחייכת חיוך עצוב של רגע לפני פרידה ומוסיפה כמעט בלחש, "עכשיו יכול להיות שאני עוזבת בכלל". לנגי אינה יודעת אם בתום השיפוץ תחזור אל שולחנות הגזירה והגיהוץ, אל המספרים וסרט המדידה. "אני לא רואה את עצמי במקום אחר ולא רואה את עצמי בחזרה כאן".

טלי שטוקהמר זליגמן, מנהלת מחלקת האביזרים, מתקשה להיפרד: "זו מחלקה ענקית עם מלא דברים. נורא קשה לזרוק ונורא קשה להיפרד ואין לנו כוח נפשית ופיזית אבל עודדו אותנו שנחזור למשהו יפה, על זה אנחנו מסתכלים, על האחר כך".

פרקים נוספים בסדרה:

מאחורי הקלעים של אילן רונן