מנהיגי תנועות מחאה: הישראלים לא ימלאו כיכרות
האם עם ישראל ייצא לרחוב וימלא כיכרות בעקבות דו"ח וינוגרד? האנשים שסחבו על גבם תנועות מחאה היסטוריות תולים מעט מאוד תקוות לשינוי. צ'רלי ביטון: "השמאל היום אימפוטנט". זהרה ענתבי מ'ארבע אמהות': "הישראלים הם עדר נתינים ולא אזרחים". מנגד, מעריך מוטי אשכנזי: "יעברו חודשים בודדים עד שנראה חילופי שלטון"
הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אשר יתפרסם מחר (ב') באופן רשמי, כבר מעורר סערה ציבורית וצפוי שיביא לגל תגובות נרחב בחברה הישראלית. הנעלם הגדול הוא האם הציבור ייצא לרחובות? כמה מובילי-מחאה מנוסים נדרשו לשאלה, והתחזיות - לפניכם.
מוטי אשכנזי, שהוביל ב-73' את תנועה המחאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, מחאה שהביאה לנפילת ממשלתה של גולדה מאיר, סבור כי חרף ההבדלים הרבים אז והיום, הציבור הישראלי ייצא גם היום בסופו של דבר כדי למחות. "הציבור הישראלי בהחלט יכול לחולל שינוי והתהליך הזה כבר החל, אבל זה לא יקרה מהיום למחר. צריך סבלנות ואמונה. צריך לזכור, למרות הרומנטיקה והנוסטלגיה, שגם המאבק ההוא לקח זמן רב, כשמונה חודשים. גולדה אפילו זכתה שוב בבחירות".
מחאת המילואימניקים (צילום: ניב קלדרון)
אשכנזי מוצא הבדלים גדולים בין האנשים שהובילו את גל המחאה של אז ואלה שעמדו בחזית המחאה שלאחר מלחמת לבנון השנייה. "השלד הראשוני של המחאה שלנו היו אנשי המילואים, שאחרי חודשים של שירות שבו התבשלו במיץ של עצמם והתמודדו עם הכאב והפגיעה שחוו - יצאו לרחובות. בניגוד למלחמה הנוכחית, שבה היה גיוס קטן הרבה יותר של מילואים, ששוחררו מיד לאחר המלחמה לביתם ולא התגבשו יחד סביב התסכול והמחאה".
עם זאת, אשכנזי מעריך שהנסיבות הקיימות היום פועלות לטובת תנועות המחאה: "בזמני, התקשורת אפילו לעגה לי וקראה לי 'דון קישוט', אנשים ברחוב קיללו וירקו עלי. אבל לאט לאט החלה מגמת התרחבות של המחאה". לדבריו, התקשורת היום היא גורם עירני ונשכני יותר: "היום יש מפלגת שלטון אופורטוניסטית וראש ממשלה חשוד בשחיתות, לכן אני חושב שיעברו חודשים בודדים עד שנראה חילופי שלטון".
"אחרי המלחמה - לא הייתה הפגנה רצינית"
גם צ'רלי ביטון, ממנהיגי תנועת "הפנתרים השחורים" שפעלה בשנות ה-70', ומחתה נגד אפלייתם של בני עדות המזרח, לא נותן הרבה סיכוי למחאה אמיתית: "בשנים עברו היתה נכונות של אנשים לצאת לרחובות, היום הנכונות לא קיימת. השמאל פעם היה שמאל, היום הוא אימפוטנט. הוציאו לאנשים את כל הרוח מהמפרשים".
לדברי ביטון, "ממשלות ישראל בשנים האחרונות דיכאו לאנשים את כל הרוח כמעט בכל מאבק ציבורי בכל תחום. היו אמנם כמה אוהלים וכמה פלקטים בעקבות המלחמה, אבל בואו נאמר את האמת - לא היתה הפגנה רצינית אחת".
ביטון מעריך שרק טיעון חריף ביותר בדו"ח הוועדה, כזה שאי אפשר יהיה לעבור עליו לסדר היום, "יכול אולי לייצר תחושה של 'הקש ששבר את גב הגמל'". רק טיעון כזה, הוא מסביר, יגרום לאנשים לצאת למאבק.
"הממסד יודע להכשיל מאבקים"
מובילת מאבק האמהות החד-הוריות לפני כארבע שנים, ויקי קנפו, סבורה כי דו"ח וינוגרד, חריף ככל שיהיה, לא יוציא לרחובות את הציבור הישראלי. "היינו צריכים לראות כבר מזמן אנשים ברחובות וזה לא קורה. כולם מיואשים, כולם מקטרים שצריך להפיל את הממשלה הזו, אבל אתה לא רואה אף אחד ברחוב ואם לא עושים את זה - אז שם למעלה חושבים שהכל בסדר".
לדברי קנפו, אין היום מקום למחאה של האזרח הקטן: "הממסד כבר יודע להכשיל מאבקים, אף אחד כבר לא מתרגש מבעיות ביטחון ומשחיתויות. גם התקשורת מנצלת וזורקת. אפשר לשבת ברחוב ולהפגין שנים ואף אחד לא מסתכל עליך, עד שבסוף אתה מתייאש ועוזב".
יואב קריים, שהיה ממובילי המאבק למען זכויות הנכים, נוטה גם הוא לחשוב שהציבור הישראלי לא ייצא לרחובות בעקבות דו"ח וינוגרד. לטענתו, האדישות בישראל התגלתה שוב רק לאחרונה, כאשר נחשף מצבם העגום של ניצולי השואה החיים בארץ. "נחשפנו ביום השואה לדבר החמור הזה, בעיני זה נושא הרבה יותר חשוב מדו"ח וינוגרד, ועדיין כלום לא קרה. חשבתי שזה ירעיד שמיים וארץ - והמדינה לא רעשה".
קריים, שהיה ממובילי המאבק לפני כשמונה שנים, מציין כי בזמנו, למרות התמיכה הציבורית הרחבה, מפגינים נוספים לא הצטרפו. "הציבור תמך בדיבורים, הגיע לבקר, אבל לא היה שותף להפגנה".
הסיבה לאדישות, טוען קריים, היא הפילוג בציבור. "יש בציבור הישראלי עייפות משום שיש כל כך הרבה דברים שצריך לצאת בגללם למאבק. אנחנו חברה מפולגת ומסוכסכת ולציבורים השונים קשה מאד להתאחד ולהילחם בצוותא סביב משהו, כי יש דגש גדול מידי על המפריד".
"הישראלים רק רוצים לכרות ראשים"
זהרה ענתבי, ממובילות תנועת המחאה "ארבע אמהות", שהחלה את גל המחאה הציבורי טרם היציאה מלבנון, מטילה אף היא ספק ביכולת וברצון של הציבור לצאת למחאה: "אני חושבת שהיום אין מספיק אנרגיה בציבור מהסוג שמוציאה אנשים לרחובות. האנרגיות נסחבות למקומות פרטיים של ייאוש".
לדבריה, "אנשים נמצאים בתהליך התכנסות פרטי, נדרשים להגן על המרחב הפרטי שלהם, כי המדינה לא עושה זאת במקומם. יחד עם זאת, ישנו היאוש של החיילים הצעירים, שנשלחים לשלם עבור צרכי המדינה וכשמגיע תורה של המדינה להחזיר בהשכלה הגבוהה - היא לא נותנת".
ענתבי אומרת שהמחאה הציבורית בעקבות דו"ח וינוגרד חייבת להיות עמוקה יותר: "אנחנו כמו הממלכה בסיפור של 'עליזה בארץ הפלאות', דורשים כל העת לכרות ראשים. ההתנהלות שלנו היא של עדר נתינים ולא של אזרחים ואני בהחלט מודאגת שלאחר הדו"ח, לא תבוא מחאה ציבורית עמוקה ורצינית להפקת לקחים אמיתית".
לפנייה לכתב/ת 
