שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי

    לבמה יש חוקים משלה

    בימים שקדמו לפירוק בית התיאטרון הלאומי חזרו שחקני התיאטרון להצצה אחרונה במה שנשאר ונזכרו ברגעים ששום בולדוזר לא יוכל למחות. פרק נוסף בסדרה

     

    מאחורי הקלעים של מיכאל כורש

     

    את ההצגה הראשונה על במת אולם רובינא בהבימה שחקנים נוטים לנצור כחוויה רגשית מטלטלת. חלקם נזכרים בפחד העצום שליווה את האירוע, אחרים מדברים על חוויית הכיבוש האדירה. איש איש וזכרונו הוא. כך למשל משה בקר, שנזכר איך כילד מבויש היה מחכה לאביו, השחקן ישראל בקר, שירד מהבמה. אותה במה שמאוחר יותר עמד הוא עליה כשחקן. בשבוע שקדם לפינוי הבימה הוא ביקש להיזכר.

     

    "הבמה היתה ריקה, התקרה נקייה מתפאורות ורק אצלי במוח עלו וירדו תפאורות של זיכרונות החיים שלי", הוא מספר, "זיכרון רדף זיכרון – כאן עמדתי לפני הכניסה הראשונה שלי בחיים לבמה; כאן ראיתי אהבה, תשוקה, שנאה; כאן ראיתי את הגדולים ביותר מחליפים לבגדי מלכים ואחר כך נחשפים בעליבותם. באולם הזה על הבמה הזו ראיתי את אמא ואבא שלי חורקים שיניים, כואבים, בוכים מבושה והשפלה. כאן למדתי מה זה תיאטרון והנה הקבינה שבה חיזרתי אני אחרי אשתי. חיים שלמים של כל בני המשפחה שלי. כשאני מסתובב במרתפים ובמשרדים אני שומע קול של קבלן הזבל שאומר: יש פה טונות של חרא שצריך לפנות, זה יקח שנים. זה נכון. צריך להתחיל חיים חדשים".

     

    אם בקר מבקש להרפות מהזכרונות יש אחרים, כמו מיכאל כורש שנאחזים בהם כמו באובססיה. בשנת 1987 עלה כורש, אז בוגר בית צבי, לראשונה על הבמה הגדולה של התיאטרון הלאומי. ההצגה: "מעגל הגיר הקווקאזי" מאת ברטולד ברכט. התפקיד: אחיינו של הנסיך השמן אותו גילם השחקן אברהם רונאי. התלבושת: מקטורן מנומר וקרחת גם לנסיך וגם לאחיין. במהלך החזרות הפכה הסצנה המשותפת של כורש ורונאי לאחת מנקודות השיא של ההפקה. צוות הבימה, שחקנים ועובדים, היו מתקבצים ובאים מכל קצוות הבית רק בכדי שיוכלו להציץ על האירוע שגרר צחוקים אדירים עוד הרבה לפני שהמסך נפתח על ההפקה.

     

    "תמונה לא מצחיקה הפכה למשהו מטורף לגמרי", מספר כורש, "אנשים נתלו על הסולמות בכדי לראות אותנו במהלך החזרות". אבל כמו לדרבי - כך גם לבמת התיאטרון יש חוקים משלה, ומה שעובד בחזרות לא בהכרח עובד מול קהל. "במקום שבו במהלך החזרות היו התעלפויות מצחוק, שמעתי שקט שפוצץ לי את עור התוף", נזכר כורש ברגע עלייתו לבמה, "יותר אני לא זוכר כלום". לקהל באותו הערב זה לא הפריע למחוא כפיים כשהמסך ירד על במת רובינא.

     

    פרקים קודמים בסדרה:

     

    זכרונות אהבה מהבימה

    זה כמו לארוז תקופה

    מקפלים ונזכרים

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כורש ורונאי. את הקהל זה לא הצחיק
    צילום: אלדד מאסטרו
    לאתר ההטבות
    מומלצים