שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חוק חסימת האתרים מזכיר לי את השטאזי
    אם תתקבל הצעת החוק של ש"ס, היא תדרוש להקים מסדי נתונים ענקיים שיאמתו זהות של כל גולש במדינת ישראל ויאספו מידע על הרגלי הגלישה שלו. לי זה מזכיר את השטאזי

    חטאתי בשאננות יתר. גם כשעמיתי, מיכאל בירנהק, התנגד להצעת החוק לחסום גישה של קטינים "לאתרים למבוגרים" בקולי קולות בדיון הראשון בו אושרה הצעת החוק בקריאה טרומית, וגם כאשר גל מור הוסיף על כך והתריע כי ישראל עלולה להכנס למועדון הלא מכובד של "אויבי האינטרנט", לא עשיתי דבר.

     

    עוד בנושא זה:

     

    אדישות ושאננות יתר אפפו אותי. אני מודה. אולי זה נוצר כתוצאה מחוסר אמון כי אכן מה שאני רואה מתרחש לנגד עיני. אך לאחר הדיון השבוע בוועדת הכלכלה, לאחר שראיתי שבאיגוד האינטרנט טרחו וכתבו כשישה עמודים מנומקים מדוע הצעת החוק הזו כל כך לא ראויה, ובעקבות מבול אימיילים מידידים שוחרי אינטרנט שביקשו ממני לפעול - פתאום

    נפל לי האסימון.

     

    זה רציני. יש אנשים בבית המחוקקים שלנו שאכן לוקחים את הנושא הזה ברצינות, ואכן סבורים כי ניתן וחובה לחייב ספקי שרות לחסום גישה לאתרי אינטרנט ולשרותים שונים לפי חיתוך גיל.  ועל כן אחרי שהסברתי מדוע חטאתי, אתייחס לגופו של ענין.

     

    האם ראוי לחסום?

    נשאל שלוש שאלות בסיסיות - האם ראוי נורמטיבית להסדיר באופן ממשלתי חסימה של קטינים לרשת? אם זה ראוי, האם זה אפשרי? ואם זה אפשרי, מה ההשלכות של פעולה כזו?

     

    נבחן את השאלה הראשונה. האם ראוי מבחינה נורמטיבית להסדיר באופן ממשלתי גישה של קטינים לרשת? על מה ההתרגשות הרבה? הרי חוזר מנכ"ל של משרד החינוך משנת 2004 בפרוש מנחה את מוסדות החינוך בישראל "המחברים את מערכת המיחשוב שלהם לאינטרנט להבטיח חסימת אתרי סקס, פורנוגרפיה, אלימות וסמים; זאת כחלק מן ההסכם עם ספקי האינטרנט".

     

    גם בארה"ב בביה"ס הציבוריים והסיפריות הציבוריות קיימת חובה להתקין תוכנות סינון מתאימות, אשר מאפשרות סינון תכנים מזיקים לקטינים. חוסר ציות של מוסדות להתקין תוכנות כאלה מביא עליהם גזירה של קיצוץ בתקציבי המדינה המופנים אליהם (כתבתי על כך כאן).

     

    אולם אל לנו לטעות. יש טעם להתרגש. למרות שגם סוגיות אלו של האם לסנן תכנים "לא ראויים" בסביבה ציבורית הממומנת מכספי הציבור נתונות לוויכוח, במקרה של הצעת החוק הנדונה כאן, אנו דנים בסינון וחסימת תכנים בסביבה הפרטית של כל אחד מאיתנו - בבית. 

     

    ככל שיחסמו כן יפרצו

    הניסיון מראה שקטינים ימצאו כבר דרך להגיע לחומרים מסוננים אלה, בדיוק כפי שנתינים ממדינות אוטוריטריות מוצאים דרכים להגיע למידע חסום על ידי המדינה. פעולת החסימה גם יכולה לגרום לאפקט בומרנג - ככל שהחסימה תהיה מפורשת ורשמית יותר כך תגבר סקרנותם של הצעירים, ורצונם לפרוץ את המוסכמות ואת החסמים השונים המלאכותיים אותם החברה הציבה מולם יהיה גדול יותר.

     

    למה לא לחסום גישה גם למגזינים ועיתונים?

    חשוב להדגיש, כי אין כל הוראת חוק האוסרת על מבוגר (ואף לא על קטין) לצרוך תכנים "למבוגרים". אם

    אכן רוצים לצנזר מידע, מדוע הצעת החוק מתמקדת רק באינטרנט – מדוע שלא ייחסמו וייבדקו תעודות זהות בכל כניסה לקיוסק אשר מחזיק רחמנא לצלן מגזינים שעלולים לעסוק ב"חומר למבוגרים"?

     

    אפשר להקצין עוד יותר - על פי הצעת החוק, "אתר למבוגרים" הוא "אתר אינטרנט שמהותו העיקרית עיסוק במין, באלימות, או בהימורים" אז אולי כדאי לבדוק את הגיל של כל מי שקונה עיתון יומי פשוט בישראל המכיל ללא ספק אלימות רבה בין הקסאמים בשדרות לבין המצב בשטחים?

     

    אסור למדינה להיכנס לביתנו

    היכן ימתח הגבול? והאם ראוי בכלל שהמדינה תתערב בהתווית הגבולות לגבי חופש הביטוי שלי כפרט, או כחלק מהקהילה שלי. הרי לא יהיה לכך סוף. אני לא נגד צנזורה בכל מצב – אבל אני חושבת שאני היא השופטת היחידה לגבי הגבולות של עצמי ומשפחתי (כל עוד אינני מהווה סכנה לסובבים אותי).

     

    גם במצב בו המדינה רואה כמוני עין בעין את הגבולות של המותר והאסור, לא ראוי כי המדינה תשלוט בצריכת המידע שלי כפרט. שאלת ה"מי" חוסם היא לא פחות מטרידה משאלת ה"מה" נחסם. האם במדינה דמוקרטית תפקיד המדינה להתערב בחיי הפרטיים (כאשר לא מדובר בסכנה מוחשית לבטחון המדינה או לסובבים אותי) ולקבוע עבורי החלטות שונות הקשורות בפרטיותי ובזכותי לחופש תנועה וביטוי ברשת?

     

    אם כך לא ראוי נורמטיבית שהממשלה תסדיר גישה של קטינים לרשת במרחב הפרטי שלי. אישית אני סבורה שגם במרחב הציבורי (כגון בית הספר) הנושא בעייתי, אבל נניח כעת לדיון זה.

     

    האם החסימה בכלל אפשרית?

    נניח בכל זאת שהיה ראוי להסדיר גישה שכזו באופן ממשלתי ולחסום אתרים למבוגרים באופן גורף לקטינים על ידי ספקי השרות – האם זה אפשרי בכלל?

     

    בעדות שנמסרה לבית המשפט האמריקני על סמך מחקר שנערך על ידי פרופ' פיליפ סטארק נמצא לאחרונה כי תוכנות סינון מצליחות לסנן בין 40% ועד ל-91% מהתכנים שהם בעלי אופי מיני. ולעומת זאת, אותן תוכנות מסננות בין 0.4% לבין 23.6% תכנים שלא היו אמורים להיות מסוננים. כלומר טווח הטעות יכול להיות גדול ביותר. ובמחקר אחר שנעשה עבור הקונגרס מצוייים בין השאר בעיות נוספות טכניות ואנושיות של אותן תוכנות סינון.

     

    אפילו נניח כי התוכנות הללו מושלמות, כי אין מרחב טעויות, כי הקריטריונים אינם סובייקטיביים, כי האינטרנט לא דינמי כל כך ובכך מפחית את הסיכוי לזהות ולחסום אתרים למבוגרים, האם כעת הדבר אפשרי?

     

    לאפשר גישה פיזית לאתר דהיינו "אמצעי פיזי, אלקטרוני או ביומטרי, אשר יאמת את זהות המשתמש במחשב, בנוסף לשימוש בסיסמה" ידרוש ניהול מתוחכם של מסדי נתונים ענקיים אשר יאחסנו בתוכם נתונים רבים על אזרחי מדינת ישראל. מי יהיה אחראי לשלמות ותקינות הנתונים?

     

    ומי יבטיח לנו שהנתונים הללו לא משובשים, שונים או מזויפים? הרי מדובר בפרופיל מקצועי שיווצר על כל אחד ואחד מכם. הדבר מזכיר לי את מאגרי המידע של השטאזי המזרח גרמני שמיינו על פי קריטריונים שונים את אזרחי מזרח גרמניה והכילו מידע רגיש עליהם.

     

    מי ערב לכך שהמידע לא ינוצל לרעה?

    נניח שהיה אפשרי לחסום גישה של קטינים לרשת. מה ההשלכות שתהיינה לפעולה שכזו? אותם מסדי נתונים עליהם דיברתי קודם יכילו נתונים רבים אשר לא צריכים במדינה דמוקרטית להיות מרוכזים אצל ספקי שרות כי כך מחייב החוק.

     

    האם למישהו יש ספק קל שבקלים שספקי השרות יאחסנו את הנתונים ולא יעשו בו שימוש נוסף או ינתחו אותו כדי לבחון אותו לצרכיהם? הרי זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. מדובר פה בהעברת כוח רב לחברות מסחריות על חשבון זכותנו כאזרחים. עלינו הרי להזדעק כאשר רמיסה כה ברורה של זכותנו כאזרחים מתרחשת לאור יום.

     

    ואילו השלכות יהיו לכך על האנונימיות? הרי בנושא הקטינים יכריעו שאלות כבדות יותר (כגון פרטיות וחופש התנועה והביטוי של המשתמשים) אשר ראוי להקדיש להן דיון ציבורי מסודר ולא מחטף של סיעת ש"ס בתקופה שבה ראש הממשלה והממשלה כמעט נתונים כבני ערובה בידיה ויעשו הכל על מנת לרצותה ולא ליפול. האם זה חשוב שעומדות זכויות אדם כה בסיסיות על כף המאוזניים? לא! העיקר שהממשלה תשרוד.

     

    מסר חינוכי קלוקל

    ולסיום – איזה מסר חינוכי אנו מעבירים לדורות הבאים. אנו מסמנים להם שאנו לא מאמינים בהם או ביכולת השיפוט שלהם, שנכשלנו מלחנך אותם, ונותנים להם דוגמה רעה לשיוויוניות בפני החוק. אנו מחנכים אותם לרמות כדי שיהיו בעלי זכויות דומות לילדים אחרים ממדינות אחרות.

     

    שמתם לב שכל הכתבה הזו מלאה בכל כך הרבה הנחות. נניח שזה ראוי, ונניח שזה אפשרי ונניח שלא תהיינה לכך השלכות כל כך שליליות – אז אולי נניח שהצעת החוק הזו תיפסל ובכך ירווח לכולנו?

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים