שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    משאוושה, מחלוטה ואחוות חומוסאים

    בפרק השלישי בסדרה, השלישייה עולה צפונה לעכו כדי לבדוק מה ההבדל (אם בכלל) בין משאוושה למסבחה, מה היא המחלוטה ואיך זה שאין מלחמות חומוס בעכו - שיש בה יותר חומוסיות למטר רבוע מאשר בכל מקום אחר בישראל

    אחרי כל כתבה שמתפרסמת בסדרת "שלושה בעקבות החומוס", אנחנו מוצפים בפניות / בקשות / תחינות / הבטחות ואיומים נוסח: "איך לא הייתם בחומוס X", "לא ייתכן שעדיין לא ביקרתם בחומוס Y" וכדומה. אחד המקומות שחוזרים באופן עקבי היא העיר עכו. אז אחרי שהיינו בירושלים ובת"א, החלטנו שבאמת הגיע הזמן שנצפין ונתהה על קנקנו של החומוס הצפוני. כשמדברים על עכו וחומוס, יש שני מקומות שצצים מיד בכל שיחה - "סעיד" ו"סוהילה" ואנחנו, החלטנו לא להיות אליטיסטיים וללכת לאכול במקומות שכולם אוכלים בהם.
     

    סעיד - משאוושה נגד מסבחה ומחלוטה גם

    בכניסה לסעיד נמתח תור ארוך של מכורי חומוס - תיירים וחיילות, סטודנטיות וסוחרים מהשוק, עכואים ומבקרים - כולם ממתינים בסבלנות. אחרי שהגיע תורנו התיישבנו לשולחן והזמנו את כל התפריט - חומוס, משאוושה ומחלוטה (פעם ראשונה שלי). בניגוד למינמליזם הכמעט סגפני של אבו-חסן, בסעיד תקבלו צלחת עם ירקות וחמוצים, קערה קטנה עם חריף, עוד אחת עם שום כתוש וצלוחית עם פטרוזליה קצוצה - MIX & MATCH של חומוס, אם תרצו.
     
    נתחיל בחומוס. החמוס של סעיד הוא מהזן העדין, כזה שלא מתובל בצורה מסיבית. מי שרוצה תיבול עז יותר מוזמן להוסיף שום, פטרוזליה וכו'. לעומת החומוס שהיה טוב מאוד, המשאוושה הייתה מצויינת. כשניסיתי לברר מה בעצם ההבדלים "משאוושה" ל"מסבחה" נאמר לי שזה בדיוק אותו הדבר רק השם שונה. תרשו לי לחלוק על הקביעה ולטעון שלפחות על פי נסיוני הדל, מסבחה מבוססת על טחינה מוכנה ובגלל זה היא הרבה יותר קלילה מבת דודתה המשאוושה, שאותה מכינים עם טחינה גולמית. אישית אני מעדיף מסבחה, בעיקר בגלל הסיבה שאפשר לאכול יותר ממנה אחת כל פעם. המשאוושה כבדה יותר, אבל טעימה מאוד גם היא. ואז הגיעה ה"מחלוטה" - המנה שהייתה מבחינתי השוס האמיתי.
     
    אני לא ממש בקיא בערבית או בסלילת כבישים, אבל אמרו לי שמחלוטה זה השם הערבי של כורכר כבוש שמשמש לסלילת כבישים וכנראה שהשם נלקח בהשאלה (למרות שאין לי מושג מה המקור ומה ההשאלה). המחלוטה של סעיד מורכבת מגרגרי פול רכים אך שלמים שאליהם הוספו כמה גרגרי חומוס רכים. כל העסק הזה מתובל בהמון שמן זית, מיץ לימון, שום ופטרוזיליה. המנה הייתה הפתעה נעימה במיוחד עבורי, בגלל שבתכל'ס - אני לא אוהב פול. ברוב החומוסיות שמגישות חומוס עם פול, מוגש לך מין מרק דליל ודי תפל של פול במרכז עיגול החומוס -  לא לטעמי ובטח שלא טעים כמו חומוס או מסבחה. אבל המחלוטה של סעיד הייתה מעולה - ממש לא תפלה, להיפך - מתפקעת מטעמי שום ולימון, לא נוזלית וממש טעימה. עוד אחד מהמאפיינים של סעיד זה התוספת - ברגע שתסיימו את המנה שלכם, מיד יגיע מלצר וישאל אם אתם רוצים עוד - על חשבון הבית - העיקר שתצאו שבעים.
     

    סוהילה: זה לא כל כך נעים לראות חומוסייה סגורה

    הגענו. היה סגור. ככה זה כשלא אוספים מודיעין מוקדם. מישל התחיל להתעצבן (אחרי שיהונתן, שוקי ואני הודענו לו שהחלטנו שהזווית הכי טובה לצלם את עכו תהיה מעל מגדל מואזין שמתנשא לגובה של כ-30 מטר, ביררנו, זה בסדר גמור, ועכשיו רק נותר לנו לטפס כמה מאות מדרגות בחום הלוהט). "סוהילה סגורה", אמר שוקי, מומחה החומוס, "אין בעיה. מיד נמצא מקום אחר" והוציא את הרשימה מהכיס. "יש את 'כף הזהב' פה ליד". עברנו שתי מסעדות שמאלה והגענו ל"כף הזהב".
     

    כף הזהב - אחוות של חומוסאים

    האמת? במבט הראשון חשבנו שלראשונה הד"ר לחומוס טעה - המקום נראה כמו מסעדה מזרחית רגילה ולא כמו חומוסייה. אבל מי אנחנו שנתווכח עם שוקי? נכנסנו. הופתענו. נביל, הבעלים ואיש יקר במיוחד פתח לנו שולחן עם (נחשו) משאוושה, מחלוטה וחומוס וישב איתנו לשיחה קצרה על חומוס. דבר ראשון שהתברר לנו זה שסוהילה ונביל הם בכלל בני דודים. דבר שני שהתברר מהטעימה, שהחומוס של כף הזהב ממש שונה מזה של סעיד ונביל גם טען שהחומוס של סוהילה לא דומה לשניהם.
     
    הדבר שהכי הפתיע אותי היה הפירגון. נביל ספר בזריזות לא פחות מ-17(!) חומוסיות בעכו, מה שכנראה מקנה לה את התואר "בירת החומוס הישראלית", לפחות מבחינת כמות חומוסיות על שטח נתון (ולא, לא בדקנו את זה, אז אל תתפסו אותנו במילה). אם ציפיתם לקרבות חומוס, מלחמות טחינה, סולחות והשמצות נוסח אבו-גוש, טעיתם. "אצל מי החומוס יותר טעים?", שאלנו בישראליות אופיינית, "כולם טובים, זה עניין של טעם", החזיר לנו נביל בשלווה. "ומה עם תחרות?", הקשינו, "יש מקום לכולם. כשאצלי אין מקום אני מפנה לחומוסיות אחרות וגם הם עושים את זה. אין מריבות, יש פרנסה לכולם".
     
    הדרך חזרה למרכז לא הייתה קלה. מישל היה עצבני, שוקי היה ישנוני ואני הייתי רטנוני - אחרי הכל, נסיעה באוטו עם כמה אנשים שלכל אחד מהם שלוש מנות של חומוס בבטן זה קצת יותר מדי. בעצם, זה הרבה יותר מדי. בפעם הבאה, החלטנו, נשארים קרוב לבית ולא אוכלים יותר ממנה אחת של חומוס. טוב, אולי שתיים.
     

    הפרקים הקודמים: 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תוספת בחינם למי שרוצה. סעיד
    מומלצים