שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אבא ובן יצאו לדרך

    יובל גדל על סיפורי המסעות של אביו, עודד בן עמי, והיום הוא כותב ספרי מסעות בעצמו. המדור "אבות ובנים" נתן לו הזדמנות מצויינת לברר כמה פרטים על הנסיעות החשאיות של אביו למדינות ערב וגם מה אוכלים על שולחן מלך מרוקו. משפחה בתנועה

    בתור מי שמאוהב בספרות מסע, אני מרגיש שיש לנו כאן הזדמנות. כל חיי אני שומע סיפורים על מסעות שערך אבא שלי, בעיקר כעיתונאי בתפקיד. בדיווחים ששידר ברדיו הוא סיפר על ההתרחשות הפוליטית שאותה נסע לתעד, אבל בבית הוא תיאר נסים ונפלאות: פרטים, נופים, אוכל, אנקדוטות. לאן ילכו הסיפורים האלה אם לא נשב ונדבר עליהם?


    עודד ויובל בן עמי. אם אנחנו לא נספר, מי יספר? (צילום: עופר עמרם)

     

    היתה נסיעה אחת למרוקו שהיתה כל כך סודית שאסור היה לספר לנו לאן נסעת.

     

    "זאת היתה נסיעה של שמעון פרס, אז ראש הממשלה, ביוני 1985, לקראת כינון יחסים דיפלומטיים עם מרוקו, והיא באמת היתה חשאית. כשראיתם את אמא מארגנת אותי לקראת הנסיעה, שאלתם אותה: לאן אבא נוסע? והיא אמרה, למילואים, ואז אתה שאלת: למילואים עם עניבה ועם ז'אקט? למעשה נסענו למקום מוזר שנקרא עיפרן, בראש הרי האטלס. שם בחודש יולי עוד היו שלגים ושם נמצא אחד מארמונותיו של מלך מרוקו, אז המלך חסן השני. זאת היתה התנסות ראשונה שלי בלהיות אורח בארמון של מלך, ולא סתם מלך, אלא מלך ערבי. אני סיכמתי שם שאויבינו הערבים לא צריכים לשגר אלינו קסאמים, קטיושות ושאר מרעין בישין, הם צריכים לעשות כמו שעשה המלך ההוא: שני בקבוקי ויסקי על יד מיטתו של כל אורח. הם יגמרו אותנו הרבה יותר מהר והרבה יותר בזול".

     

    אכלת מעל שולחנו של מלך.

     

    "אתה יושב סביב השולחן של המלך ומגיעים עובדי הארמון עם גלביות צחורות. כל אחד מהם מחזיק מגש ענק ומכוסה. באחת מוסרים המכסים ומתגלים כבשים שלמים אפויים, מרופדים היטב בפירות יבשים למיניהם. אתה לוקח חתיכה קטנה מהכבש שלפניך, מניח אותה על הצלחת ותוך שתים שלוש דקות שבים המכסים לכסות את המגשים והם מוסרים מהשולחן. אז בהפתעה נכנסים מלצרים אחרים עם מגשים אחרים ומניחים אותם על השולחן, הם מסירים את המכסים והחדר מתמלא בריח טוב של כבשים שנאפו בתנור עם שומשום".

     

    עוד פעם כבשים?

     

    "כן, אתה לוקח לך חתיכה קטנה, עכשיו כבר יש לך חתיכה בפה ושתי חתיכות בצלחת, פתאום לוקחים את המגשים ונכנסים מלצרים אחרים עם דג, ואחריהם מלצרים עם קוסקוס, ואז אתה לומד כלל מאוד חשוב: לעולם תיקח מנה קטנה, דוגמית. כי יש עוד שתים עשרה או שלוש עשרה מנות כאלה. למה אגב לוקחים את המגשים? כי מן המגש הזה שממנו אוכל המלך בסוף יסעד גם אחרון השומרים, הסייסים ומצחצחי המכונית של המלך".

     

    אילו רק ידעת כמה מסעות עוד צפויים לך באפריקה, היית לוקח רק דוגמית ממרוקו.

     

    "נכון, אחר כך נסעתי פעמיים למערב אפריקה. יצא שהייתי פעמיים בתוך חצי שנה בקמרון, ארץ הקקאו וערש האיידס. זה היה לי מאוד מוזר, כי למדתי לימודי אפריקה באוניברסיטה. הכרתי את בירת קמרון יאונדה, ממפות ומקריאה בספרים ופתאום אני מטייל ביאונדה".


    "עוד פעם כבשים?" (צילום: עופר עמרם) 

     

    יומן אישי של עיר 

    להגיע לעיר שקראת עליה – זאת יכולה להיות חוויה. פעם נסעתי לגרמניה, ולקחתי איתי במקרה מהארץ את הרומן "לא מעכשיו, לא מכאן" של יהודה עמיחי. גיבור הרומן מבקר בשנות החמישים בעיר גרמנית דמיונית בשם ויינבורג ועמיחי מתאר אותו מתהלך בתוך הצללים הטריים והמטרידים מאוד של השואה. כשהגעתי לוירצבורג שבבוואריה, הבנתי פתאום שזאת ויינבורג ושעמיחי פשוט שינה את שמה. הנה הגשר עם פסלי הקדושים, הנה הגבעות המכוסות בכרמים. ידעתי על העיר החמודה הזאת דברים כל כך אפלים, זה היה כמו לפגוש בבן-אדם אחרי שקראת את היומן האישי שלו.

     

    אגב, גם לך וגם לי היו חוויות כאלה במפגשים ראשונים עם מדינות ערב ששמענו עליהן שמועות טעונות לפני שזכינו לבקר בהן. זכור לי טלפון אחד שלך מעקבה, בתחילת שנות התשעים, כשהיית יועץ התקשורת של רבין.

     

    "נסעתי עם רבין למקומות שבהם נרשמה ההיסטוריה במובן המדיני. הייתי איתו בבית הלבן בחתימת ההסכם עם יאסר ערפאת, הייתי איתו באוסלו בטקס הענקת פרס נובל לשלום ובמקביל נסעתי איתו להרבה לילות בעמאן ובעקבה, שם נערכו מפגשים עם המלך חוסיין. באחת הפעמים הראשונות רציתי לשתף את אמא במיקום שלי אבל אסור היה לעשות את זה באופן ישיר. בזמן הזריחה יצאתי מהחדר במלון, צלצלתי ואמרתי לה: אני לא יכול להגיד לך איפה אני נמצא, אבל אני מסתכל על אילת ממזרח".

     

    שרק נמשיך להסתכל על מקומות מוכרים מכיוונים לא צפויים.

     

    "אתה עושה את זה. נסעת הרבה מערבה וצפונה, ותמיד בצורה יחודית. כתבת ספר על פינלנד וההיכרות שלך איתה ועם סקנדינביה היא כל כך יחודית. כתבת את "סוזנה, אל תבכי", על צדדים קשים ולא מוכרים של ארצות הברית. אחד מהמסעות האחרים שלך שעד היום זכורים לי היטב היה לצפון קנדה, לאו דווקא אל המערב המודרני אלא אל מערב מאוד אחר".

     

    רוחות הצפון

    אני שואל את עצמי מנין לקחתי את הכמיהה לצפון, אחרי שבבית שמעתי כל כך הרבה על מרוקו וטוגו ויאונדה. אולי זה בגלל שגרנו בצפון ירושלים. למחוז לברדור שבקנדה נסעתי לגמרי מתוך גחמה. כשטסים מהארץ לארה"ב עוברים מעל היערות הפראיים והמטרפים של חבל הארץ הזה. חיפשתי שלווה מסוג אחר ונסעתי אליו. אחרי 1,500 קילומטרים, בעיקר בדרך עפר שאין לצידה כלום, הגעתי לכפר בשם שֵשֵשִי. חיים בו לא אסקימוסים ממש אלא: "אינו", אינדיאנים שמקיימים דרך חיים מיוחדת שנשענת על ציד אייל הצפון הקנדי.


    איך פורצים את המסגרת העיתונאית וכותבים ספרות מסע ממש? (צילום: עופר עמרם)

     

    התנאים בשששי איומים. הילדים מסניפים את הדלק של אופנועי השלג ויש שם בעיה קשה של התאבדות בקרב בני נוער. כשחזרתי מצאתי את עצמי בערך בסיטואציה שבה אתה היית כשחזרת ממרוקו. כתבתי ל"הארץ" כתבה שבה תארתי את המצב בשששי, אבל לא ניתן היה לי לספר בה מספיק על המפגש עם הפרא, או אפילו עם האנשים עצמם מעבר לקשיים הסוציאלים שלהם. מתוך זה נוצר בי עניין לפרוץ את המסגרת העיתונאית ולכתוב ספרות מסע ממש.

     

    זו בעצם האמנות שאתה הפלאת ליצור בה לפני רגע, כשתיארת את החדר המתמלא בריח כבש בשומשום.

     

    "מעניין אותי למה כשאנחנו מדברים על מקומות אנחנו מדברים הרבה על אוכל. גם אתה חזרת לאחרונה מסרי לנקה והשתמשת בתיאורים של פירות לא מוכרים כדי להעביר את החוויה".

     

    נכון. נסעתי לסרי לנקה כדי לכתוב שם כתבה ופתאום הרגשתי שאני שוב בן שלוש וצריך ללמוד על העולם מחדש. כל מיני דברים שהכרתי: וניל, גומי, קינמון, קרי, הפכו פתאום להיות עצים. מצאתי את עצמי עומד מול דוכן פירות שלא הכרתי בו אף פרי, קונה וטועם כמו שתינוק טועם לראשונה תפוז. הייתי צריך ללמוד מחדש מה עושים כשפוגשים אדם זר, מה זה חיוך, מהי דת, מהי עיר.

     

    כשאתה יוצא מן המלון, הולך מאה מטר לתוך היער ורואה פיל, אתה חייב לשקול מחדש את מה שחשבת קודם על החיים. אולי לכן אני כל כך נהנה לשמוע ממך סיפורי מסע. מסע הוא תהליך של למידה. אני חווה מיד שניה את תהליכי הלמידה שלך ומכיוון שאתה גידלת אותי, מבין מנין באה הלמידה שלי כילד. ולעניין האוכל – אין כמו ללמוד דרך אכילה, גם אם זה לא תמיד מעורר תיאבון, כמו בסיפורים שלך מיפן.

     

    מה בעצם עשית ביפן?

     

    "נסעתי לסקר את טקס הכרתו של הקיסר אקיהיטו, במעמד נשיא מדינת ישראל".

     

    אתה, אם אין איזה מלך שיארח אותך, לא עולה על מטוס.

     

    "בוודאי, מלך, קיסר או נשיא, גם לי יש קוים אדומים. על כל פנים, נשלחתי מוושינגטון ושכרתי צוות צילום מקומי. מה שזכור לי היטב הוא ההכירות שהצוות הזה עשה לי עם טוקיו. הם הלכו לאכול במסעדה שבה אוכלים המקומיים ושכדי להכנס אליה כמעט זחלתי על הגחון, כי הכל שם נמוך.

     

    "התיישבנו סביב בריכה ששוחה בה תמנון חי. המלצר חתך קטע מהרגל של התמנון והגיש לי על צלחת עם כמה רטבים. אתה חייב לעשות שינוי בראש, קודם כל כי אתה במקום אחר, וחוץ מזה, כי אם לא תעשה את השינוי בראש, תמות מרעב.

     

    "אני חושב שאוכל הוא הביטוי המרוכז ביותר של תרבות, הדרך המהירה והיעילה ביותר להבין אותה. לכל האנשים בעולם יש שתי עיניים ושתי אוזניים, כולם בסופו של דבר דומים, אבל הם אוכלים אחרת. עוד לא ראיתי יפני שאוכל גפילטע פיש. לא ראיתי מרוקני שאוכל קניילדך. בטח יש גרסה מרוקנית לקניידלך או לפערפלך וקוראים לה אחרת. מעניין איך אוכלים פערפלך בסרי לנקה".

     

     

    • יובל בן-עמי הוא סופר, עיתונאי ומוסיקאי. הוא כותב במדור הדעות של ynet , בעיתון "הארץ", במגזין "מסע אחר" ועל בימות אחרות בארץ ובחו"ל.  ספרו "ארץ הפלאות מקומות מוזרים, הפתעות ותעלומות בישראל" ראה לאחרונה אור בהוצאת "עם עובד".

     

    • עוד במדור "אבות ובנים":

    אורי ואיתמר אורלב

    דני ותומר קרמן

    אהרון ואייל מגד

    יהודה ועילאי מלצר

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יובל ועודד בן עמי. חיידק המסעות
    צילום: עופר עמרם
    מוזר לבקר בעיר אחרי שקראת עליה בספר
    צילום: עופר עמרם
    לדבר על מקומות זה לדבר על אוכל
    צילום: עופר עמרם
    אתה, אם אין איזה מלך שיארח אותך, לא עולה על מטוס
    צילום: עופר עמרם
    לאתר ההטבות
    מומלצים