"צער בעלי נשמות": משפחת פנחס קולטת פליטים

מושב קדש ברנע, מרחק הליכה מגבול ישראל-מצרים, ראשית חודש אוגוסט ובחוץ השמש יוקדת. אך החום הלוהט לא מחבל במאמציו של אבישי פנחס, המתגורר במושב עם אשתו יולנדה ובנו עידן, לקשור היטב את יריעות אוהל האירוח הענקי שניצב בחצר ביתו. בהמשך היום תגיע לכאן משאית ובה 30 מיטות חדשות, ואלה יועברו לשמונת חדרי האירוח הממוקמים בחצר. תכירו, בני משפחת פנחס, שיחד עם קבוצת מתנדבים מכל העולם מארחים שמונה משפחות סודניות בביתם.

"מדינת ישראל צריכה לדאוג להם". אוהל הפליטים (צילום: נתן דביר)

"אנשים שזקוקים לקורת גג"

לפני כמה שבועות החליטה עיריית באר-שבע, שקלטה קבוצה גדולה של פליטים סודנים, שאין ביכולתה להמשיך לשאת בנטל האירוח ללא תמיכה ממשלתית. הפליטים הוצאו מבית המלון בו שוכנו על-ידי העירייה, חלקם הועלו על אוטובוס והוסעו למאהל מחאה שהוקם בגן הוורדים בירושלים, אחרים נותרו ללא פיתרון דיור. פנחס, ששמע מהסטודנטים המתנדבים למען הפליטים בבאר-שבע על מצוקתם, לא היסס לרגע והזמין אותם מיד לביתו. לא, הוא אינו אדם אמיד במיוחד, ובכל זאת את כלכלת האורחים הוא מממן מכיסו. לעזרתו נחלצו חברים וזרים טובי לב, שמעבירים אליו תרומות כספיות מועטות ובעיקר תרומות מזון ובגדים.

"זהו צער בעלי נשמות", מחייך פנחס שלא חדל להתרוצץ בין האוהל שהקים וביתו. "מדובר בבני אדם שזקוקים לקורת גג, אנשים שנמלטו מחיים קשים ללא נשוא במצרים. אנחנו מחויבים לסייע להם", הוא פוסק. דלת ביתו אינה נסגרת לרגע. ילדי הפליטים ומתנדבים שהגיעו לסייע נכנסים ויוצאים ללא הרף, נעים בין המרפסת

שבה הוקם מחסן מזון וציוד עמוס פריטים, ובין האוהל הגדול הכולל גם מטבח משותף וטלוויזיה מולה מתקבצים הדיירים הזמניים.

במטבח מקבלת את פנינו סוזנה, שנמלטה מדרום סודן ועכשיו מקשט את פניה חיוך ענקי. היא מוקפת בנשים שמתקינות את ארוחת הצהרים ושוטפות כלים, כולן שרות ביחד שירי עם מסורתיים. בחצר הבית, רכונה מעל הכיור צעירה אחרת המכבסת במרץ ערימות בגדים, מקבלת את פניהם של כמה גברים שחזרו מהעבודה בחממות במושב. אחר הצהרים, בתום הארוחה המשותפת עם בני המשפחה, הם יגלשו באינטרנט, ינסו להתעדכן במתרחש במולדתם המדממת. 

"קשה?", תוהה עידן פנחס בן ה-23, שסיים לא מכבר את שירותו הצבאי וחזר לבית אביו. "לא קשה בכלל", הוא משיב. "נכון שמידה מסוימת של ויתור כרוכה בפתיחת הבית לכמות כזו של אורחים, ויתור על פרטיות ואולי גם על מעט מהנוחות האישית, אבל אנחנו רגילים לזה. אבא מתנדב למען הרבה מאוד מטרות, ותמיד עוברים בבית אנשים שזקוקים לקורת גג. בסך-הכל אני מאמין שאנחנו מקבלים יותר ממה שאנחנו נותנים". לדידו, אירוח הפליטים הוא מעין סגירת מעגל. "שירתי במג"ב באזור מצפה רמון, ושם התוודעתי לבעיית הפליטים שחוצים את הגבול. כבר למעלה משנתיים שהם מגיעים לכאן בחיפוש אחר מקלט, ואני חושב שמדינת ישראל צריכה לדאוג להם".  

"כל עוד הם זקוקים לסיוע אנחנו כאן". אורחי המשפחה (צילום: נתן דביר) 

"איך אפשר לקרוא לבן אנוש זבל?"

משפחת פנחס נמנית עם קהילת היהודים המשיחיים בישראל, שבביתם של רבים מחבריה מאות פליטים מצאו מחסה. תחת השגחתה של הקהילה בבאר-שבע, למשל, מצויים כיום למעלה ממאה סודנים, מרביתם חיים בדירותיהן הצנועות של המשפחות. "ברור לנו שהיציאה לחיים עצמאיים של הפליטים דורשת יותר מלילה אחד או שניים", הם אומרים. "כל עוד הם זקוקים לסיוע והכוונה - אנחנו כאן עבורם, מקווים שתוך כחודשים תוכל כל משפחה למצוא מקום עבודה ומגורים". רק דבר אחד מעיב על הנימה האופטימית: איש עדיין אינו יודע מה יעלה בגורל האנשים שהתגוללו לפתחה של מדינת ישראל.