שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איור: liquidlibrary
    "אנשים שנוגעים בילדים ככה הם רשעים?"
    איך הייתם מגיבים אם הייתם רואים את הילד שלכם רוכב על כתפיו של איש זר ברחוב? אריאנה מלמד זימנה את הילד ואת אחותו לשיחה דחופה על "מבוגרים שנוגעים בילדים". תראו מה היה לחייזרים לומר

    ערב שישי, קצת לפני השקיעה. ילדה ניחוחית אחרי אמבטיה ואנוכי יושבות לשחק דמקה. מן התנור עולה ריח עוגת תפוחים וקינמון, המחשב משמיע "פרפרים" של שומאן, ועוד מעט נצא לקטוף את בכורי מאחד העצים עליהם הוא נהנה לטפס ברחבי הקיבוץ.

     

    אני יושבת כשפני לחלון, ופתאום נשמע צחוקו של הילד מבחוץ, מן הכביש – ואותו רגש שאין לו שם, אותו דבר שבגללו, בשבריר שניה, אמהות הופכות מיצורים מאושרים לגמרי לפקעות של חרדה – הדבר הזה מכה בי. אני ממהרת אל החלון ורואה את בני רכוב על כתפיו של איש זר לגמרי, חובש כיפה, וכשאני שואלת מה הוא עושה, בני מסביר שהוא חייב להראות לזר את הדרך לבית הכנסת.

     

    זה המקום לבקש סליחה ומחילה מן הזר: לא בטוהר כוונותיך חשדתי וזה לא אישי. עולמנו מלא אנשים טובים וללא ספק אתה אחד מהם, אבל יש גם אחרים, ובגללם מתקיימת השיחה הבאה עם החייזרים, לא לפני שהשמעתי את הכנס-הביתה-מיד הכי תקיף שלי, למגינת ליבו של בני.

     

    הוא: למה להיכנס? מה עשיתי? הוא שואל.

    היא: תיכנס כי אמא אמרה לך, מצייצת אחותו.

    אני: לא עשית כלום, אבל אנחנו חייבים לדבר.

    הוא: אוף.

     

    היא: בלי אוף, פועה הילדה.

    הוא: די כבר!

    אני: שניכם די כבר. שבו בבקשה.

     

    היא: אז על מה מדברים עכשיו?

    אני: תראו – נכון שאנחנו גרים בקיבוץ קטן ושקט, ואתם מכירים את כל המבוגרים כאן, והם נורא נחמדים לילדים?

    היא: כשאני הולכת לבית של יעל היא תמיד נותנת לי סוכריה.

     

    הוא: ולי היא נותנת שתיים!

    היא: לא יפה לבקש שתיים!

    הוא: אני לא מבקש. היא מעצמה נותנת.

     

    אני: רגע. תקשיבו. לא כל המבוגרים נחמדים ונעימים כמו יעל ואחרים בקיבוץ. יש גם אחרים...

    הוא: מבוגרים רעים?

    אני: לא יודעת – מדובר במבוגרים שנוגעים בילדים.

     

    היא: מדגדגים?

    אני: לפעמים כן. לפעמים יש מבוגרים – זרים – שנותנים לילד סוכריה ומדגדגים אותו ומשחקים איתו –

    הוא: והסוכריה מורעלת!

    היא: אמא, הסוכריה מורעלת?

     

    אני: לא. הסוכריה טעימה והאיש נראה נחמד כזה ורוצה לשחק, אבל אחר כך הוא עלול לנגוע בכם בצורה שלא מתאימה לכם ולא נעימה לכם.

    הוא: אף אחד לא נוגע בי אם אני לא רוצה. אני מחליט על הגוף שלי.

    אני: יפה, חומד. רק אתה יכול להחליט.

     

    היא: וגם אני יכולה!

    הוא: את לא מחליטה על הגוף שלי!

    היא: לא על שלך. על שלי אני מחליטה!

    אני: מצוין, ואני שמחה שאתם יודעים את זה – אבל קורה שילדים פוגשים מישהו נחמד ונותנים לו לדגדג אותם, והמישהו נוגע להם באברים הפרטיים...

     

    היא: למה שמישהו יעשה דבר כזה?

    אני: אני לא יודעת בדיוק למה. יש כל מיני אנשים בעולם –

    הוא: אנשים שנוגעים בילדים ככה הם רשעים?

    אני: ייתכן שהם רשעים. וחלק מהם פשוט אנשים חולים.

     

    הוא: אז שיילכו לדוקטור ניסן והוא ירשום להם אקמולי או משהו והם יבריאו.

    אני: זה לא כל כך פשוט... לפעמים הם לא רוצים ללכת לרופא.

    היא: אז שאמא ואבא שלהם יקחו אותם.

    אני: הם כבר מבוגרים, מותק.

     

    הוא: ואמרת שהם גם רשעים. אז למה המשטרה לא לוקחת אותם?

    אני: המשטרה דווקא כן מנסה לתפוס אותם, אבל לא תמיד מצליחה למצוא את כולם, לכן צריך להיזהר –

    היא: נגיד מישהו רוצה לתת לי סוכריה ואני ייקח אותה, אז איך הוא ייגע בי?

    הוא: אמרו לך כבר, באברים הפרטיים.

     

    היא: מה, הוא ירצה לנגוע לי בטוסיק או בפות?

    הוא: אל תגידי את המילים האלה עכשיו. אני כבר מתבייש לשמוע את זה.

    אני: אפשר להגיד את המילים... מה שחשוב הוא שתבדילו בין אנשים שאנחנו מכירים לזרים. ועם זרים לא מדברים...

     

    היא: אבל אם יבוא מישהו זר ויגיד לי שלום, אני יכולה להגיד לו?

    אני: כן. וזהו. ותגידי שאמא אמרה שלא מדברים עם זרים ודי.

    הוא: אבל האיש שהיה צריך להגיע לבית הכנסת, אני רק רציתי לעזור לו. מה, אסור לעזור לזרים?

    אני: מותר, אבל עדיף שמבוגרים יעשו את זה. אם תפגוש זר שצריך עזרה, תגיד לו שאמא שלך תעזור לו. בסדר?

     

    הוא: אז מה, אני יביא את הזר הזה הביתה? ואם הוא זר שנוגע... רגע, יש זרים שנוגעים באמהות ככה, אני לא רוצה להגיד איך ואיפה?

    אני: לצערי הרב יש.

    הוא: אמאל'ה! ואם יהיה זר כזה מה תעשי?

    אני: מיד אני אקרא למשטרה.

     

    הוא: ואם לא תספיקי?

    אני: אל תדאג לזה, אני אספיק... אבל מה שאני מבקשת מכם הוא לא לדבר עם זרים. פשוט לא. להגיד שלום, להגיד שלא מדברים עם זרים – ואם זר מנסה לנגוע בכם, מיד לרוץ למבוגר שאתם מכירים ולספר לו על זה. או מיד לרוץ הביתה.

    היא: אבל לא לרוץ בכביש.

    אני: נכון.

     

    הוא: אל תדאגי, אמא. אם אני רואה זר כזה מיד אני מתרכז חזק והופך אותו בכוח המחשבה שלי לחתלתול קטן ואז אני מדגדג אותו ולא הוא אותי.

    היא: ואני הופכת אותו לכלבלב. לא, לאפרוח. אפשר לסוס פוני?

    הוא: לך בכלל אין כוח משחבה כמו שלי.

    היא: יש לי! נכון שיש לי, אמא? תגידי לו!

     

    אני: לשניכם יש... מה שחשוב הוא, שלא תדברו עם זרים, ואם זר רוצה עזרה מכם, תשלחו אותו אלי, ואם הוא נוגע בכם, קודם תרוצו לספר לי או למבוגר, ואחרי זה תעשו בכוח המחשבה מה שאתם רוצים.

    הוא: אמרת שהם חולים, הזרים האלה?

    אני: חלק מהם. כן.

    הוא: אז אני ירפא אותם בכוח המחשבה.

     

    אני: רעיון מצוין – אבל לפני כן תספר לי. מבטיח?

    הוא: מבטיח.

    היא: מבטיחה, אם תתני לי לנצח אותך בדמקה.

    אני: בסדר.

     

    היא: אבל שלושה סיבובים. לא, ארבעה.

    אני: ארבעה. ואחרי זה נדליק נרות שבת.

     

    וכך זה הסתיים: בתבוסתי בדמקה, בצהלותיה, בניסיונו להסביר לה שלא באמת ניצחה.

     

    ומה יהא על הזר האורב להם, אם יש כזה? מה יעשו? כיצד לתמרן בין הפחדה מיותרת לבין הסבר שאכן ימנע מהם סכנות? בהנחה שתפילות עוזרות, הוספתי אחת אילמת אחרי שהדלקנו נרות: שמי ששומר על ילדי הגן יתמיד ברחמיו על ילדי בית הספר, עכשיו ובשנים הבאות.

     

     

    עוד שיחות עם חייזרים:

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים