שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מתי מותר לקרוא "מוות לערבים"?
    אם שריקות בוז במהלך דקת הדומייה לזכר רבין הן חריגה מגבולות "הטעם הטוב", היכן יש למקם את הקריאות השגרתיות לרצח ערבים באשר הן?

    התגובות הנסערות לשריקות הבוז של אוהדי בית"ר בדקת הדומייה לזכר רבין חשפו את הדמיון בתפקיד שממלאים משחק הכדורגל ותרבות הזיכרון של הרצח בהפוליטיקה הישראלית, כמו גם בקרב עיתונאים ופרשנים.

     

    כשם שהגינוי הריטואלי של רצח רבין ותומכיו אמור להכשיר את נאמנותו של הדובר לערכים דמוקרטיים, כך גם גילויים של אחוות עמים בתחום הכדורגל אמורים לספק תעודת נאורות לאוחז בהם. כך, קבוצה ערבית כמו סכנין זוכה לחיבוק חם מעיתונאים ופוליטיקאים יהודים, וקבוצת אוהדים המפרה את כללי הטקס של אזכור רצח רבין הופכת לשק חבטות במסע מתוזמר של מחאה ריקה, שעיקרה טיפוח הדימוי העצמי והציבורי הליברלי של מוביליו.

     

    איני מקל ראש בתמיכה לה זוכה יגאל עמיר בקרב אוהדי בית"ר, ועוד פחות מכך בקריאות הגזעניות הנשמעות תדיר ביציעיהם. לרצח רבין קדם שיח אלים שהכשיר אותו, ואילו סיפורו של "דובי כורדי" אשר מוטט בתים על יושביהם במחנה הפליטים ג'נין כאשר דגל קבוצתו האהובה מתנוסס על הבולדוזר שלו, עדיין שב וצף אל תודעתי כאשר אני שומע את חבריו ליציע צועקים "מוות לערבים". הגיעה העת שגם בהתאחדות הכדורגל הישראלית וגם בזו האירופית (שבמפעליה תמשיך בית"ר לשחק בשנים הקרובות) ייאבקו בתופעה ברצינות.

     

    יחד עם זאת, ההתנהלות הציבורית והתקשורתית סביב אירועי המשחק וגל הגינויים האחיד מעוררים אי-נחת. ראשית, אם שריקות בוז במהלך דקת הדומייה ושירי הלל ליגאל עמיר הם חריגה מגבולות "הטעם הטוב", או "התנהגות אוהדים בלתי ספורטיבית בנסיבות מחמירות ביותר", כדברי תובע ההתאחדות, או התנהגות ה"עוברת את כל שיאי הכתובות על הקיר", כדברי מנכ"ל ההתאחדות - היכן יש למקם את הקריאות השגרתיות לרצח ערבים באשר הן, ומדוע אין הן מעוררות את אותן עוצמות של סלידה ושאט נפש?

     

    אך חשוב מכך הוא מיקומם היחסי של הגינויים אל מול המדיניות הפוליטית הממשית. בעוד ידו השמאלית של האוהד המעונב של בית"ר, ראש הממשלה אהוד אולמרט, מנופפת באצבע נוזפת כלפי האוהדים הפוחזים שביציע, ידו הימנית מורה לשבש את אספקת החשמל והדלק לרצועת עזה – החלטה שמסכנת את חייהם של רבים התלויים במכשירים רפואיים ביתיים או במקרר לשמירת התרופות שלהם. "מוות לערבים" אמרנו? במצעד הפוליטיקאים והפרשנים שיצאו למסע הצלב נגד אוהדי בית"ר אינני מזהה רבים שמחו, בוודאי לא באותה עוצמה, כנגד החלטת הממשלה הזו.

     

    השר לבטחון פנים, סוציולוג חובב, יודע לאבחן בעקבות האירוע בקריית אליעזר כי "משהו קורה לנו בחברה". אם הקריאות הללו הן עדות לתהליכים לא בריאים העוברים על החברה הישראלית, מה בדיוק אומרת אדישותו של השר דיכטר למצוקתו של מחמוד אבו טהא, חולה סרטן בן 21 מעזה, שמת ימים ספורים לפני המשחק לאחר שישראל עיכבה את כניסתו לטיפול במשך עשרה ימים? "מוות לערבים" אמרנו?

     

    והתקשורת השוחרת הגינות, צדק ואהבת אדם, זו שמבליטה את גזענותם ואלימותם של אוהדי בית"ר, מדוע היא שותקת לנוכח מצוקת המים החריפה של עשרות אלפי פלסטינים במחוז חברון בחודשים האחרונים, בחלוקה בלתי הוגנת של משאבי המים?

     

    היסטוריונים של הספורט נוטים להצביע על כך שאחת הסיבות לצמיחתו של הספורט המודרני הוא עליית סף הרגישות למחזות פומביים של אלימות ודה-לגיטימציה הדרגתית של ההנאה ממחזות של אלימות והרג. על-פי השקפה זו, הספורט המודרני הוא למעשה מובלעת המאפשרת לבני אדם ליהנות מאלימות באופן מווסת ומבוקר. בחברה הישראלית, מתברר, הספורט הוא גם מובלעת המאפשרת לפוליטיקאים ועיתונאים להפגין רמה מוווסתת ומבוקרת של נאורות, אשר מבודדת במידה רבה מהחיים שמחוצה לה – ממש כמו טקסי הזיכרון לרבין. עוצמתה של הסערה הציבורית האחרונה נובעת מכך ששריקות הבוז של אוהדי בית"ר יצרו הצלבה רגעית בין שתי מובלעות מבודדות, המספקות הזדמנות פז למצגת של נאורות ודאגה לזכויות האדם והדמוקרטיה, אשר על-פי רוב אינן נשענות על השקפת עולם עקבית.

     

    ד"ר תמיר שורק, המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת פלורידה

     

    דעה נוספת בנושא: איצטדיון השנאה / יאיר גלילי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים