מעמק האלה לשמפניית יוקרה

חדשים מעמק האלה

יקבי עמק האלה שוכנים בקיבוץ נתיב הל"ה, לא הרחק מהכביש שמחבר את בית שמש וקרית גת, או מערות בית גוברין. זהו אחד מאזורי היין שהתפתחו בישראל בשנים האחרונות, כשלאורך הכביש הזה ובסמוך אליו, בגבעות, אפשר למצוא כמה מהיקבים הידועים שלנו: קסטל, קלו דה גת, סוסון ים, פלם וכמובן – עמק האלה. היקב מגדל ומוכר ענבים לכמה וכמה מיקבי הבוטיק הטובים ביותר, ויש אומרים שלא רק ענבים. הצורך בענבים טובים תמיד קיים, ואלה שמגיעים מהכרמים של "עמק האלה", הם מהטובים במקומותינו.

עכשיו יוצא היקב עם שני יינות חדשים, פינו נואר ושרדונה. הפינו נואר, בציר 2005 (מחיר מומלץ לצרכן 118 שקלים), הוא יין ראוי למחירו, ארומתי ומזמין, שניתן ליהנות ממנו כבר עכשיו אחרי חידרור קצר או העברה לדקנטר. יש בו פרחוניות יפה, סיגליות, שמשתלבת יפה עם העץ. הפה עגול, טאני, ואת המתיקות שיש בתחילתו מחליפה סיומת מרירה קלות, עם טאנינים טובים וחומציות שתשמור על היין לעתיד (14.5/20).

השרדונה 2005 – עכשיו בסדרת VC הסדרה הגבוהה של היקב (הרגיל יצא כבר לפני כמה חודשים) – שהה 11 חודשים בחביות, וזה אכן מורגש. אם אתם אוהבים שרדונה רחב, בעל ארומות של וניל ושוקולד, שמקורן מהעץ, זהו יין שתאהבו מאוד. הוא עדיין "קמצן" בכל מה שקשור בארומות הפרי, אבל יתפתח יפה ויהיה מעניין ומהנה גם בעוד שנה, ואולי יותר (14/20).

שרדונה 2003 של היקב שטעמתי ממש עכשיו, היה מאוזן, חלק, בעל גוף בינוני ויותר, חמאתי ובעל סיומת יבשה ומתובלת. מאוד אהבתי את האופן שבו התבגר, במיוחד שזהו השרדונה הראשון שהיקב הוציא (15/20).

עוד יין מעניין מאוד מיקב זה הוא הקברנה פרנק 2005, שיצא לאחרונה. טעמתי אותו במסגרת פאנל הטעימות של "בקבוק" ובטעימה חוזרת שערך היקב הוא ממשיך להפתיע ולהרשים. כמו יינות השנים הקודמות של היקב מזן זה, גם זה של שנת 2005 נאמן לאופי הזן, אבל יש בו יותר מזה, דברים ושכבות שממשיכים ויוצאים לאורך הטעימה, כמו יינות מורכבים וטובים, כראוי ליקב טוב: הדבר הראשון שבלט הייתה אנימליות רבה, ואז באו הגוונים הירקרקים שמאפיינים את הזן. פרחוניות ליוותה את כל אלה, ובפה היין היה מאוד חלק. מרירות קלה בסיומת "סגרה" אותו יפה מאוד (15/20).

הקברנה פרנק 2003 של היקב הוא מאוד ירוק עכשיו, על צד המנטה והתה הירוק, אבל יש בו גם עור, דובדבנים וארומות שוקולד. בפה הוא יבש וחומצי למדי, יין מאוד מודרני, עם סיומת ארוכה ומתובלת. מאוד "עולם חדש" באופי (15.5/20).

הקברנה פרנק של 2004 היה בסופו של דבר היין שבו הורגשה החבית יותר מבכל היינות האחרים, אך הוא קל יותר. היינן צופה לו התישנות ארוכת ימים, אבל אני לא יודע אם אכן האופי שלו יהיה מעניין בעוד שנתיים או שלוש (14/20). הסתכלתי במה שכתבתי על היין הזה ממש לפני שנה ואכן: ה-2003 החזיק מאוד יפה, ה-2004 קצת חלש יותר ו-2005 לא יצא כיין זני (כמו ה-2004), אלא עורבב עם 22% מרלו. יופי לי.

עוד שמפניות – מואט שנדון

י.ד. עסקים, מיבואני המשקאות הגדולים בישראל, מייבאים כבר הרבה מאוד שנים את מותג השמפניה Moet Chandon. זהו אחד מבתי השמפניה הוותיקים והגדולים בעולם, ואם לומר את האמת, אחד מהמותגים החזקים ביותר בעולם המשקאות בכלל. בשנה החולפת הוא דורג על ידי Intangible Business במקום ה-15 בעולם מבחינת עוצמת המותג. זהו שקלול של נתח שוק, מכירות, ערך נתפס ומדדים שיווקיים אחרים, שמעידים בעצם כמה שווה המותג לבעליו. מואט נמצא עשרה מקומות גבוה יותר מהשמפניה הבאה ברשימה – ווב קליקו – שגם היא שייכת אגב לאותה קבוצה – LVMH.

אני מתיש אתכם בפרטים האלה, כיון ש- LVMH היא קבוצת ענק, שמשמעות האותיות בשמה היא לואי ויטון, מואה-הנסי; רשימת נכסי צאן ברזל, מותגי-על נוצצים של עולם הנהנתנות והלוקסוס שאין כמותם. אתה לא יכול להכנס לרשימה הנוצצת הזאת – שחברים בה גם קרוג, דום פריניון, רוינאר, מרסייה, שאטו ד'איקם, קלאודי ביי, שופן, בלוודיר, ז'יבנשי, קנזו, טאג, דיור ואלה רק מהזכרון שלי – אלא אם כן אתה נתמך ומשדר בדיוק את הדברים האלה: יוקרה ושיק והרבה מאוד – אבל הרבה מאוד – כסף. לצורך זה, LVMH נותנים לכל מותג שמפניה תדמית משלו, מבוססת על צד אחר של החיים, אם תרצו. למשל:

דום פריניון – כן, הנזיר ההוא – הפך לשיר הלל לסקסיות וחושניות ללא גבולות, שעטופה כולה בקטיפת-משי והוט קוטור: קארל לאגרפלד יצר, עם הלנה קריסטנסן המדהימה, קמפיין בדיוק כזה לדום 1999, שלא לדבר על קמפיינים לבצירים קודמים, כמו 1993, עם קלאודיה שיפר.

ווב קליקו  - עטוף תמיד במעטפת של עיצוב-מוצר עילי: דיזיין של אריזות, ריהוט, תכשיטים ומקרריי יין בהשראת המותג.

קרוג - מותג העל היקר ביותר של הקבוצה וללא ספק אחת משמפניות הגראנד מארק הטובות באמת – הוא היחיד שמדבר על ענבים, על רשמי טעימה ועל דרך הכנה של המשקה. היוקרה, שם, באה מהמוצר, מאיכות השמפניה עצמה בראש ובראשונה, ולעזאזל עם כל מה ש"מסביב".

ואיך השמפניה?

מואט לא קונים בשביל לקנות יין בעל ציונים או דירוגים. זה לא העניין. פה לא מדברים על תמורה לכסף במונחים של "אף" וטעמים, אלא במונחים של גליץ וזוהר ומה שעושה לכם הבקבוק ביד. אם אתם בעניין של שמפניה לגליץ ולהרגשה, אז מואט בהחלט עושה את זה, במיוחד אם יש לכם איזה בקבוק נושא קריסטלים של סוורובסקי, למשל, מאלה שחגגו בעונה שעברה.

לקראת סוף השנה, י.ד. עסקים הציגו כאן חמש שמפניות מבית מואט שנדון, כולן חגיגיות מאוד ומשדרות את אותו גליץ חביב:

Brut Imperial NV – שמפניית הבסיס, הנמכרת ביותר בעולם, ולבטח בבריטניה, השוק מספר 1 למשקה הזה. 360 שקלים לצרכן.

1. Rose Imperial NV – הגרסא הורדרדה של הברוט אימפריאל. יותר מעניינת ממנה, גם באף וגם באופי. אני יודע שיש טרנד כזה של לעקם את האף לנוכח יין מבעבע ורוד – אבל אל תעקמו. כנראה שקצת יין אדום עושה הרבה הבדל והוא ניכר כאן. 410 ש"ח.
2. Grand Vintage 2000 ו-Grand Vintage 2000 Rose: שתי שמפניות "בציר", משנה שלא ממש הייתה פנטסטית, אם לומר את האמת. שנת הבציר הקודמת – 1999 – הייתה טובה יותר, ואם אתם נתקלים בבקבוק כזה – קנו אותו. גם פה, בבציר 2000, כמו בין הברוט NV והרוזה NV, הרוזה הייתה המעניינת יותר: בועות איטיות, קטנות ואחידות, בשמפניה בעלת גוון ורדרד ונעים. אף יותר מגוון ומעניין ופה בעל חומציות מאוזנת, לא חזקה מדי, וסיומת טובה. מחירים: 450 שקלים ל-2000 הלבנה ו-480 שקלים לוורודה.
3. לבסוף, המוצלחת מכולן לטעמי – ואנא, אל תירו בשליח – Nectar Imperial NV – שמפניה חצי יבשה, על הצד היבש יותר ממתוק, עם סיומת קצת מתובלת ובאופן כללי עדינות נעימה. שמפניה טובה במחיר של 375 שקלים, ואולי החצי יבשה הטובה ביותר שנתקלתי בה בארץ בינתיים.
   

Alois Kracher

אסיים בכמה מילים עצובות במקצת: אני יודע שהשם הזה יאמר מעט מאוד ולמעטים כאן, בארץ, אבל אלואס "לואיס" קראקר, מגדולי הייננים ויצרני היין האוסטריים, מת ב-5 בחודש, באוסטריה. קראקר היה ידוע בזכות היינות המתוקים המדהימים שלו – יינות אייסויין ובוטריטיס יוצאי דופן (ויקרים), אבל גם כאחד האנשים ששיקמו את תעשיית היין האוסטרית אחרי השערוריות של אמצע שנות השמונים – זמן בו "נתפסו" יינות אוסטריים ובהם אתילן גליקול. לא הייתי אולי טורח לציין את שמו, אלמלא היה זכור לי היטב אחד מבקבוקי היין שלו, אני חושב משנת 91', בהם התכבדתי בלא יודעין באוסטריה, לפני כעשור שנים ואולי מעט יותר. זה היה יין מסוג היינות שגורמים לך להתאהב בהם, ובכלל. קראקר מת, מסרטן, בן 48 שנים בלבד.  

שיגא קופר עורך את אתר היין "בקבוק ".