משפחת אומנה - משפחה בהזמנה
לכבוד שבוע המשפחה, פגשה גלית לוי משפחות שמעניקות שפע חום ואהבה לילדי אומנה, והיא משתפת אותנו בסיפורים המרגשים. גם אתם יכולים להיות חלק מהמחווה הענקית הזו
"ביום שבו נסענו לפגוש אותם ידעתי שלא חשוב איזה ילד יחכה לנו במחלקת הרווחה. הרי אי אפשר יהיה להגיד לו לא", מספרת היום נירה כהן (שם בדוי) שלפני שלוש שנים פנו אליה בבקשה להיות משפחת אומנה לשני האחים. "אנחנו יודעים היום שאהבה מביאה נתינה פחות ממה שנתינה מביאה אהבה", היא אומרת. לנירה ורמי (שם בדוי) יש שישה ילדים: 4 מהם ילדים ביולוגים, שני בנים ושתי בנות בגילאי 14-22 ושני בנים בני 9 ו-10 שהוריהם אינם יכולים לגדל אותם.
בישראל רשומים כ-350,000 ילדים המוגדרים כ"ילדים בסיכון". מדובר על ילדים, שמצבם המשפחתי מסכן, או עלול לסכן את שלומם הגופני והנפשי ולפגוע בהתפתחותם התקינה. כ-2,200 ילדים שוהים במשפחות אומנה כמו זו של משפחת כהן, במטרה להגן עליהם מפני התעללויות והזנחה. משפחות האומנה מקבלות את הילדים לתקופת זמן מוגבלת, בהתאם לנסיבות המקרה.
נירה מספרת שפעם בשבוע יוצאים הילדים לביקור אצל הוריהם ופעם בחודש הם שוהים שם שבת שלמה. לאורך כל הזמן נשמר הקשר עם ההורים הביולוגיים, ובבוא העת מסייעות משפחות האומנה לילדים לחזור ולחיות עם הוריהם. "תפקיד המשפחה האומנת הוא להקנות לילד האומנה, כמו לילדיה שלה, את החוויות הקשורות בחיי משפחה תקינים, ולספק את מכלול צרכיו", אומרת ענת דנוביץ', מנהלת האומנה בארגון "אור שלום". "מסגרת האומנה מהווה לילדים מודל משפחתי המסייע להם לחוות חיים במשפחה נורמטיבית ולהקים, בבוא העת, משפחה מתפקדת משלהם".
משמעות הקשר הביולוגי
נירה מספרת כי הבינה ששמירה על קשר עם אמם הביולוגית של הילדים היא המפתח להסתגלות טובה שלהם במשפחה החדשה. "בהתחלה הם קראו לנו בשמות הפרטיים שלנו, אנחנו מעולם לא ביקשנו מהם לקרוא לנו אחרת, אבל עם הזמן , במיוחד הגדול, עבר לקרוא לנו אמא או אבא. זה היה מאוד מרגש לשמוע אחרי כמה חודשים את הגדול אומר לבעלי: 'אתה עושה בשבילי כל כך הרבה, אני יכול לקרוא לך אבא'. כששמעתי את זה יצאתי מהחדר כי זלגו לי דמעות מהעיניים".
ההחלטה להפוך למשפחת אומנה התבשלה אצל בני הזוג כהן במשך שנה ויותר בכל כתבה בעיתון, או בטלוויזיה עלה הנושא הזה מחדש. "בסוף פנינו לילדים שלנו ושאלנו את דעתם. אם הם היו שוללים את זה באופן נחרץ, אני מניחה שהיינו מוותרים. אבל הגדולים מאוד תמכו. אצל הצעירים יותר שאז היו בני 11 ו 13 היו התלבטויות. הם דאגו מאוד איך הסביבה שלהם תקבל את זה שפתאום יש להם עוד שני אחים. יותר מאוחר הם הבינו שכניסה של ילדים נוספים למשפחה, פירושה גם להתחלק בצעצועים, במחשב ובסוני פלייסטייישן. וזה לא קל. במיוחד לצעיר. עם הבת הגדולה יותר זה שונה, בגלל הבדלי המינים. לכן גם לקטן היה הכי קשה", מספרת נירה ומתארת איך הילדים דרשו את תשומת הלב שלהם, כשבאו לבן שלה חברים הם היו תופסים מקום, ותקופת ההסתגלות היתה מאוד קשה. "היום זה לגמרי אחרת. הם מעריצים אותו וכל אחד מצא את מקומו בבית", היא אומרת.
היא מוסיפה בכנות שהשיעור החשוב ביותר שהיא קיבלה היא משמעות הקשר הביולוגי, הן עבור ילדי האומנה והן עבור הילדים שלה שיודעים מה מקומם ובטוחים במעמדם. "כשהחברים של בתי אמרו לה: 'עכשיו להורים שלך יהיה פחות לתת לך', היא ענתה בלי היסוס שהיא יודעת שאנחנו ניתן לה כל מה שהיא צריכה".
היא מספרת על אירוע אחר שבו מתחדדים התפרים שבין המשפחה הביולוגית למשפחת האומנה: "הקטן היה צריך לעבור ניתוח כפתורים באוזניים. אני רצתי איתו לכל הרופאים, מילאתי את כל הטפסים וטיפלתי בכל עד לחדר הניתוח, ואז הגיעה אמא שלו ונכנסה פנימה, ואני ישבתי בחוץ. רציתי להיות בפנים ולא יכולתי. זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר. רציתי לחבק אותו ואפילו לא יכולתי להגיד את זה".
מקרינים אור לילדים
רינה ודני (שמות בדויים) הם הורי בית במשפחתון בשכונת רמות בירושלים. "בכל יום שישי, בקידוש, בעלי אומר את ברכת הבנים לכל הילדים שבבית", מספרת רינה שמגדלת בנוסף לארבעת ילדיה (הגדול בן 9 , הקטן בן 9 חודשים) עוד 11 ילדים, "אם לא סופרים את הבוגרים שכבר עזבו את הבית, מי לצבא ומי לחיים אזרחיים ועדיין ממשיכים לבוא ולבקר", היא אומרת. לשאלה בעניין גילה הצעיר, היא עונה: "אני בת 33, ואני בטוחה שחלק מהשכנים מסתכלים עליי ולא ממש יודעים איך הספקתי".
עמותת "אור שלום" שמלווה את המשפחתון שבו היא גרה, דואגת לספק לה עזרה צמודה בכל מה שקשור לבישול, ניקיונות ותפעול המשפחה הגדולה. בעלה קם מדי יום בשש ועד שמונה מטפל בילדי המשפחתון ומפזר אותם למוסדות הלימוד. במשך הבוקר מכינה רינה את הבית לקראת שובם של הילדים בצהריים, שומרת על קשר רציף עם בתי הספר והגנים שבהם הם מבקרים, לוקחת את מי שצריך לרופא ומטפלת בענייני הבית השוטפים.
"בצהריים הילדים מגיעים הביתה, כל אחד לפי המערכת שלו, ואחרי ארוחת הצהריים כשמגיעות בנות השירות אני לוקחת שעה להיות עם הילדים שלי. מ-15:00 אני שוב איתם בכל מה שקשור לשיעורים וחוגים עד לשעת השינה", מספרת רינה ומוסיפה בגילוי לב שהמשפחתון וילדי האומנה, הם מבחינתה דרך חיים. היא גדלה בבית גם ילדת אומנה וילד מאומץ "והשיגעון הזה", כך לדבריה " כנראה עובר בירושה. אני חושבת שגם הבן הגדול שלי כבר נדבק".
שיעור חשוב לחיים
הילדים שלה פשוט נולדו לתוך זה, למרות שלפני לידת התאומים לקחו היא ובן זוגה הפסקה מהאומנה וחזרו שוב כשהקטנים היו בני שנה וחצי. "הילדים שלנו התרגלו. לפעמים זה יותר קשה להם. למשל עכשיו כשאחד הילדים קיבל תעודה טובה ואני חיבקתי אותו, נתתי לו נשיקה ושוקולד ולבן שלי –לא; זה היה לו קשה". האומנה, היא יודעת, העניקה לה ניסיון חשוב בהורות גם לילדיה הפרטיים. "אני מטפלת בילד ומחליפה לו חיתולים ובמקביל גם בילדה שנמצאת בעיצומו של גיל ההתבגרות. זה מלמד אותך לחשוב לפני שאתה שולף, לנתח מצבים בהורות. עם ילדי האומנה צריך להיזהר, כי הם חוו כל כך הרבה פגיעות. עם הילדים שלי אני פחות עצורה. דורשת מהם יותר מוותרת פחות".
יש לך ילדים קטנים שחשופים לאלימות להתפרצויות ולקשיים שיש לילדי האומנה. את לא דואגת מדוגמה שלילית?
"אני שומרת עליהם. ואני מודעת להשלכות של זה. אני מזמן אומרת שצריך לעשות מחקר על ילדים ביולוגיים שחיים במשפחות אומנה", היא צוחקת ומוסיפה שההפרדה שיש בין קומת המשפחה למטה לקומת הילדים למעלה - חשובה. "אנחנו דואגים לזמן לעצמנו, ופעם בשבועיים הילדים יוצאים לשבת להורים הביולוגיים, בבתים שלהם. אם תשאלי את הילדים שלי, הם יגידו לך שהם רוצים לעבור לבית חדש עם כל ילדי האומנה שגרים איתנו עכשיו. הם בכלל לא יכולים לחשוב על להיפרד".
לפני תשעה חודשים ילדה רינה את בנה הקטן. "זה היה ביום חמישי. למחרת דני השאיר אותי בבית היולדות ונסע להיות עם ילדי המשפחתון. למרות שיכולנו לשלוח אותם הביתה לשבת, היה ברור שהם חלק מהחוויה המשפחתית והשינוי הוא גם שלהם, ולכן רצינו להשאיר אותם קרוב", היא מספרת. בסוף השנה מסיימים רינה ודני את פרק האומנה שלהם, אחרי חמש שנים ששהו במשפחתון ברמות. "לא הייתי בוחרת אחרת", היא אומרת היום, "אני חושבת שזו חוויה ענקית. זה מבחן אדיר לזוגיות, לפעמים אין התייחסות אישית וחסרה פרטיות, אבל בימים שאנחנו רק המשפחה הפרטית ביולוגית - הילדים שלי מתגעגעים לילדי המשפחתון".
לרינה ודני חשוב למצוא הורי משפחתון שיחליפו אותם בתום השנה הזאת. "אני אמשיך להיות בקשר עם הילדים אבל אני רוצה לדעת שהם בידיים טובות", היא אומרת.
מי מתאים להחליף אתכם?
"אני חושבת שזה מתאים לזוג שכבר נשוי פרק זמן, ומרגיש שהזוגיות שלו יכולה לעמוד בזה. אלה צריכים להיות אנשים שהם הורים בעצמם וכבר יודעים מה זה לגדל ילד. אנשים עם המון חום וסבלנות. וצריך גם לדעת שאי אפשר לשנות את העולם בבת אחת. גם אם משנים אחד - זה עולם ומלואו. והגמול על העבודה הקשה - שווה הכל. כשהילד מצליח אתה מאושר כאילו זה היה הילד שלך".
משפחות הרוצות לשמש משפחות אומנה או להיות הורי משפחתון מוזמנות לפנות לשרות האומנה בארגון "אור שלום" בטלפון: 03-5293733.
עוד כתבות על שבוע המשפחה:
כל מה שרצית לדעת על תיעוד משפחתי
המשפחה העתידנית - בדרך לסרט אימה?
עבודות יצירה למשפחה מכינים באהבה
(הפיצה) המשפחתית החדשה
הדרך להקמת משפחה לא תמיד קצרה
