שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כבר אז הם נמאסו
    רק בדצמבר 1960, שש שנים לאחר כשלון פרשת "עסק הביש", החליט הקצין האחראי להתפטר מתפקידו. אריאנה מלמד צוללת אל אותם ימים ומנמקת מדוע דווקא הפרשה הזו היא קו השבר הגדול הראשון בתרבות הפוליטית בישראל
    נתחיל במדרש שמות. בחדרי חדרים ובזמן אמת קראו לזה "מבצע סוזנה" כי יוזמות פוליטיות-שושואיסטיות-אימפריאליסטיות מופרכות ומסוכנות זקוקות לשם קצר וקליט וחמוד שכזה כדי להתחבב על יוצריהן ולהסתיר, מתחת לשם, את האמת הלא כל כך נעימה.

     

    כשהסתבך, כשנחשפה החוליה שניסתה לפוצץ מתקנים באלכסנדריה ובקהיר ובכך ליצור רושם כאילו יש במצרים מחתרת מסוכנת, מה שאמור היה לשבש את יחסי מצרים עם העולם המערבי – שוב, בחדרי חדרים, המציאו את השם "עסק הביש".

     

    מבחינה דקדוקית טהורה יש לומר "העסק הביש". ביש פירושו רע. בארמית. אפשר היה לקרוא לזה גם, "חרפה קולקטיבית", אבל קל יותר להסתתר מאחורי מלים מסתוריות שלא מטילות אחריות על איש. בראשיתו של קיץ 1954 פעלה במצרים חוליה של אנשים צעירים, חדורי להט ציוני אידיאליסטי, חסרי הכשרה שושואית בסיסית, שהאמינו בכל לב ביכולתם לחולל את הסכסוך המיוחל הזה בין מצרים לבין בריטניה ומדינות אחרות במערב.


    משה דיין ופנחס לבון. הועדה קבעה כי הוא לא נתן את ההוראה

     

    ב–1955 אחד ממפעיליהם כבר התאבד, שניים כבר הוצאו להורג והאחרים החלו לרצות עונשים כבדים בכלא המצרי. כשמשפטם נערך, קראו להם "נידוני קהיר", כאילו האשם בעצם גורלם תלוי איכשהו בבירת מצרים ולא בבירת ישראל.

     

    בבירת ישראל ומסביב לה, הציבור המקומי לא ידע כלום. הסתירו, כי בימים ההם נחשבה עצם הידיעה הזאת למיותרת, לעומס תודעתי בלתי נחוץ שיגרום לנתינים לפקפק בצדקתו המוחלטת של השלטון המופקד עליהם.

     

    שש שנים לאחר הארועים, כשהלחישות גברו מכל עבר – גם אז דלפו דברים, אם כי לא בקצב המסחרר של ימינו – כתב אורי אבנרי ב"העולם הזה" סיפור בדיוני לגמרי ואמיתי לגמרי. הוא קרא לו "פרשת אלכסיס". הוא לא רצה להסתתר מאחורי מלים שהן מסכות, אבל תחת עולה של הצנזורה, זה כל מה שיכול היה לעשות: לתאר מאבק בין שרותי הביון של יוון לבין אלה של תורכיה.

     

    מכל השמות הללו נשארנו עם "הפרשה". ברשותכם, לא אתאר כאן את השתלשלות העניינים, מפני שעד היום, גם הכרונולוגיה הפשוטה לבדה קצת שנויה במחלוקת, ומפני שלא הויכוח על אודות העובדות מעניין כאן, לאורך זמן, למרות שהיה נוח לכל המעורבים להתמקד בו במשך שנים ארוכות מדי.

     

    שבר פוליטי חברתי

    בעיני, "הפרשה" היא קו השבר הגדול הראשון בתרבות הפוליטית בישראל, זה שלאחריו לעולם יביט האזרח בעין עקומה על נציגיו הנבחרים, ביודעו היטב כי הם משקרים לו שלא לצורך, רואים בו נתין נחות שאפשר לסובבו בכחש – ושולחים אותו למבצעי ראווה מיותרים, לפעמים תחת עינם הפקוחה של יועצי סקרים.

     

    1960 היא שנת החשיפה של הפרשה וגם השנה בה הוקמה "ועדת השבעה", שבעה שרי ממשלה שהיו אמורים להכריע בשאלה הגורלית – מי נתן את ההוראה להפעיל את החוליה, או בקיצור, מונח שנשאר בתרבות הפוליטית שלנו, "מי נתן את ההוראה".

     

    האם היה זה פנחס לבון? לא, קבעה הועדה. האם די בקביעה הזאת? לא, אמר בן גוריון. יש צורך בבדיקה משפטית שתקבע את אחריותו של לבון. בשביל מה לך, אמרו לו בכירי מפ"אי. בוא נטאטא את כל הסיפור הזה, על שקריו וזיופיו, אל מתחת למרבד הגדול עליו אנחנו צועדים בבטחה לעבר נצחונות נוספים בבחירות.


    בן גוריון מכריז על המדינה ש-12 שנה אח"כ יבקר באופן קשה

     

    לא, אמר בן גוריון. ועדה, או שאני הולך הביתה. אז הקימו ועדה, והיא החליטה שלא להכריע כי לא היה בידיה מידע מספיק לקביעת אשם. לא מספיק לי, אמר בן גוריון, לא טוב. קחו לכם את לוי אשכול בתור ראש ממשלה, ונראה אתכם מסתדרים בלעדי ובלי חתרנותי שתמשיך ותבער ותקים בכוח הלהבה שלה מפלגה חדשה וככה אני אפרק לכם את מפא"י. אמר ועשה.

     

    וכל זה, עם הטוויסטים העלילתיים הקשורים בבנימין גיבלי ובכוחו של מנגנון צבאי לשקר למנגנון הפוליטי, עם המיסתורין סביב "האדם השלישי" ועם שלל ועדות והבודקים והחוקרים וההיסטוריונים והרעש הציבורי, הוא כיום מידע בעל ערך אנקדוטלי מעניין – אבל לא לגמרי חשוב ביצירתה של תרבות.

     

    השקר באמת

    כי הרי עצם הצבת הדיון על השאלה "מי נתן את ההוראה" הוא כשל מחשבתי ומוסרי גדול. משמעותה של השאלה היא, שאם רק נמצא לה תשובה נכונה ונאלץ את האחראי להתפטר, שוב יהיה מחננו טהור וחיינו יפים.

     

    אבל ככל שהשאלה הזאת נוקבת יותר, ככל שהיא מרכזית יותר, היא משכיחה את הבעיה האמיתית: לא מי נתן את ההוראה, אלא מה היו התנאים שאפשרו להוראה שכזאת להינתן, מי היו המנהיגים שאפשרו להוראות כאלה להישמע סבירות לגמרי ובנות-ביצוע, מדוע חשבו שהן לא רק סבירות אלא הכרחיות ממש, אילו אינטרסים

     מקדמות הוראות שכאלה ומדוע האינטרסים הללו חשובים לאין ערוך מחיי אדם, ומה צריך לעשות כדי למנוע אקלים פוליטי שכזה בעתיד.

     

    יש מילה אנגלית נאה -accountability – שעד היום, לטעמי, לא נמצא לה תרגום מניח את הדעת לעברית. זו חובת האחריות של נבחרים לבוחריהם, וזו תפיסה שרואה בנבחרים הללו ישויות שכפופות לבוחרים ומחויבות כלפיהם לא רק בדיווח אל גם בנשיאה מתמדת בעולה של האחריות.

     

    דבר כזה לא היה אצלנו מעולם. לא בעת ששלחו צעירים אידאליסטיים להסתבך ולמות במצרים, לא בעת שהמליכו נשיא על לבנון במלחמה הראשונה, לא כשהסכימו להפעיל את ג'ונתן פולארד ולא כשזרקו אותו לכלבים, לא כשניסו לטייח את אשמתם של בחורינו המצויינים מפרשת קו 300.

     

    לאחרונה, יכולנו לראות כיצד תרבות שמקדשת את "מי נתן את ההוראה" מסוכנת מאד לאזרחים אבל לא למנהיגים. אלה שהגו בבהילות ובזחיחות את מלחמת לבנון השניה, כאשר עצם התנהגותם של הוגי המלחמה ומוביליה היא לעג מתנשא לאחריות הקולקטיבית.

     

    אבל כחניכי תרבות פוליטית מעוותת, הם כבר יודעים שדי בהתפטרותם של נותני הוראות כדי להגן עליהם מפני כל מה שיבוא אחר כך: ועדות מכובדות שאיטיותן המסורבלת מבטיחה השכחה של האירועים, דיון נוקדני בפרטי מהלכים זעירים שמשעמם את קוראי העיתונים עד מוות, מחאה קטנה פה ושם שלא תתרומם לכלל איום על מעמדם. בדיוק כמו שהיה פעם, בשבר הגדול הראשון, בימים הרעים של "הפרשה".

     

    ביום שלאחר פרסום מסקנות "ועדת השבעה", זו שניקתה את לבון מאחריות, היתה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת להתפטרותו של קצין ששמו לא פורסם, שהודיע כי יילחם בזירה המשפטית על חפותו. כתבנו הצבאי רם אורן הזהיר ששמו של הקצין לא יהיה ידוע בציבור גם לאחר התפטרותו.


    בנימין גיבלי. יצא להגן על כבודו

     

    זהו בנימין גיבלי, כמובן. באותו יום, 26 בדצמבר 1960, בשוליה של ידיעה מאת

    כתבנו המדיני ישעיהו בן פורת – יהא זכרו ברוך – תמצאו את תמציתה של הבעיה. ועדת השבעה כתבה כך במסקנותיה: "לא עסקנו בליקוים מרכזיים אחרים שהיו קיימים בתקופה ההיא ואשר מקורם היה בחוסר תיחום ברור של סמכויות ואחריות בדרג הגבוה".

     

    מזכיר לכם משהו? אני יכולה ממש לראות בעיני הרוח את ישעיהו בן פורת, עיתונאי נבון ואמיץ, יושב ליד מכונת הכתיבה שלו ומתפתל בניסוחים שצריכים עוד לעבור צנזורה, והזמן דוחק, ואפשר רק לשאול שאלה מטעמם של "המסתייגים" ממסקנת הועדה, בלי להזכיר שמות, כמובן. וכך כתב: "שואלים המסתייגים – האם אין מוסד ממלכתי חייב עתה לתת את הדעת על הליקויים וחוסר התיחום? ועדת השרים אינה אומרת דבר בענין זה".

     

    עד היום, יהא שמה של הועדה אשר יהא, היא אינה אומרת דבר בעל משמעות בענין זה.

     

    עוד טורים:

    1948: "הוא הלך בשדות" רואה אור

    1949: "עוזי ושות'" - יש סאטירה בעברית

    1950: אורי אבנרי רוכש את "העולם הזה"

    1951: הקמת שדרות ונחל עוז

    1952: תחילת שידורי "יומני גבע"

    1953: מגיעים כספי השילומים מגרמניה  

    1954: עדיין מקדים את זמנו 

    1955: כל הדרך מגבעה 24 

    1956: מבצע קדש

    1957: "שירי היונה" ונתן אלתרמן

    1958: ס. יזהר ופנחס שדה מככבים

    1959: שלא נדע עוד תדהמה

     

    פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים