קצב ממשיך בניהול הפארסה של המדינה
לא נופתע אם שוב יתנהלו מגעים לעסקת טיעון עם קצב, שאולי נקט בתרגיל משפטי כדי למשוך זמן ולשפר עמדות. זאת על חשבון המתלוננות, שכל החלטה שלו מונעת מהן לשקם את חייהן
עם חזרתו של משה קצב מהסדר הטיעון, מוצאת עצמה הפרקליטות ואיתה המדינה כולה בנקודת הפתיחה של הפרשה.
התפנית אינה דבר של מה בכך. בעצם, מי שנתן את מילתו וחוזר בו לאחר שהודיע קבל-עם ובג"ץ כי יודה באישומים המיוחסים לו, עושה רושם רע גם אם נקט בזכות שבדין.
כעת, משנפתחו כל האפשרויות כבראשונה רשאית הפרקליטות להגיש כתב אישום מתוקן, שיכלול אישומים שנמחקו בהסדר הטיעון. במקרה כזה יכולה הפרקליטות לבקש ענישה חמורה יותר, ואף לדרוש את מאסרו של הנשיא לשעבר במידה שיורשע. בתחילת הפרשה, בנוסף לאישומים חמורים בגין עבירות מין, עמדו נגד קצב גם אישומים בגין הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בגין גביעי הכסף שחילק למקורביו.
לא ברור באיזה קו תנקוט עתה הפרקליטות. עד כה שמענו מפי הנאשם כי "לא היה ולא נברא". עכשיו, ברור כבר שקצב יכול לבחור בקו הגנה שונה בהתאם לאישומים שיופנו כלפיו. הוא יוכל לטעון כי היתה מערכת יחסים בינו לבין המתלוננות, אך לא מדובר בניצול מרותו ויחסי הכפיפות אלא הכל נעשה בהסכמה. גם אם חלה התיישנות על חלק מהמעשים, ולא ניתן יהיה להעמיד את קצב לדין בגינם, הרי שבניהול המשפט תתאפשר חשיפת כל המקרים בפני בית המשפט על מנת להוכיח כי מדובר במעשים דומים ושיטות ביצוע דומות בהן השתמש בעבר.
לנפגעות יש עתה אפשרות להוכיח את האמת, להבדיל מהאמת הווירטואלית שיצרו הפרקליטות וקצב בהסדר הטיעון, כשלא ניתנה להן אפשרות להשמיע את גרסתן. סוף סוף ייעשה איזון שפוי יותר, שיאפשר להן להביא את העובדות להכרעת בית המשפט. עדותן לא תהיה נאום חד-צדדי בבית משפט, שהרי הן יהיו נתונות לחקירה נגדית צולבת. בדרך זו חומרים רבים ייחשפו ויתגלגלו לתקשורת וממנה לציבור כולו.
כך ניחשף לראשונה למתלוננות שאינן מבקשות את ההגנה הפטרונית של המדינה. אם בדרך כלל הנימוק להסדר טיעון הוא ייתור עדותן בבית המשפט, הרי שבפרשה זו נשמעת בבירור דרישת המתלוננות להשמיע את קולן. הדבר מדגים ביתר שאת את ההתנגשות שבין אינטרס המתלוננות ואינטרס הפרקליטות, ואת הצורך בייצוגן הנפרד.
קצב מנסה להעביר את האחריות לכך שההסדר לא מתקיים אל המתלוננות. כך עלה מדברי פרקליטיו בפני ארגוני הנשים, ובהזדמנויות שונות בהן טענו כי נגרם לו עינוי דין. אך ברור שקצב עצמו חפץ בהסדר הטיעון.
לא נופתע אם נחזור ונשמע כי הצדדים מנהלים שוב מגעים להסדר כזה, ומדובר בתרגיל משפטי שנועד למשוך זמן, לשפר עמדות ולהצטייר בעיני הציבור כמי שנלחם על חפותו. אך העצוב במהלך זה הוא שקצב משתמש בכל זכות שבדין על מנת להמשיך ולנהל את מה שהפך להיות הפארסה של המדינה. ברצותו - יעידו המתלוננות, ברצותו - לא יעידו. הטלטלה שהן עוברות מונעת מהן לשקם את חייהן והיא עלולה להמשיך ללוותן במשך שנים ארוכות אם אכן יתנהל משפט.
מלכתחילה יכול היה קצב לוותר על מאמציו בשכנוע בג"ץ לקבל את הסדר הטיעון אילו רצה באמת לחסוך זמן יקר ולנהל משפט שבו יוכיח את חפותו. במקום זאת, במשך שנתיים הוא טוען כי חלוף הזמן גורם לו לעינוי דין ושוטח בפנינו גרסה מתחמקת, שאומרת למעשה "זה לא אני, זאת היא והיא והיא והיא שתפרה לי תיק".
אם ימשיך לטעון כי לא היה ולא נברא, הוא מסבך את עצמו עם הראיות שבידי הפרקליטות. אם יבקש להוכיח כי המעשים נעשו בהסכמה, גם אז ייאלץ לספק הסברים למשפחתו ולציבור כולו לגבי מהותה של הסכמה שניתנת לדמות סמכותית בעלת כוח והשפעה. מה שברור הוא שהפרשה רחוקה מסיום.
דיקלה טוטיאן, עו"ד מומחית בייצוג נפגעי עבירה, מנכ"ל מרכז נגה, הקריה האקדמית אונו
לפנייה לכתב/ת 
