לא לטמון עוד את הראש בחול

הפיגוע בירושלים ממחיש את המשך המדיניות התבוסתנית והכושלת של הממשלה בכל הנוגע לטיפול בסוגיית הביטחון. עצם העובדה שאנו עדים בפעם השניה לכך שערבי ממזרח ירושלים, בעל תעודת זהות כחולה, מבצע פיגוע המוני בלב הבירה, רק מוכיחה שבריחה מהבעיה אינה הפתרון אלא העצמתה.

המציאות בה הממשלה הנוכחית כמו קודמותיה התעלמו מבעיית ערביי ישראל, מובילה לתופעות איתן אנו משלימים כדוגמת הפעילות של השייח ראאד סלאח, ההסתה הפרועה של מי שמקבלים משכורות ממדינת ישראל והיו שותפים לכתיבת חזון ועדת המעקב השולל את עצם קיומה של המדינה כיהודית וציונית. נוסיף את ביקוריהם של הח"כים הערבים במדינות אויב, והתוצאה היא הטבח במרכז הרב ופיגוע הדריסה בירושלים.

לאחר הטבח במרכז הרב לא נעשה דבר על מנת למנוע פיגוע נוסף. ממשלת ישראל טמנה את ראשה בחול ועברה לסדר היום. כאשר משפחתו של המפגע הניפה דגלי חיזבאללה וחמאס מעל גג ביתה בבירה - שתקנו. כאשר הקימו סוכת אבלים (דבר שנאסר בירדן) - הבלגנו. הדרישה להרוס את בית המחבל - התפוגגה. ההתנהלות המוזרה והתמוהה הזו סדקה את כוח ההרתעה שלנו אל מול אותם מפגעים וארגוני טרור ונתנה להם כוח ומוטיבציה להוציא אל הפועל פיגועים נוספים. את התוצאה העגומה ראינו בפיגוע הנוכחי.

לכן, בשלב הראשון והמיידי, על מנת להחזיר את המעט שנשאר מכבודנו העצמי ואת יכולת ההרתעה, אני מצפה ממשלת ישראל שתתעשת ותאמץ מדיניות נוקשה, ולא רק דיבורים, ותורה על הריסת בית המחבל לאלתר.

השלב השני מחייב עריכת חשבון נפש לאומי. אם נבחן את "ההישגים" הביטחוניים של השנים האחרונות נמצא:

ויתורים חד צדדים ועקירת יהודים מבתיהם שתוצאתם הישירה הובילה לעליית שלטון החמאס וממלכת טרור בעזה; הסכם ה"כניעה" עם החמאס, שההישג העיקרי שלו הוא מתן לגיטימציה לארגון טרור בפני עמו ובפני הקהילה הבינלאומית, שרק מוכיח את האבסורד הגדול ביותר. אנו מבקשים מהאיחוד האירופי וארצות הברית לנתק מגע עם חמאס וארגוני טרור ובמקביל מנהלים איתם מו"מ שהוא למעשה הכרה בקיומם. נוסיף לכך את המו"מ העקר עם הפלסטינים; המו"מ עם הסורים – מדינה התומכת בגלוי באיראן ונותנת חסות ומקלט לטרוריסטים.

כעת נוכל לשאול את עצמנו מה למעשה השגנו במדיניות זו? מה קיבלנו בתמורה לוויתורים ולמשאים ומתנים? התשובה היא - נוקאאוט. ומספיק לשמוע את דעת ממשלת לבנון על עסקת חילופי השבויים כדי להבין את חומרת מכת המחץ.

אין הוכחה טובה מכך כי המדיניות הביטחונית של השנים האחרונות פשטה את הרגל. המושג "תפיסת הביטחון של מדינת ישראל" למעשה לא קיים.

המסקנה הנובעת מכל אלה היא פשוטה: לעיקרון של שטחים תמורת שלום אין בסיס במציאות הקיימת במזרח התיכון היום. במקום להמשיך ולספור את קורבנות השלום יש להגדיר כיעד מדיני ביטחון ויציבות ולהחליף את הנוסחה של שטחים תמורת שלום בחילופי שטחים ואוכלוסיות כפתרון לסכסוך, שיכלול גם את ערביי ישראל.

לשלום אמיתי צריך פרטנר. ביטחון אפשר להבטיח בהתנהגות רציונאלית ולא בהתאבדות. אנו יכולים לייחל לשלום, אבל כשאין שותף אמיתי בנמצא יש לתעל את מירב המאמצים לטובת האינטרסים שלנו. הדרך להשגת שלום ממשי ובר קיימא היא באמצעות הביטחון ולא במשאים ומתנים אינסופיים. 

ח"כ אביגדור ליברמן, יו"ר מפלגת ישראל ביתנו