שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: Gettyimages Imagebank
    מדינה בתנועה מתמדת
    למה יצרו קרונות רכבת מיוחדים לנשים, מי נותן לך פתק לבוס כשהרכבת מאחרת, למה האוטובוסים כבים בכל רמזור וכיצד תגיע המכונית שלך הביתה אחרי ששתית עד לאובדן חושים? דנה פאר על תחבורה ביפן

    כבר ביום הראשון שלי ביפן יצא לי להשתמש בלא פחות מחמישה סוגי תחבורה: מטוס, אוטובוס, רכבת מהירה, רכבת רגילה ומונית. מכיוון שהרושם הכללי שהחוויה הזו הותירה עלי היה: אוי וייזמיר, הרי ששבוע לאחר מכן, כשהייתי צריכה להחליף שתי רכבות כדי להגיע לליל הסדר בטוקיו, דאגתי לרשום מראש את השעות המדוייקות ומספרי הרציפים, להציף כל סדרן שראיתי בדרך בשאלות היסטריות, ובסופו של דבר ישבתי במושב שלי ורעדתי עד סוף הנסיעה. כשירדתי סוף כל סוף אל הרציף והסתכלתי על הרכבת הנוסעת, נשמתי רווחה וחשבתי לעצמי ש: א. זה לא היה נורא בכלל, ו-ב. מזל שיש לי 48 שעות להתאושש לפני שאצטרך לעשות את הדרך חזרה...

     

    אכן, בהתחלה הייתי היסטרית. אולם ככל שחולף הזמן אני הולכת ומפנימה את העובדה שמערכת התחבורה ביפן היא נוחה להפליא. הצרה היא שהדבר הזה נכון בעיקר אם אתם דוברי יפנית, או שהתמזל מזלכם ואתם נמצאים רק בטוקיו, שם נתמכת התחבורה הציבורית הן בשילוט והן בהכרזות חוזרות ונשנות בשפה האנגלית. אולם ככל שהולכים ומתרחקים מאזור המרכז, הולכת האנגלית ומתמעטת – ובכך אני מתכוונת לא רק לשילוט ולהכרזות, אלא גם למספר דוברי האנגלית שיוכלו לעזור לכם במקרים של אי הבנה. וכאלה, ללא ספק, יהיו.

     

    טיסות: משדה התעופה לעיר

    נכון להיום אין טיסות ישירות מישראל ליפן, והדרכים המקובלות להגיע לכאן הן לעצור בדרך בסין (הכי יקר), בתאילנד (הכי זול), באוזבקיסטאן (הכי נוח מבחינת השעות) או באירופה. שדה התעופה הגדול ביותר ביפן הוא נאריטה שבטוקיו, ושני שדות תעופה בינלאומיים גדולים נוספים נמצאים באוסקה ובנאגויה.

     

    אם אתם כמו רוב התיירים, סביר להניח שנחתתם בנאריטה. כדי להגיע משדה התעופה לעיר אתם יכולים לקחת אוטובוס, רכבת או מונית. קחו בחשבון שנקיטה באפשרות האחרונה עלולה לשלוח אתכם לשבור תכנית חסכון קטנה, שכן נסיעת מונית מנאריטה למלון בטוקיו עלולה לעלות בסביבות 300 דולר. ככלל, דרך טובה לצאת מנאריטה היא באמצעות "אוטובוס הלימוזינה" (Limousine Bus), העולה כ-30 דולר ועוצר במקומות מרכזיים בטוקיו. דרך מוצלחת נוספת היא לעלות על קו רכבת שעוצר בתחנה הקרובה ביותר אל המלון שלכם. 


    אם מאחרים מקבלים פתק למורה (צילום: דנה פאר)

     

    מערכת הרכבות: תענוג של ממש

    מערכת הרכבות היפנית, שהוקמה לקראת סוף המאה ה-19, היא אחד מאמצעי התחבורה העיקריים במדינה. קיימות מספר מערכות של רכבות, כאשר המרכזית שבהן נמצאת בבעלות הממשלה ונקראת Japan Railway Group, ובקצרה: JR. בנוסף למערכת הרכבות העיליות קיימות ביפן גם מספר מערכות של רכבות תחתיות, אשר העיקרית שבהן הינה Tokyo Subway.

     

    בהשוואה לכל מערכת רכבות אחרת שיצא לי להשתמש בה, מהווה השימוש בזו היפנית תענוג של ממש. קודם כל, הרגשת הביטחון האישי ששוררת ברכבות האלה היא לחלוטין חסרת תקדים. בין אם אתה ילד צעיר, בחורה בת 16 או קשישה בת 80, בדרך כלל תוכל לנסוע ברכבות היפניות בכל שעה בלא לחשוש שיגנבו לך משהו, יתנכלו אליך או יתקפו אותך.

     

    יחד עם זאת, לא סתם ציינתי במשפט האחרון את המילה המסייגת "בדרך כלל". יפן היא אומנם מדינה בטוחה יחסית, אולם בשלב מסוים החלו להתרבות תלונות של נשים בנוגע להטרדות מיניות ברכבת, במיוחד בשעות העומס בהן כולם דחוקים זה אל זה ואי אפשר כמעט להבחין מי נוגע במי ואיפה. מכיוון שכך החלו להנהיג בשעות העומס קרונות מיוחדים לנשים, כאשר כל אישה שרוצה להגן על עצמה מפני מישושים מיותרים יכולה לעלות לאחד הקרונות האלה ולנסוע בהם בבטחה.


    זהירות, קרון לנשים בלבד (צילום: גטי)

     

    נקי, שקט ומדויק

    כפי שניתן לצפות מכל דבר ביפן, גם הרכבות נקיות באופן מעורר השתאות. כמו כן, הנסיעות נוטות להיות שקטות במיוחד, לא רק מפני שהיפנים שקטים מטבעם אלא גם מפני שהנוסעים מתבקשים במהלך הנסיעה להעביר את הטלפון הסלולרי שלהם ל"מצב נימוס" (Manner Mode, בעצם מצב רטט) ולא לנהל שיחות.

     

    מאפיין נוסף של הרכבות היפניות הוא שהן מדויקות כמו שעון שוויצרי. במילים אחרות: אל תסמכו על איחורים, שיטת ה"יהיה בסדר" הישראלית לא תעבוד
    פה. אם כתוב שהרכבת תגיע בשעה 11:02, היא תגיע בשעה הזאת בדיוק ותעזוב את הרציף כמה שניות מאוחר יותר. קיימים אומנם מקרים נדירים בהם מתרחשים איחורים ברכבות, אולם רק בגין מאורעות יוצאי דופן (כגון התאבדות על פסי הרכבת) או כשמזג האוויר סוער במיוחד. במקרים כאלה יחלקו לעתים עובדי הרכבת פתקים לנוסעים, כדי שיוכלו להוכיח בעזרתם למעסיקים שלהם שהאיחור לעבודה נגרם שלא באשמתם, אלא בגין איחור הרכבת.

     

    הרכבת האיטית ביותר, שעוצרת בכל התחנות, נקראת Local Train. אופציות להגעה מהירה יותר ליעד כוללות הן נסיעה באותו הקו כשהוא במצב של Rapid, Express או Limited Express – כולם שמות קוד ל"רכבת שעוצרת בפחות תחנות בדרך". אבל מי שבאמת ממהר, טוב יעשה אם לא ישים את מבטחו במערכת הרכבות הרגילה אלא ייסע בשינקנסן.

     

    רכבת הקליע: 300 קילומטר לשעה

    כשהרכבת היפנית המהירה (שנקראת גם "שינקנסן" או "רכבת הקליע") הוקמה ב-1964, היתה המהירות המקסימלית שהגיעה אליה 210 קמ"ש. כיום היא מתנהלת במהירות ממוצעת של 300 קמ"ש, ובשנת 2003 אף קבעה שיא בין רכבות מסוגה כשהגיעה למהירות המדהימה של 581 קמ"ש. מערכת השינקנסן נפרדת ממערכת הרכבות הרגילה, ומובילה כ-375 אלף נוסעים מדי יום.

     

    השם "רכבת הקליע" ניתן לשינקנסן על שום צורתה, אולם הדבר שהיא באמת מזכירה הוא סמל פאלי עצום מימדים. קרונות הרכבת מתחלקים לקרונות רגילים ולמוזמנים מראש, לקרונות נטולי עישון ולקרונות למעשנים (יצא לי פעם בלית ברירה לשבת באחד מהם, וזו היתה חוויה מחניקה במיוחד). בנוסף כוללת השינקנסן גם "קרון שקט" מיוחד (Silent Car) עבור מי שרוצה לישון בשקט מבלי לשמוע את ההכרזות הרבות, ביפנית ובאנגלית (השינקנסן ידידותית מאוד לזרים דוברי אנגלית!) במהלך הנסיעה.


    השינקנסן שוברת את שיאי המהירות (צילום: איי פי)

     

    הבעיה היחידה היא המחיר. הנסיעה בשינקנסן יקרה, אפילו מאד. פעם נסעתי לבקר חברה שלי בקנזאווה, מרחק חמש שעות נסיעה מנומזו. על הנסיעה הזאת שילמתי לא פחות מ-300 דולר (!). כשאני נוסעת בשינקנסן מהעיר שלי לטוקיו ובחזרה, אני נאלצת להיפרד מ-72 דולר תמורת נסיעה של שעה בכל כיוון. אך רבים, ובהם אני, מעדיפים לבלוע את הגלולה המרה ולשלם את המחיר. אם הייתי נוסעת ברכבת הרגילה לטוקיו הייתי משלמת אומנם 44 דולר בלבד, אבל מגיעה לשם קרוב לפרישתי לפנסיה (כעבור שעתיים ו-40 דקות).

     

    יוקר השימוש המטורף בשינקנסן גורם לי לקנא עד בלי די בתיירים, שבניגוד אלי יכולים לרכוש את כרטיס הרכבת המיוחד לתיירים ולנסוע ללא הגבלה כמעט בכל רכבת של JR.

     

    JR Rail Pass: לתיירים בלבד

    אם הגעתם ליפן לחלוטין לא מוכנים, בחיים לא טעמתם סושי ואתם בקושי יודעים מה זה גיישה או פוטון – ניחא. אבל אם הגעתם ליפן בלי לבדוק קודם מה זה Rail Pass, ייתכן שבזה הרגע ביצעתם את אחד המשגים הכלכליים הגדולים ביותר בחייכם.

     

    ה-Japan Rail Pass הוא כרטיס רכבות מיוחד של חברת JR שניתן לקנייה רק על ידי תיירים ורק מחוץ לגבולות יפן. הכרטיס הזה מאפשר נסיעות בלתי מוגבלות כמעט בכל קו ששייך ל-JR (מה שכולל גם את הרכבות המהירות) לפרק זמן של שבוע, שבועיים או שלושה שבועות. מחיר ה-Rail Pass משתנה כתלות בכמות הזמן ובסוג הקרונות, ויכול לנוע בין כ-280 דולר לכרטיס הזול ביותר (במחלקה רגילה לשבוע ימים) ועד כ-800 דולר עבור היקר ביותר (בקרון יקר ונוח לשלושה שבועות). רכישה של ה-Rail Pass היא בדרך כלל משתלמת, ומקלה מאוד מבחינה כלכלית על מי שמעוניין לעשות טיול רציני ביפן.


    כמה זה יוצא בדולרים לדקה? שינקנסן (צילום: דנה פאר) 

     

    אוטובוס: שומרים על הסביבה

    אופציה נוספת להתניידות ברחבי יפן היא לנסוע באוטובוסים בין-עירוניים. מרבית התיירים בוחרים שלא לעשות את זה, מכיוון שרוב קווי האוטובוס אינם מכוסים על ידי ה-Rail Pass. אולם עבור מי שאין לו Rail Pass, או מי שמעוניין להגיע לאזורים שהרכבות אינן מגיעות אליהם, מהווים האוטובוסים, ובעיקר אוטובוסי הלילה, פתרון נוח וזול יחסית.

     

    ישנן ערים, כמו קיוטו למשל, בהן עדיף להתנייע מיעד תיירותי אחדת למשנהו באמצעות אוטובוסים עירוניים. אנקדוטה קטנה בהקשר זה: בפעם הראשונה שלי באוטובוס בקיוטו עליתי על אחד מקולקל, שכבה בכל פעם שנעצר באור אדום והנהג נאלץ להתניע אותו מחדש פעם אחר פעם. כאשר גם האוטובוס השני והשלישי שעליתי עליהם היו "מקולקלים" באותה צורה, הבנתי שלא מדובר בתקלה אלא בניסיון מכוון של הנהגים לשמור על איכות הסביבה ולהמעיט בפליטת גזים מזיקים לחלל האוויר.

     

    מוניות: אם שותים לא נוהגים

    תשכחו מכל הסטריאוטיפים שיש לכם על נהגי מוניות ישראלים – נהג המונית היפני הממוצע הוא רגוע, מנומס, ולבוש כאילו הוא מסיע אתכם לחתונה של עצמו. המוניות עצמן נוחות, נעימות ונקיות. חשוב שתשימו לב שאתם לא פותחים או סוגרים את הדלתות בעצמכם – הנהג עושה זאת בשבילכם מתוך המונית, מבלי לקום מהכיסא.

     

    שירות מוניות מיוחד, שראוי לדעתי לייבא לארץ, נקרא Daikou. מאחר וביפן נהוג לשתות הרבה כשיוצאים לפאב ולהגיע לשכרון חושים מוחלט, שירות המוניות המיוחד הזה כולל שני נהגי מונית – אחד שיסיע אותך הביתה, ואחד שייסע מאחורי המונית במכונית שלך ויביא גם אותה הביתה. השירות הזה נחוץ מאוד ביפן, בה נהוגה מדיניות של Zero Tolerance כלפי שתייה ונהיגה – מי שנתפס כשהוא נוהג ולו עם כמות מזערית של אלכוהול בדמו ישלם מייד קנס של 3,000 דולר, ורשיונו עלול להישלל.


    משוכלל-משוכלל, אבל דובר יפנית בלבד. ג'י פי אס (צילום: דנה פאר)

     

    שכירת רכב: לכל רמזור יש שם

    אחת הסיבות בגינן בחרתי לא להחזיק פה רכב היא שהנהיגה, כמו באנגליה, מתבצעת בצד שמאל של הכביש, ורק המחשבה על לנהוג ככה מפחידה אותי עד מוות. אבל מי שפחות פחדן ממני ומעוניין לבקר גם באזורים כפריים מרוחקים, בהחלט כדאי שיבדוק את האופציה של שכירת רכב (יש לשים לב שהמהירויות המותרות פה שונות מאשר בארץ). אגב, מי ששוכר רכב ביפן, מעוז הטכנולוגיה העולמי, יכול להיות כמעט בטוח שהרכב יהיה מצוייד במכשיר GPS מתקדם. הבעיה היחידה היא שהמכשיר הזה ידבר אליו אך ורק ביפנית...

     

    מיכל חדד, סטודנטית ישראלית שמתגוררת ונוהגת ביפן בחמש השנים האחרונות, מתארת את הנהיגה ביפן כנוחה ובטוחה: "התנועה זורמת, כמעט ואין פקקים והנהגים היפנים אדיבים באופן יחסי. במרבית המקומות ניתן למצוא שילוט באנגלית, וגורם נוסף שמקל בצורה משמעותית על הניווט הוא שעל כל רמזור ניתן למצוא שלט קטן עם השם שלו. את השם הזה אפשר לאתר על המפה וכך לדעת בדיוק היכן נמצאים".

     

    ומה באשר אלי? ובכן, לפחות כל עוד לא אוכל לרכוש את ה-Rail Pass הנחשק, פתרון התחבורה האולטימטיבי עבורי ביפן היה ויישאר זוג אופניים. זה כי יפן, תודה לאל, היא לא תל אביב: הרחובות נוחים לרכיבה, חניוני אופניים אפשר למצוא בקלות, והכי חשוב: אומנם לא צריך לזלזל באפשרות של גניבה, אבל בהחלט אפשר להסתפק במנעול פשוט שמותקן על כל זוג אופניים – ביפן אין צורך לקנות את השרשרת הכבדה ביותר שבנמצא, לקשור את האופניים במקום בולט לעין לעמוד ברזל עבה שאינו ניתן לניסור, ולהקריב שה בכור לעולה מתוך תקווה קלושה שהם עדיין יהיו שם כשתחזור.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מערכת התחבורה נוחה להפליא. אם רק מדברים יפנית
    צילום: איי פי
    מומלצים