שלום וביטחון
לשכוח טלפון סלולרי בחוץ לילה שלם ולמצוא אותו בבוקר? שוטרים מיוחדים שתפקידם לפייס בסכסוך משפחתי? שיעור שדידות של 1.3 למאה אלף?! נשמע דמיוני, אבל זו המציאות ביפן. דנה פאר מספרת על פשע וביטחון אישי
"תשאירי את הדברים על האופניים ובואי ניכנס", אמר לי אחד המורים הוותיקים, שבימים הראשונים שלי ביפן ליווה אותי לכל הסידורים הביורוקרטיים. את הבוקר בילינו בקניות הכרחיות עבור הדירה שלי, שכללו בין השאר פריטים לא זולים כמו מנורה וקומקום. כעת העמדנו את האופניים שלנו מול בניין העירייה, לשם הגענו במטרה להוציא עבורי כרטיס גאייג'ין, תעודת הזהות של הזרים ביפן.
"להשאיר את הדברים על האופניים?" חזרתי אחריו בפקפוק. "חבל, עלולים לגנוב אותם. אני אקח אותם איתי". "אני מבין את החשש שלך," הוא אמר, "בהתחלה גם אני הרגשתי ככה. אבל תאמיני לי כשאני אומר לך שלא גונבים פה. את יכולה להשאיר את כל השקיות שלך על האופניים בראש שקט, ואני חותם לך שהן עדיין יהיו כאן כשתחזרי".
אודה ואתוודה – היו לי ספקות, ולא בקלות עזבתי את השקיות שם – אבל כשחזרנו גיליתי שאכן דבר לא נלקח. במהלך החודשים שעברו מאז כבר התרגלתי להשאיר שקיות קניות על האופניים, להותיר את התיק לצד הכיסא כשאני הולכת לשירותים במסעדה, ואפילו קרה ששכחתי את הטלפון הסלולרי שלי בתוך סל האופניים למשך לילה שלם. ומה אתם יודעים? כל דבר שהשארתי, ללא יוצא מן הכלל, תמיד המתין לי באותו המקום כשחזרתי.
מרגישים את הביטחון באוויר? (צילום: Gettyimages Imagebank)
לא סתם אומרים שרמת הפשיעה ביפן היא מהנמוכות בעולם. גם מבלי לבחון את הסטטיסטיקות, התחושה הכללית ששוררת כאן ברחובות ובקרב התושבים היא של אמון וביטחון. גניבות הן מחזה יחסית נדיר, ואמצעי האבטחה בהתאם. כמו כן, ברוב המקומות ביפן יכולות נשים להסתובב באמצע הלילה ברחוב נטוש או לנסוע ברכבת התחתית ללא כל חשש.
אולם כמעט כל יפני שתשאל כיום על מצב הפשיעה בארצו יניד בראשו בעצב ויגיד שהמצב כבר אינו מזהיר כשהיה. רק שתבינו, בתחילת שנות התשעים עמד מספר הרציחות ביפן על השיעור הלא ייאמן של 1.1 לכל 100 אלף בני אדם - לעומת 8.7 בארצות הברית, ושיעור השדידות עמד על 1.3 לעומת 233 (!). כיום, לעומת זאת, שיעורי הפשע הלא מאורגן הולכים וגואים, שלא לדבר על מספר אירועים אלימים במיוחד שהתרחשו בשנים האחרונות, דוגמת הטבח האכזרי באקיהברה לפני מספר חודשים. יחד עם זאת, יחסית לארצות הברית ולאירופה נחשבת יפן גם כיום למדינה בטוחה מאין כמוה, כזו שאזרחים ותיירים יכולים להסתובב בה ללא חשש לחייהם או לרכושם.
רחוב בטוקיו לאחר שצעיר רצח שבעה בני אדם ביוני 2008 (צילום: רויטרס)
נשק? פחחח, תשכחו מזה
מהם הגורמים למיעוט הפשע הלא מאורגן, המכתיר את יפן כאחת המדינות הבטוחות בעולם? ייתכן כי אחת הסיבות לכך היא מדיניות הפיקוח הקשוחה על החזקת נשק.
תהליך הוצאת הרישיון הזה הוא מייגע יותר מתחקיר בטחוני ליחידה לאבטחת אישים. במסגרת התהליך יש לעבור מבחן בכתב, מבחן מעשי ואבחון פסיכיאטרי. כמו כן יש למסור למשטרה שמות של קרובים, כדי שזו תוכל לתחקר אותם ולוודא שלמוציא הרישיון או לקרוביו אין רקע פלילי, ושהם אינם פעילים בתנועה פוליטית קיצונית.
מי שמצליח לעמוד בכל רשימת התנאים ומקבל את הרישיון הנכסף, מחוייב לאחסן את הנשק שלו בלוקר נעול, בנפרד מהתחמושת, ולמסור למשטרה שרטוט של הדירה המורה על מיקומו המדוייק של הלוקר. במילים אחרות, ליפני שרוצה להחזיק בנשק יהיה כבר קל יותר להתגייר, לעלות לישראל ולהתגייס ליחידה קרבית בצה"ל.
אבל גם אם מדיניות הפיקוח הקשוחה על הנשק יכולה להסביר את מיעוט השדידות והרציחות במדינה, היא עדיין אינה מסבירה את מיעוטם של פשעים אחרים, כגון גניבות. מכיוון שכך, הסברים נוספים לביטחון האישי הגבוה במדינה ניתן למצוא במבנה המשטרה והחברה.
המצאה יפנית: מעיל נגד דקירות סכין (צילום: Gettyimages Imagebank)
המשטרה השכונתית
באחד הימים, בעת שרכבתי על האופניים, הסתבך לי חבל בגלגל האחורי. בזמן שעמדתי ברחוב וניסיתי לשחרר אותו התקהלו סביבי כמה סקרנים וניסו לעזור. כעבור רגע התקרבו אלינו שני שוטרים. חשבתי שהם רק באו לבדוק על שום מה ההתקהלות ומייד יילכו, אבל טעיתי: במשך עשר הדקות הבאות עמלו שני השוטרים בחריצות על שחרור החבל מהגלגל, וכשהמשימה הסתיימה הלך אחד מהם להביא צינור מים, כדי שכל מי שסייע יוכל לשטוף ידיים. מיותר לציין שהייתי בהלם. רק מאוחר יותר, כשהכרתי קצת יותר את מושג הקוֹבָּאן, הבנתי למה זה בעצם לא היה אמור להפתיע אותי כל כך.
מודל המשטרה היפנית מורכב מסניפים מרכזיים המוצבים בערים הגדולות, כמו אצלנו, אולם בנוסף לסניפים המרכזיים קיימות גם כ-15 אלף עמדות משטרה קטנות הקרויות "קובאן" ומוצבות בשכונות ברחבי המדינה. כל קובאן מאוכלס בשלושה-ארבעה שוטרים שאחריותם לפקח ולטפל בכל ענייני השכונה במשך 24 שעות ביממה.
ענייני השכונה כוללים לא רק אכיפה של החוק, אלא כל פעולה שתסייע לתושבי האזור, בין אם מדובר במתן מפות והוראות הגעה לאנשים שאיבדו את דרכם בסבך הכתובות היפני, המלצות למי שמחפש מסעדה או בית מלון, אסיפה ושמירה של חפצים שהלכו לאיבוד והחזרתם לבעליהם, הגשת סיוע ופיוס במקרי סכסוכים משפחתיים או בין שכנים, וגם, כפי שראינו, הושטת עזרה לבחורה שחבל הסתבך לה בגלגל האופניים.
מדי פעם בפעם עורכים שוטרי הקובאן סקר שכונתי, במסגרתו הם עוברים מבית לבית ואוספים נתונים על התושבים. בסקרים האלה ניתנת תשומת לב מיוחדת לנתוניהם של אנשים מבוגרים ושל כאלה המתגוררים בגפם, למקרה שיזדקקו לסיוע חירום.
תחנות הקובאן מאפשרות למשטרה להיות מעורבת מאד בחיי התושב. ייתכן כי המעורבות העמוקה של המשטרה בחיי הקהילה גורמת ליפנים לחוש שעינה של המשטרה פקוחה תמיד, ולפיכך הם חוששים להפר את החוק. אפשרות נוספת היא שיחסם החם של השוטרים כלפי התושבים גורם להם לכבד את המשטרה ולרצות לקיים את החוק באופן וולונטרי.
בהקשר זה ראוי לציין כי בעוד היפנים מכבדים את השוטרים וששים לפנות אליהם במקרי מצוקה, בקרב הזרים ביפן שוררת אמונה שהמשטרה "מסמנת" אותם כמטרה נוחה ונטפלת אליהם שלא בצדק. תורמת לכך העובדה שרבים מהיפנים מאמינים שחלק גדול מהפשיעה ביפן מקורה בזרים. ואכן, לא נדיר ששוטר יפנה לזר ברחוב, בלי שום סיבה נראית לעין, ויבקש ממנו להציג את כרטיס הגאייג'ין שלו. כמו כן ישנם סיפורים על זרים שנלקחו למשטרה בשל סיבות של מה בכך, נחקרו במשך שעות ארוכות ונמנעה מהם הפנייה לעורך דין.
בובת פרווה בחלון תחנת הקובאן השכונתית (צילום: דנה פאר)
לחץ חברתי! לחץ חברתי!
אבל בואו נשים לרגע בצד את הקובאן ואת חוקי הנשק, כי יש לי תחושה שהסיבה העיקרית למיעוט הפשיעה ביפן נעוצה דווקא בגורם אחר, והוא הגורם הסוציולוגי. לתכונות הטובות של היפנים, אלו שגורמות להם להיות מצויינים בכל מה שקשור לעבודת צוות ולמשימות שדורשות דייקנות ואחריות, יש גם צד נוסף: קונפורמיזם, חוסר מקוריות ומיעוט ביוזמה. במילים אחרות: כשכולם תמיד הולכים בתלם, בדיוק במסלול שהותווה להם, ואפילו לא מעלים על דעתם לסטות ממנו – לא ממש פלא שכולם גם מכבדים את החוק.
סיבה נוספת מהכיוון הסוציולוגי נעוצה בהשלכות החברתיות הכבדות של ביצוע פשע ביפן. יפני שנתפס מבצע פשע מכתים לא רק את הרקע האישי שלו, אלא גם את זה של משפחתו. ביפן, אם קרוב משפחה שלך ביצע פשע והדבר נודע ברבים, קיימת אפשרות סבירה שבהמשך תתקשה להתחתן או למצוא עבודה טובה. היפנים מניחים כי ההתנהגות פורעת החוק נובעת מכשל בחינוך, ולפיכך יאשימו את המשפחה ויעדיפו להתרחק ממנה.
ולבסוף, חלק מהביטחון האישי הגבוה ביפן קשור, באופן אירוני למדי, לעובדה שהפשע המאורגן פה דווקא פורח. בנוסף לעסקי הזנות וההימורים שהיא מנהלת, דואגת המאפיה היפנית, המכונה "יאקוזה", "לנקות" את רחובות יפן מהפשיעה הלא מאורגנת. אלא שקצרה היריעה מלהרחיב, ועוד על היאקוזה תוכלו לקרוא בחלק ב' של הכתבה, שיתפרסם בשבוע הבא. ובינתיים, סתם נקודה לממחשבה: אם נשמע לכם מפתיע שבמדינה כל כך שומרת חוק וסדר קיים ארגון פשיעה משגשג כל כך, שימו לב שזה בעצם נורא הגיוני: אחרי הכל, הם יפנים – אצלם אפילו הפשע צריך להיות מאורגן...
לפנייה לכתב/ת 
