שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אילו פינו מלא שירה
    עבודת אלהים בשמחה ובטוב לבב, היא דווקא בשירה. מי שלא שר הלל ליופי של העולם - אומרת התורה - בוחר במלחמה, במאבק ובחיי הקללה. רוחמה וייס עם מסקנה על מירוץ החיים ומסר לציפי לבני

    מתי נרגע המירוץ של החיים?

    לפני כשנה (אולי קצת יותר) כשעמדתי ליד מכונת הצילום בספריה, נגשה אלי מורתי משכבר, פרופ' חנה ספראי, שכמה ימים לפני כן חגגה יום הולדת 60 ואמרה לי: 'את יודעת, זה מוזר, פעם חשבתי לעצמי שמגיע גיל בו המירוץ המטורף של החיים נרגע. כשהייתי בת 40 הייתי בטוחה שבגיל 60 אני כבר אהיה שבעה, רגועה ושלמה עם מה שמציעים לי החיים, שאלמד תורה מתוך נחת ובלי לנסות להשיג דבר. והנה, אני בת 60 ועדיין ממשיכה לרדוף'. כמה חודשים אחר-כך היא נפטרה. רק המוות עצר עבורה את המירוץ. אני לא מפסיקה לחשוב על הסיפור העצוב של חנה. למה היא, אשה חכמה, מוכשרת ואהובה, האמינה שיש לה עוד מה להוכיח?

     

    אני חושבת על המירוץ שלי, ואם אני אדע לעצור בזמן. אני מבינה שלעצור בזמן פירושו לעצור עכשיו. מייד. אין נקודת זמן אמיתית בה החיים מגיעים על סיפוקם, זו החלטה פנימית, הקשורה לחכמת הגיל, למטרות שכבר הושגו ולהכרה במטרות שלא יושגו ובעיקר לשאלה – מה חשוב ולמה. ההכרה החשובה ביותר בחיים היא שבאמת אין לאן לרוץ. זה כאן. הנה, הגעתי. באמת הגעתי?

     

    סופסוף – 'כי תבוא'

    שמה של פרשת השבוע מבשר שמישהו מניח שהמירוץ מגיע לסיומו. לאורך התורה, החל מפרשת 'לך לך' היינו במסע. השבת זה אמור להסתיים. הפרשות הבאות הן בסימן של עצירה והגעה אל היעד: 'ניצבים', 'האזינו', 'וזאת הברכה'.

     

    אבל אל דאגה, מנוחה לא תהיה. תמיד נמצא מלחמה חדשה לנהל, חטא לחטוא בו, עניין דחוף לסדר. אנחנו אף פעם לא נהיה באמת במצב של 'ניצבים'. אף פעם לא נחווה (ליותר משתי דקות) את הנחת של 'כי תבוא'. וכאז גם היום, אנחנו מארגנים לעצמינו את האסון הגרעיני הבא, את המשבר הכלכלי הכאילו בלתי נמנע.

     

    'הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם' וזה קצת אבסורדי כיוון שנדמה לי שכל הקנאות והמאבקים נועדו להשכיח מהאדם את היותו בן תמותה, אדם רגיל, והנה, אנחנו בורחים מהמוות במעגל, הנסיון להכחיש אותו הוא שמוציא אותנו מהעולם. תארו לכם שהתנ"ך היה מסתיים בפרשת 'וזאת הברכה' ואח"כ איכשהו היינו מוצאים לעצמינו פיסת אדמה קטנה ושולית ומסתפקים בה, ומנהלים את חיינו בעמלנות לא מתוחכמת, ובערבים היינו מספרים סיפורים לילדים לפני השינה (על עם שנסע במדבר לחפש לעצמו שקט ובסוף הוא חי באושר, רק באושר. ובלחש היינו מוסיפים: 'והעם הזה הוא אני') ואז היינו מכסים את הילדים בשמיכה ונושקים להם על המצח, מנקים את שאריות היום מהבית, אוהבים את בני הזוג שלנו, נרדמים וקמים בבוקר ליום רגיל ושקט ככל ימים. עד שהמוות....

     

    בכיינים. נמאסנו

    פרשת 'כי תבוא' היא פרשה של ברכות והרבה מאד קללות. אחד הפסוקים המרגשים בפרשה, המסביר את המעבר מהברכות לקללות (כח, מז): 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.' באחד מימי השבוע חזרתי הביתה אחרי יום מוצלח במיוחד. פרוייקט יצירתי עליו אני עבדתי זמן רב הגיע אל סיומו הברוך, ובכל זאת (ואולי בשל כך) שדוני החרדה החלו לרקוד מולי את ריקודם המוכר והמאוס.

     

    בהתחלה נכנסתי אתם למשא ומתן - ניסיתי לברר מה הם מבקשים לומר לי, ממה אני מבוהלת הפעם, ועוד שיחות רגילות שכאלה עם אדוני החרדה הפנימיים. פתאום נזכרתי בפסוק הזה ועצרתי הכל. הפסקתי באחת את המשא ומתן עם שליטי החרדה. הבנתי שאם הרגע, ממש הרגע לא אעבוד את אלהים בשמחה ובטוב לבב, לא יהיה לי על מה להתלונן גם אם יהיה ממש רע. אם אני לא יודעת להוקיר את הטוב, אני כנראה לא זקוקה לו. אם אני מרשה לשדוני החרדה לזקוף ראשם מולי כשהכל כל כך טוב אז כנראה שאני בוחרת ברע. 'תחת אשר לא עבדתי את אלהים בשמחה ובטוב...' ולפני שאלהים ייצר לי סיבות אמיתיות לדאגה האהובה והמוכרת, נעמדתי באמצע הרחוב ובירכתי ברכת 'שהחיינו' וברכת 'הגומל' וגם עברתי לספרית המלאי האמיתית: שני הילדים בריאים ושלמים, קורת גג נחמדה מעל לראש, יש אוכל (וחוגים, ובגדים וגם כמה מותרות), אני עובדת במקצוע שמרתק אותי. ייתמו שדוני החרדה.

     

    שירה היא התשובה

    מדרש יפה לפסוק שלנו מסביר כי המשמעות של עבודת אלהים בשמחה ובטוב לבב היא דווקא שירה (ערכין דף יא עמוד א):

     

    "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב', איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה.

    ואימא (ואמור): דברי תורה, דכתיב: (תהילים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב! 'משמחי לב' איקרי (נקרא) 'טוב' לא איקרי (נקרא).

    ואימא (ואמור): בכורים, דכתיב: (דברים כ"ו) ושמחת בכל הטוב! 'טוב' איקרי (נקרא), 'טוב לבב' לא איקרי (נקרא)'.

    .

    אם כן, לא שמחת ביכורי השדה ואפילו לא לימוד התורה. שירה. שירת הלוויים במקדש, וארשה לעצמי לומר - כל שירה - פיזום, זמזום, ניגון, משחק יצירתי ומענג במילים ובמנגינות. זו עבודת אלהים בשמחה ובטוב לבב, ומי שלא שר, אומרת לנו התורה, בוחר במלחמה ובמאבק ובחיי הקללה. מי שלא שר הלל ליופי של העולם כשהוא נמצא בחווית 'כי תבוא', מי שלא רואה שהוא ב'כי תבוא' יתקע כל חייו ב'כי תצא למלחמה'.

     

    ומשהו לפוליטיקאים

    היום יום חמישי בבוקר (שבו היו הלווים אומרים בבית המקדש...) ומישהו ממנהיגי 'קדימה' בוודאי כבר נבחר להוביל את התנועה הזו, שזה אומר אולי להוביל את המדינה כולה. לא עדיין לא קראתי עיתונים, והאמת, בשעת כתיבת שורות אלה לא כל כך דחוף לי לגלות מיהו הנבחר (אני מהמרת שזו הנבחרת).

     

    דבר אחד אני רוצה לבקש מכם, מנהיגינו היקרים, תתחילו מדי פעם לומר שירה. אל תתעסקו רק בניבוי שחורות, אלו נבואות המגשימות את עצמן. לפעמים נדמה שאתם ממש מייחלים לשחורות, כיוון שהשחורות מאפשרות לכם להיות ולעשות, ולהרגיש חשובים ולהוביל מלחמות. אז תרשו לעצמכם לפעמים לחשוב שהמצב שלנו די טוב. שאפשר לפחות לחיות אתו בשקט יחסי. לצד משרד הביטחון והמלחמה תקימו את המשרד לענייני שלום. תתחילו לחשוב שאפשר לבחור בטוב. תחילו להתאמן בעבודת אלהים בשמחה ובטוב לבב, לפני שישבר לאלהים סופית מתאוות המלחמות ומכפיות הטובה שלנו.

     

    אולי תכתבו שיר?

     

    ולחברי בבית המדרש של הטוקבקים:

    אמרות חז"ל היפות שאתם בוחרים ושולחים אלי הן שירה של ממש. תוסיפו לשלוח אני מתענגת ובשמחת תורה נשמח בהן כולנו. אני מזכירה – בחרו את אמרה חז"לית האהובה עליכם, כתבו כמה מילות פירוש ושלחו הישר אלי - wg@netvision.net.il

     

    שבת שלום 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תשירי, ציפי
    צילום: AFP
    צילום: סי די בנק
    הלו, תשתחרר
    צילום: סי די בנק
    מומלצים