ערוץ הסליחות
יאיר לפיד הצליח להחזיק מהדורת חדשות למרות הביקורת, אבי ביטר שכח מי יצר את הסרטים שלו וגדי סוקניק עדיין שנוי במחלוקת. ערוץ הטלוויזיה עושה חשבון נפש
הלפיד עוד יבער
היה מי שחשב ויש מי שעדיין חושב ויחשוב כנראה לנצח, שצריך להרחיק את יאיר לפיד ממהדורות חדשות. אפילו מלחמה שלישית בלבנון או שיעורים פרטיים מחיים יבין לא יעזרו לו. לפיד הוא בדרן, ולא שדרן, כותב טורים אישיים ולא עיתונאי, טענו לו, והכל נכון. הרי במקום סקופים, הוא חשף לעולם את עדי אשכנזי. אז למה צריך עכשיו לבקש מחילה מיאיר לפיד? מפני שיאיר לפיד הוא העתיד.
משהו בלפיד היה מוכן כבר מזמן לתפקיד המגיש העממי אך הלא מסורתי. הוא תמיד היה בדרן לאומי, אבל משרת הגשת "אולפן שישי" חילצה ממנו את השד הממלכתי במלוא השאת, והעלימה כמעט לחלוטין את יאיר לפיד של פעם. הערך הבידורי המוסף שלו, ממנו חששו המבקרים ולו קיוו המשדרים, הלך ונמוג, והותיר אחריו יאיר כבוי.
בראשית דרכו החדשותית, הוא סיגל לעצמו ארשת של רצינות, שיחד עם הממלכתיות הטבעית היו אמורות להיות הדוקטור פרנקנשטיין של מגיש החדשות המתוכנת. אבל התוצאה, היתה רכה ומסורסת. "הוא לא עומד בציפיות", לחשו אז המלחשים, כשנתוני הרייטינג צנחו. אבל אף אחד מממניו לתפקיד, לא ציפה ממנו לתת יחס של גאולה אבן לאותם פוליטיקאים שישבו אצלו לפני שנה בתוכנית, ואף אחד לא ציפה ממנו להבין חדשות כמוה. רצו שיביא אמפטיה ורייטינג, והנה, הוא משתפר בזה, ובלי עזרת "כוכב נולד" שהוענקה חינם למגיש שהיה לפניו.
יאיר לפיד ראוי לסליחה כי הוא לא נכשל במשימות שהוצבו בפניו. היו שקיוו והיו שחששו שיהפוך את החדשות למדגרת שדרנים-בדרנים, וזה לא קרה. עדיין. בשקט בשקט, יונית לוי, שדרנית רצינית, אולצה בשנה האחרונה לסגל לעצמה מניירות של בדרנית כדי להשתיק את הטענות שהיא צנונית. נראה שלמרות שיאיר לפיד הבדרן אופסן במקפיא לעת עתה, מינויו למגיש היה הקדימון לרע העתיד לבוא: מגיש החדשות החדש, הוא בדרן.
(מירב קריסטל)
נוכחות ההעדר
במהלך החודשים האחרונים למדנו, אנו הכוזרים, להכיר ולהוקיר את פועלו הקולנועי של האיש והאגדה, אבי ביטר, בסדרה הפרודית-דוקומנטרית "אבי ביטר חי בסרט". די מהר, התברר כי לאיתי שגב ול"ביפ" יש אוצר ביד - אולי לא מדובר בסדרה מבריקה במיוחד, אבל נדמה שהיא זכתה להצלחה מפוארת שלא ראו בערוץ הנישה מזה זמן רב.
פוקס וביטר ב"חי בסרט". סרט של מי? (צילום: רפי דלויה)
נראה, אם כך, שאין פה מפסידים: הצופים - כוזרים ויהודים כאחד - צחקו ונהנו, אבי ביטר קיבל את החשיפה לה פילל, ו"ביפ" קיבלו את מנת הרייטינג שלהם. אולם בין אם אוהבים את הסדרה או לא, דבר אחד בלט בחסרונו ב"אבי ביטר חי בסרט" כבר מהפרק הראשון – או ליתר דיוק, שני דברים: ימין מסיקה וירמי קדושי.
השניים היו אחראים למעשה להקמתה ותפעולה האמנותי של תעשיית סרטים שלמה, שבמסגרתה ביטר הפך לכוכב קולנוע, גם אם לא מדובר היה בסרטים שניתן היה למצוא בסינמטקים. אז עכשיו, אחרי שביטר זכה לחשיפה נאה בסרטים כמו "קורבן האהבה", "בוכה בגשם" ו"חבר ואח" שהוצגו כשלו ושלו בלבד (למעט כיתוב קטן שציין כי הקטעים ניתנו "באדיבות הפקות המזרח"), אולי הגיע הזמן, בשביל יוצרי הסדרה וגופי השידור, להתנצל בפני שני האנשים שלא זכו ליהנות מפירות הפריצה הגדולה, וטוב מאוחר מאשר לעולם לא.
(דרור עמיר)
והדרת פני גולן
טקס חלוקת פרסי "אופיר". מחוץ לאולם האופרה בתל-אביב מתקתקות מצלמות פפארצי. נשים בשמלות ערב וגברים בחליפות, מנסים לערב אחד לדגמן מנהגים חוץ-טריטוריאליים ונימוסים שהושאלו ממחוזות רחוקים מאוד מהמזרח הלבנטיני המיוזע. הכל מוכן לחגיגת הקולנוע הישראלי שאוטוטו תתחיל.
בערב, שיהווה גם השנה זירת התגוששות של יוצרי הקולנוע הישראלי בעריצות הפקידות האוֹצַרִית, יעלו הזוכים בפרסים אחד אחרי השני על הבמה ויבקשו "סליחה" על הצלחות הקולנוע בשנה החולפת, על הכבוד לה זוכה העשייה הקולנועית הישראלית בארץ ובעולם ועל העובדה שהקולנוע המקומי הפך לאבן נגף בדרכם של אלה המסרבים להכיר בחיים בועטים, מורכבים, רב שכבתיים ועשירים בישראל שמעבר לכותרות החדשות.
שי ודרור. הפוסל במומו פוסל
הכל היה למעשה בסדר, עד לכניסתם של שי ודרור לבמה. בדרכם המשתטה הם פתחו את הערב בשיחת טלפון לשק החבטות התורן שלהם – המפיק ובמאי הקולנוע מנחם גולן, מכוונים עלבונות, זורים מבוכה.
"מנחם, איפה אתה? כולם מחכים לך", הם שאלו אותו בשיחה שהוקלטה מראש, רוצים לומר בעצם: "אין לך מקום פה איתנו. אף אחד למעשה לא מחכה לך". הם הזכירו את הסרטים שיצר השנה בגיחוך ושאלו אם בכוונתו להגיע. "לא הוזמנתי", אמר גולן, מבכירי תעשיית הקולנוע הישראלי, בשיא הרצינות והפשיט באחת מכל האירוע את מכובדותו. הבדיחה, כך נראה באותו הרגע, היא על היושבים באולם.
שי ודרור מתפרנסים בין השאר מלבזות אנשים אחרים. במקרה של גולן, ששכח כבר מזמן את מה שהצמד הזה לא יידע לעולם, הבדיחה עליהם, והפוסל במומו פסל. סאטירה היא אמנות מהסוגה העילית. הומור הוא לא רק מקצוע, אלא מצווה. בקונטקסט המסוים של תרבות ישראלית שנלחמת בציפורניים על הגדרותיה וקיומה, טוב היה לו נהגו יוצרים זה בזה בכבוד ועל הדרך מכבדים גם את המילה "הומור" שמקומה בתרבות היהודית מרכזי וחשוב.
להלבין פניו של אדם - כל אדם, ובעל זכויות אף יותר - ברבים זו לא סאטירה, זה טעם רע. על זה בהחלט יש מקום לבקש סליחה לא רק מגולן, אלא מכל היושבים באולם שהיו בניגוד לרצונם שותפים לעוון.
(מרב יודילוביץ')
תנו לצחוק בשקט
את "גם להם מגיע", סדרת הסאטירה קצרת הימים של ערוץ 10, מיהרו כל כך לגנות, לקצץ ולסלק, שקצת קשה להיזכר אם התוכנית בכלל הצחיקה או לא. מה שבוודאי לא נשכח כל כך מהר היא הסערה הציבורית שעוררה התוכנית, עם דמויות שלעגו כביכול לסובלים מתסמונת טורט, לבעלי פיגור שכלי ולנכי צה"ל, בין היתר.
אין זה משנה אם המסר של וייל ושותפיו אכן עבר או פוספס: הגיע הזמן פשוט לתת לסאטירה את החופש היצירתי לו היא כל כך זקוקה בשביל להתקיים. כי אם נמשיך לפסול ולגנות בשם אלוהי הפוליטיקלי-קורקטיות, אין לדעת היכן זה יעצור. תמיד יהיה מי שייפגע מתוכניות הומור נועזות באמת, אין מה לעשות. אבל גם כשזה קורה, אולי אפשר לחכות לרגע עם השלילה המוסרית ולתת להם הזדמנות לנסות ולומר לנו משהו על עצמנו ועל החברה בה אנו חיים – הזדמנות ש"גם להם מגיע", לרוע המזל, לא זכתה לה.
(דרור עמיר)
נשמע רע
כחצי מיליון איש בישראל מנויים על שירותי הטלוויזיה בלווין, או כמו שאנחנו קוראים לזה, "יש להם יס". מספר קטן בהרבה אמנם מזה של מנויי הכבלים בארץ, אבל בהחלט לא מבוטל ולא כזה שניתן להתייחס אליו בזלזול.
חלק נכבד מהצלחת "יס" בשנים הראשונות לפעילותה בארץ, היו שלל ערוצי המוזיקה שהוצעו לצופים, וביניהם שניים מוצלחים במיוחד: MTV2, ערוץ המוזיקה האלטרנטיבית של רשת MTV ו-MCM, הנמנה על ערוצי המוזיקה המובילים בצרפת, שהיה בלעדי ללקוחות החברה.
MTV2. כבר אין אלטרנטיבה
MTV2 מספק כבר שנים ארוכות שורה של תוכניות רוק אלטרנטיבי מצליחות כדוגמת "120 דקות" הלילית, שהיתה שומך מסך מוזיקלי נהדר ו"גונזו", תוכנית אירוח משעשעת ומעט הזויה שמיטב הכשרונות האלטרנטיביים לקחו בה חלק ואף הפגינו במסגרתה ביצועים אקוסטיים מרשימים. "הסרתו השקטה" ממסך יס הותירה את הקהל האלטרנטיבי נטול אלטרנטיבה, בלי שאף אחד ממש יתנצל על המהלך.
גורל דומה היה זה של MCM, אחד הערוצים המדוברים ביותר ברפובליקה הצרפתית. הערוץ, שהיה בלעדי על מסך יס, הורד ממנו אחר כבוד, וכעת הוא כלל אינו נקלט בארץ. יש לציין שהתכנים בערוץ, רובם צרפתיים מקומיים, חשפו חובבי מוזיקה רבים בעיקר להיפ-הופ המוצלח המיוצר שם, ולשמות ענקיים בצרפת, שגם אם לא אומרים יותר מדי לקהל הישראלי, מייצרים פופ, דאנס ורוק ברמה עולמית. חבל.
בהיעדר אפשרויות אחרות עבור צופי "יס", הם נאלצים כיום להסתפק ב-MTV Music ו-MTV Dance, ערוצי לופ שבדרך כלל לא מספקים את הסחורה הראויה ואינם נראים כערוצי תוכן מוזיקלי מושקעים וראויים. לרשימה הזו נוסף, לצערנו, גם "מוזיקה 24", שגם אחרי חמש שנים, עדיין לא החליט אם הוא רוצה להיות ערוץ ישראלי, ערוץ לועזי, ערוץ "גם וגם" או אולי בעצם ערוץ תוכן עם תוכניות בעלות קשר קלוש בלבד לעולם המוזיקה.
(עמית קוטלר)
גדי סוקניק: אמת
נדמה שכבר שנים רבות לא נראה במחוזותינו עליהום תקשורתי וציבורי מאסיבי כמו זה שהופנה השנה כלפי גדי סוקניק, שנטש את הרצינות התהומית של עולם החדשות לטובת הטראש ה"מציאותי" של "הפוליגרף". המבקרים והטוקבקיסטים כאחד מיהרו להציב את סוקניק על דוכן הנאשמים. "הוא מכר את נשמתו לשטן", זעקו, בניסוחים עדינים פחות או עדינים יותר.
בסופו של דבר, אם נבחן את נתוני הרייטינג, נגלה שכמעט כולנו מעדיפים לתת למוח שלנו לעבוד בעצימות נמוכה מול תוכניות הריאליטי הרדודות ולא לנסות לעקוב אחר הדיונים הסוערים של אורן נהרי וחבריו ב"גלובוס". "הפוליגרף" מוגזמת? אין בעיה, אל תראו אותה (וכך באמת נעשה, מלמד הרייטינג שיעור נוסף). מעצבן אתכם שאיש חדשות רציני בורח לאפיקים נטולי איכות? תתעצבנו. מותר לכם, זו הרי מדינה חופשית, לא?
(דרור עמיר)
גדי סוקניק: שקר
מדינה חופשית, נכון. וכמו שאף אחד לא הצליח למנוע מ"סופר נני", המאמא החינוכית לספר לנו על יתרונותיה התזונתיים של המרגרינה, כך אף אחד לא מונע בימים אלה ממש מיונית לוי לפרסם את שירותי הסלולר של חדשות ערוץ 2 וכך אף אחד לא ימנע ממנה, אם רק יסכימו מנהליה של לוי, להפקיד לחשבון הבנק שלה צ'ק שמן בתמורה לפרסומת ל"אייס קפה" של "ארומה", קר כקרח.
אבל כאן, עוד לפני "הפוליגרף", עומדת שאלת המאזניים שבין מגישי החדשות לשאר הסלבריטאים הטלוויזיוניים. כי אם למיכל דליות, היא סופר נני - אפשר לסלוח, הרי שלסוקניק שדיבר בשנה האחרונה עם צב בפרסומת לבנק, קצת יותר קשה. בניגוד לכוכבים אחרים על המסך, במשך שש שנים סוקניק לא מכר תדמית ולא מכר תוכנית.
הוא מכר לנו את סיפורי החדשות הקשים, הכואבים והעצובים של הארץ הזאת. אז בניגוד לבר רפאלי, שתרמה את גופה לאופנה או אותה נני שמשוכנעת ומשכנעת בנפלאות הכולסטרול, שחרורו של סוקניק מכס המגיש אל העולם החופשי - לא מאפשר לו באופן מיידי לככב בכל פרסומת שמוצעת לו, או להגיש כל פורמט שרק נוחת לידיו.
אם סוקניק היה נוהג בקצת יותר אחריות כלפי מעמדו הציבורי שלו עצמו, אין ספק שהציבור היה ממשיך לנהוג בו באותו כבוד שהוא רחש לו כמגיש החדשות. היום, כבר לא בטוח אם ואיך בכלל יאכלו אותו, בתפקידו הטלוויזיוני הבא.
(עמית קוטלר)
