שתף קטע נבחר
צילום: Gettyimages Imagebank

אני לא יודעת לכתוב

לא נעים לה להודות בזה, אבל לדנה פאר לא ממש מתחשק ללמוד יפנית. למה? מילא אם כל מה שצריך היה לעשות זה ללמוד אלפיים סימניות בעל פה, אבל שם רק מתחילות הבעיות. פלא שכל היפנים מסתובבים עם מילון צמוד?

כנגד ארבעה סוגי כתב דיברה השפה היפנית: קאנג'י, הירגאנה, קטקאנה ורומאג'י. ממש נפלא, חשבתי לעצמי בעודי בוהה בדף מצולם מספר לימוד יפנית שאמור היה לכלול את כל סוגי הכתב, ושמתוכם הצלחתי לזהות רק סוג כתב אחד: אותיות באנגלית. כל שאר הסימנים המוזרים שצויירו על הדף היוו מבחינתי את אותו סוג כתב בדיוק: אוסף קווים מוזרים שדנה תצליח בתקווה לקרוא פעם, אולי אחרי שתבין סופסוף מאיזה קצה של הדף אמורים להתחיל.

 

בעצם, אפשר לפשט את כל הסיפור: הרי הרומאג'י הוא בסך הכל ייצוג של מילים יפניות באמצעות האלפבית האנגלי, ואם משקיעים יומיים-שלושה בלימוד הירגאנה או קטקאנה בהחלט אפשר להבדיל בקלות בין סוגי הכתב השונים. כשמגיעים סוף כל סוף אל הקאנג'י כבר אפשר לקבוע די בוודאות שבפסקה הקודמת לא ממש דייקתי כשגרמתי לשיטת הכתב היפנית להישמע מסובכת. למעשה, היא לגמרי בלתי אפשרית.

 

טוב, תירגעו, אני סתם צוחקת. ברור שלימוד הכתב היפני הוא אפשרי, בסך הכל קשה להתווכח עם 130 מיליון יפנים ועוד הרבה מאוד זרים שמצליחים להסתדר איתו יופי. העניין הוא שבניגוד לשפות שהאדם המערבי מורגל בהן, שמסתמכות על השיטה הפונטית של אותיות המייצגות עיצורים ותנועות, הכתב היפני מסתמך ברובו על סימניות – מעין "תמונות" קטנות שמייצגות מילים, ושכל אחת מהן נראית, לפחות לעין הבלתי מיומנת, לא כמו המילה שהיא אמורה לייצג אלא כמו אוסף קווים בגדלים שונים שחוברו להם יחדיו בלי שום סיבה מיוחדת.


יפנית זה סינית בשבילי (צילומים: דנה פאר)

 

ההיסטוריה של הקאנג'י

בראשית לא היה לשפה היפנית כתב משלה, ובמשך שנים רבות היא היתה שפה מדוברת בלבד. רק במאות השלישית והרביעית, כשהגיעו ליפן מהגרים סינים, הם הביאו איתם את שיטת הכתב הסינית, ההאנזי. זו אומצה על ידי היפנים וקרויה כיום בשם "קאנג'י".

 

בהתחלה אימצו היפנים את הסימניות הסיניות ביחד עם המילים הסיניות המקוריות שלהן, תוך שהם מתאימים את הגייתן לצורת ההגייה היפנית, המורכבת ככלל מעיצור המלווה בתנועה (כדי להבין, חישבו על שמות של מכוניות יפניות: "סו-בא-רו", "סו-זו-קי", "טו-יו-טה").

 

 

במאה השישית החל להיווצר ה"קאנבּוּן", מעין שעטנז מוזר בין הסינית ליפנית במסגרתו הוסיפו לסימניות הסיניות תוספות דקדוקיות שאפיינו את היפנית, כגון ציון מפורש של חלקי המשפט (נושא, מושא) וסיומות של פעלים. אולם הקאנבון היה רק הקדמה צנועה למה שאירע בהמשך, כשבמהלך מאות השנים הבאות הצמידו היפנים בהדרגה מילים יפניות לסימניות הסיניות המתאימות להן.

 

כתוצאה מכך, כיום ניתן לקרוא את מרבית סימניות הקאנג'י בשתי צורות לפחות: המילה היפנית (Kun'yomi) והמילה הסינית המותאמת להגייה היפנית (On'yomi). ואם לימוד של אלפי ציורים בעל פה לא נשמע לכם כמו כאב ראש גדול מספיק – "לדעת מתי להשתמש באיזו קריאה, זאת הבעיה האמיתית" הסביר לי פעם מורה אמריקני שעבד איתי. "אם כל מה שצריך היה לעשות זה ללמוד אלפיים סימניות בעל פה, לא נורא. הבעיה היא שאפילו אחרי שאתה לומד אותן, גם אז אינך בטוח לגמרי איך אמורים לקרוא את המשפט".

 

הכתב הפונטי: הקאנה

למזלי ולמזלם של עוד זרים רבים, קיימים ביפן גם שני סוגי כתב פונטיים, ההירגאנה והקטקאנה – כל אחד מהם הוא אסופה של 46 הברות באמצעותן ניתן לכתוב את כל השפה באופן פונטי במקום באמצעות ציורים. שני סוגי הכתב הללו מכונים בקיצור "קאנה".

 

היפנים משתמשים בכל סוגי הכתב שלהם במשולב. ככלל אצבע, למרות קיומם של יוצאי דופן, בקאנג'י נעשה שימוש עבור שמות העצם, הפעלים, שמות התואר, שמות הפועל והמושגים, בהירגאנה עבור ההטיות ומילות היחס, ובקטקאנה עבור מילים שאומצו ליפנית מלועזית. אפילו ברומאג'י משתמשים פה ושם, למשל עבור קיצורים שאומצו מאנגלית, כגון CD ו-DVD.

 

ומה בנוגע לאופן הכתיבה? באופן מסורתי נכתבת היפנית מלמעלה כלפי מטה, כאשר סדר קריאת הטורים הוא מימין לשמאל (כמו בעברית), אולם כיום משתמשים הרבה ביפנית גם כשהיא כתובה במאוזן, משמאל למימין (כמו באנגלית). דבר נוסף שחשוב לדעת הוא שהיפנית נכתבת ללא רווחים בין המילים.


 

מאיפה מתחילים לקרוא?!

 

אבן שושן צמוד

הרי לכם משהו שממש לא נעים לי להודות בו, כי בטח אוצף בעשרות טוקבקים זועמים על הפגנת עליונות תרבותית עוד לפני שאסיים את המשפט – אבל סיבה מרכזית לחוסר החשק הבולט שלי ללמוד יפנית היא שזה נראה לי מטורף לכלות את זמני הפנוי בשינונם המייגע של אלפי ציורים מוזרים, כשאני גם ככה לא מתכננת להישאר ביפן לנצח. יחד עם זאת, שוב ייתכן שאני מגזימה במידת הקושי, מכיוון שנהוג לומר שיש בציורים האלה דבר שמקל מאוד על זכירתם: היגיון פנימי.

 

"קחי לדוגמה את הקאנג'י ל'גבר'" אמרה לי פעם המורה שלי ליפנית בארץ, בעודה מציירת על הלוח רובוט קטוע-זרוע. "החלק העליון של הקאנג'י הזה הוא סימנייה שמייצגת שדה אורז, והחלק התחתון הוא סימנייה שמסמלת כוח. את מבינה? זה כי גבר מפעיל כוח בשדה אורז". כשהיא ציירה על הלוח סולם צעצוע וטענה שהוא מזכיר לה את השמש, כבר הבנתי למה מכנים את ההיגיון הזה "פנימי". אני מניחה שזה קצת כמו הומור פנימי – זר לא יבין זאת...

 

אבל עכשיו ברצינות: היגיון פנימי אכן קיים בקאנג'י. ההיגיון הזה לא מתבטא רק בצורתן החיצונית של הסימניות ובצירופים ביניהן, אלא גם במה שמכונה "רדיקלים" או "שורשים": תת-אלמנטים, או מעין "מיני-ציורים" אם תרצו, שקיימים בחלק מסימניות הקאנג'י ומבטאים משהו בנוגע לאופי הכללי שלהן. השורש יכול לרמז בנוגע למקור הציור, לקבוצה אליה הוא משתייך או לדרך בה אמורים לבטא את המילה. קיימים 214 שורשים כאלה, שאם מכירים לפחות את החשובים בהם אפשר לנחש בצורה די מושכלת משמעויות של קאנג'י שלא מכירים.

 

קחו את המילה "חתול" למשל. לאחרונה הסבירו לי כמה תלמידים שהקאנג'י של "חתול" מורכב בין השאר מהשורש "חיה". את אותו השורש ניתן למצוא גם בקאנג'י של "זאב" ושל "אריה". באופן הזה, גם מי שאינו מכיר את הקאנג'י הספציפי ל"אריה" יכול לכל הפחות לדעת שהוא מסמל חיה מסוימת, שניתן לפעמים לנחש אותה מהקשרו של המשפט. ואם לא מצליחים לנחש, תמיד אפשר לבדוק באמצעות מילון כיס אלקטרוני קטן שכמעט כל יפני מצויד בו דרך קבע.

 

 

אחד המכשירים האלקטרוניים המשוכללים הנפוצים ביפן הוא המילון האלקטרוני, שלפעמים דומה שאין יפני שלא סוחב אחד כזה איתו כשהוא יוצא מהבית. הפופולריות העצומה של המילונים האלה, אגב, פגעה באופן ניכר בפלח השוק של מילוני הנייר המסורתיים, וגרמה לפיחות מכירות של כחמישה מיליון מילוני נייר לשנה בין השנים 1992 ל-2002 (אם כי כיום מתמודדים הן המילונים האלקטרוניים והן מילוני הנייר עם בעיה חדשה: המילון המובנה שבתוך הטלפון הסלולרי, שהולך וצובר פופולריות על חשבון כל היתר).

 

בהתחלה חשבתי שהיפנים, ובעיקר התלמידים שלי, מסתובבים עם מילון אלקטרוני בתיק רק לצורך תרגומים לאנגלית ומאנגלית, אולם בהמשך שמתי לב לכך שהם משתמשים במילונים שלהם לא מעט גם בכדי לבדוק כיצד רושמים קאנג'י מסובך, או כיצד הוגים קאנג'י לא מוכר. המילונים המשוכללים יותר מגיעים עם מסך מגע, עליו ניתן לשרטט את הקאנג'י שרוצים לבדוק באמצעות עט מיוחד.

 

יתרונות הקאנג'י

לא קשה לחשוב על חסרונות בשיטת כתב שמבוססת בעיקר על ציורים. בין החסרונות הבולטים ניתן למנות את הזמן הרב שאורך ללמוד אותה ואת העובדה שאי אפשר לדעת איך להגות את המילה הכתובה אלא אם כן מכירים אותה מראש. אבל כפי שלכתב היפני ישנם חסרונות בולטים, יש לו מספר יתרונות חביבים במיוחד.

 

יתרון אחד של הקאנג'י מתבטא ביופיו הוויזואלי המרשים, מה שבא לידי ביטוי באמנות הקליגרפיה (כתיבה תמה) המעודנת, הנפוצה במזרח אסיה. כמו כן, לא ממש ברור אם זה נכון, אבל היפנים והסינים נוהגים לטעון שקריאה של כתב סימניות אינה רק חסכונית במקום, אלא גם מהירה בהרבה מזו של כתב פונטי.

 

יתרון נוסף של הקאנג'י מתבטא בשמות פרטיים. הורים בכל רחבי העולם רוצים להעניק לילדים שלהם שמות יפים שנשמעים טוב. לעומת זאת, ההורים היפנים מחפשים שמות שלא רק נשמעים טוב, אלא גם כאלה שהם בעלי משמעות חיובית וכן נאים ויזואלית. כך למשל, סימניות הקאנג'י המרכיבות את שמה של אחת התלמידות שלי, מנאמי, הן "אהבה" ו"יפה" – שתסכימו איתי שזה שם לא רע בכלל.

 

מכיוון שכמעט לכל סימניית קאנג'י קיימות מספר קריאות שונות, הרי שאם מצרפים לזה את העובדה שההורים היפנים המודרניים משתדלים להעניק לילדים שלהם שמות מקוריים, התוצאה היא שכשרואים שם פרטי של מישהו כתוב בקאנג'י, בדרך כלל אין שום דרך לדעת איך אמורים לקרוא אותו (מה שיוצר כנראה סיטואציות מעניינות כשהמורה רוצה להקריא את רשימת השמות של כל הילדים החדשים בכיתה א').


אז מה אם אי אפשר לקרוא אותו, לפחות הוא יפה

 

בתוך שדה אורז

ואם כבר בשמות עסקינן, מאז שהגעתי ליפן השתוקקתי לדעת איך כותבים את השם שלי בקאנג'י. אולם כל יפני ששאלתי איך כותבים "דנה" בקאנג'י הניע בראשו לשלילה ועשה כל כך הרבה קולות מצוקה, שהחלטתי פשוט לרדת מזה. "גם אם אפשר יהיה למצוא סימניות קאנג'י שאפשר להביע באמצעותן מבחינה פונטית את השם שלך", הסבירו לי, "לא תהיה לזה באמת שום משמעות".

 

יום אחד רציתי לפתוח חשבון בנק. לשם כך הייתי זקוקה להאנקו – חותמת שיש לכל יפני בוגר, שנושאת עליה את שמו ומהווה ביפן תחליף לחתימה בכתב יד. המנהלת הציעה שאזמין במיוחד חותמת שתישא עליה את השם "דנה" בקטקאנה, אבל מכיוון שמה שחשוב בהאנקו זה לא מה שכתוב עליה אלא רק העקביות בשימוש, החלטתי לוותר על הזמנה מיוחדת ולרכוש בחנות חותמת מוכנה מראש.

 

באופן הזה למדתי לזהות ולכתוב את הקאנג'י הראשון בחיי, כשהפכתי לבעליה החוקיים של האנקו הנושאת את הקאנג'י "טאנאקה" – שם משפחה יפני נפוץ במיוחד, שנשמע איכשהו כמו דנה (קה), ומשמעותו "בתוך שדה אורז" (מה יש להם עם שדות אורז?).

 

פישוט היפנית

נשמע לכם מסובך, כל העסק? תאמינו או לא, אבל עד לפני מלחמת העולם השנייה הוא היה מסובך אפילו יותר. בשנת 1946 החליטה ממשלת יפן שהגיע הזמן להפוך את הכתב היפני לפשוט ולנגיש יותר, הן עבור ילדים שלומדים קאנג'י בבית הספר והן עבור המבוגרים, שקוראים ספרות ועיתונות.

 

במסגרת הרפורמה צמצם משרד החינוך היפני את מספר הסימניות הרשמיות שיש ללמוד בכל כיתה של בית הספר, וחלק מסימניות הקאנג'י עצמן שורטטו מחדש בצורה פשוטה יותר לציור. אבל למה לדבר במילים כשאפשר במספרים? אם לפני הרפורמה היה אדם בוגר צריך להכיר לכל הפחות 4,000 קאנג'י בכדי לקרוא עיתון, הרי שהיום 2,000 יספיקו בהחלט.

 

נכון להיום קובע משרד החינוך היפני 1,945 קאנג'י שיש להכיר כדי לקרוא באופן שוטף את הכתב היפני, מתוכן 1,006 שעל כל תלמיד בית ספר יסודי לדעת עד סוף כיתה ו'. את היתר עליו להכיר לכל היותר עד סוף כיתה ט'. עם הקאנג'י שנלמד עד כיתה ו' ניתן לקרוא כ-90 אחוז מחומרי הקריאה המודרניים המודפסים כיום ביפן, ואחרי שלומדים את היתר ניתן לקרוא כ-99 אחוזים מהם.

 

לא נורא, עוד 1,944 ציורים וגם אני אדע לקרוא 99 אחוז מכל השפה היפנית. רק חבל שבאחוז הבודד שנותר נמצא גם השם שלי...

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
איש בשדה אורז?
צילום: רויטרס
מומלצים