שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: Gettyimages Imagebank
    ארץ האסונות הפוטנציאליים
    חומות נגד צונאמי, תרגולת שנתית נגד רעידות אדמה ומפקחים שמגיעים הביתה ובודקים אם אתם מוכנים לשריפה - אלה רק חלק מהדרכים בהן היפנים מתמודדים עם שפע האסונות המאפיינים את ארצם. דנה פאר, בכל אופן, ממשיכה לישון בשקט

    בטרם הגעתי ליפן הוזהרתי שמדובר בארץ רעידות האדמה. "לפחות אלף בשנה", התריעו חבריי בפנים חמורי סבר, "ובואי נקווה שרעידת האדמה הגדולה הבאה תתרחש רק אחרי שכבר תחזרי לארץ". וכאילו זה לא היה כבר מטריד מספיק, אפילו בראיון הטלפוני לבית הספר לאנגלית אליו התקבלתי לעבוד הדגישו בפני שאחד מיתרונותיה הבולטים של העיר שלנו הוא חומה ארוכה ועצומת מימדים, שנבנתה לאורך החוף על מנת להוות מחסום לגלי צונאמי. מרגיע, נכון?

     

    חמושה בציפיות אפוקליפטיות הגעתי ליפן, רק כדי לגלות שלא גלים ולא יער. נכון שבחצי השנה שאני כאן כבר יצא לי להרגיש את האדמה רועדת מתחת לרגליים, אבל כל הרעידות היו קלילות, ארכו שניות ספורות בלבד, ואת מספרן הכולל ניתן למנות על אצבעות כף ידו של חבר יאקוזה סורר. מסתבר שישנן פעמים בחיים בהן אתה שמח לחוש שרימו אותך. עבורי זו בהחלט היתה אחת מהן, אבל בכל זאת, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי – מה הסיפור של היפנים עם רעידות האדמה?


    חומה נגד הצונאמי (צילום: דנה פאר)

     

    היסטוריה של רעידות

    אגדה יפנית עממית מספרת שיפן ניצבת על גבי נמאזו (Namazu), דג שפמנון ענק המנענע מדי פעם את זנבו ומזעזע את האדמה. לא בלי סיבה נוצרה האגדה: בשל מיקומה בנקודת מפגש בין שלושה לוחות טקטוניים – הפסיפי, הפיליפיני והאירואסייתי – אכן פוקדות את יפן כאלף רעידות אדמה בשנה, ועל פי חלק מהמדידות אפילו הרבה יותר. אולם מה שחבריי הטובים בישראל שכחו לציין הוא שרוב רעידות האדמה בעוצמה כל כך נמוכה שהן אינן מורגשות כלל.

     

    אז לא מספרן הרב של רעידות האדמה הוא הבעיה. הבעיה האמיתית היא שבמהלך כל מאה מתחוללות גם מספר רעידות אדמה הרסניות, המלוות לעיתים בצונאמי וגובות קורבנות רבים בנפש. שתיים מרעידות האדמה החמורות ביותר שפקדו את יפן במאה האחרונה ארעו בטוקיו ב-1923 ובקובה ב-1995.

     

    רעידת טוקיו, המכונה גם "רעידת קאנטו", היתה בעוצמה של כ-8 בסולם ריכטר. היא גבתה את חייהם של יותר מ-140 אלף בני אדם והשמידה חלקים נרחבים מטוקיו ומהעיר הסמוכה לה יוקוהמה. רעידת קובה, המכונה "רעידת האנשין", היתה בעוצמה של 7.2 בסולם ריכטר והביאה למותם של 6,433 איש. גם אחרי שנת אלפיים ארעו ביפן מספר רעידות אדמה חמורות שגרמו להרס רב, אולם הסתכמו בהיקף נזק מצומצם יותר ובמספר הרוגים קטן בהרבה.

     

    את עוצמת רעידות האדמה דירגתי בפסקה הקודמת לפי סולם ריכטר, אבל זאת רק בכדי שקהל הקוראים הישראלי יוכל להבין. ביפן לא נהוג למדוד רעידות אדמה בסולם ריכטר, המייצג את האנרגיה המשתחררת כתוצאה מהרעידה, אלא בסולם שינדו (Shindo), שרמותיו השונות משקפות את תחושתם הסובייקטיבית של האנשים שבמוקד הרעש. 1 בסולם שינדו משמעו רעידת אדמה המורגשת רק על ידי בני אדם שאינם בתנועה, ברמה 5 מתחילים לאבד את שיווי המשקל, ורמה 7 היא הגבוהה והחמורה מכולן.


    מפונים מרעידת האדמה האחרונה (צילום: איי פי)

     

    טוקאי: רועדים מפחד

    יפן כולה נמצאת בסיכון מתמיד לרעידות אדמה, אולם האזור המסוכן ביותר נמצא לחופו הפסיפי של האי היפני המרכזי, הונשו. אזור זה, הנמצא מדרום-מערב לטוקיו, יכונה מעתה "מפרץ סורוגה", "אזור טוקאי", או "האזור שבו דנה, לרוע מזלה, גרה".

     

    אזור טוקאי נחשב מסוכן במיוחד, שכן הוא ממוקם בדיוק מעל נקודת חיכוך בעייתית בין הלוח הפיליפיני לאירואסייתי. גיאולוגים שחקרו ובדקו את מאפייניהן ומחזוריותן של רעידות האדמה באזור טוקאי קבעו שרעידת אדמה הרסנית במיוחד מתרחשת בו אחת ל-110 שנים, פלוס מינוס כשלושים שנה. נכון להיום, שנת 2008, עברו כבר 154 שנים מאז רעידת טוקאי האחרונה, מה שאומר שרעידת טוקאי הבאה, בה צופים את מותם של כ-6,000 איש והתמוטטות של כמחצית מהבניינים במחוז שלי, עלולה להתרחש עוד בטרם אסיים להקליד את הפסקה הבאה.

     

    סכנת רעידות האדמה בכלל, ורעידת טוקאי בפרט, מעוררת דאגה רבה ביפן. היפנים בהחלט אינם מתייחסים לסכנה זו בקלות ראש, מה שניתן ללמוד בין השאר מההמלצה הקבועה לתושבים להכין בבית כמויות של מזון ומים שיספיקו לשבוע, ובהנחיה המדויקת הניתנת לכל בית לאן תושביו אמורים להתפנות במקרה של רעידת אדמה חמורה.

     

    בערים שנמצאות לאורך חוף, כמו העיר שלי, חוששים לא רק מרעידות אדמה, אלא גם מצונאמי. כל אחד מתושבי העיר שלי יודע בדיוק לראש איזה בניין גבוה הקרוב לביתו עליו לטפס במקרה שהרחובות יוצפו פתאום במים. בנוסף, מי שעובר ברחוב בו אני גרה יכול להיתקל בכמה שלטים המציינים את הגובה מעל פני הים, ומתחתיו, למי שצריך הסבר, גם כיתוב באנגלית צחה: "בי קרפול טו צונאמיז".


    זהירות, צונאמי (צילום: דנה פאר)

     

    תרגולת רעידת אדמה

    היפנים, בניגוד לישראלים, מעדיפים שלא לנקוט בשיטת ה"סמוך" ועורכים מדי פעם תרגולי סימולציה רחבי היקף לכוחות ההצלה ולתושבים. על כל תרגולי הסימולציה דואגות הרשויות להודיע מראש, על מנת שלא לזרוע פאניקה בקרב האוכלוסיה. תרגיל גדול ומרכזי במיוחד נערך פעם בשנה ב"יום מניעת האסונות" – ה-1 בספטמבר.

     

    בכלל, ה-1 בספטמבר נחשב ליום חשוב מאוד בשנה. הייתי בכיף מתארת את כל מה שארע בו, אלמלא העובדה המעציבה שכל רעשי ההמולה והכריזה מבחוץ בבוקר התרגיל לא הצליחו לשלוף אותי ממצולות השינה. אבל זה לא רלוונטי גם ככה - אפילו אם אהיה ערה לחלוטין בזמן בו תצלצל אזעקת האמת, הודעות הכריזה הן לבטח לא מה שיציל את חיי, שכן לרוע המזל הן אינן נמסרות בשום שפה שאני דוברת (כלומר, ביפנית בלבד).

     

    אסור לעשן ברחוב

    אם כל הסכנה במגורים ביפן היתה מסתכמת ברעידות אדמה ובצונאמי, דיינו. אלא שסכנה נוספת שעומדת פה על הפרק היא סכנת השריפות. באופן אירוני, גם סוג של מיני-תרגולת למניעת שריפות חוויתי פחות או יותר מתוך מעמקי השינה, כשבשעה מוקדמת בבוקר יום ראשון, עת התארחתי אצל ידיד בטוקיו, הוערנו באופן ברוטלי על ידי צלצול מפתיע בפעמון הדלת.

     

    היה זה איש תחזוקה יפני שפסע לתוך הדירה (לא לפני שחלץ את נעליו), ובפנים חמורי סבר שלף מוט מוארך עם מכשיר שתפקידו לבדוק את תקינות גלאי העשן. לאחר קונצרט שלם של דפיקות על התקרה הוא עבר לבדוק את מדרגות החירום, המוליכות אל המרפסת של השכנים מלמטה. אותו איש תחזוקה נאות לנעול את נעליו ולעזוב את הדירה רק לאחר שאותו ידיד הוכיח לו שהוא מכיר את כל המתקנים ויודע כיצד לתפעל אותם.

     

    לא שההיסטריה של היפנים אינה מוצדקת: היא נובעת מסגנון הבנייה הישן ביפן, שהיה מבוסס על עץ או חומרים קלים ודליקים אחרים. גם הדירה שלי בנויה בסגנון הישן, וכדי להיווכח עד כמה הקירות בה דקים מספיק לדפוק עליהם ולשמוע את ההדהוד. דרך אחרת היא לבוא לבקר בעיצומו של החורף ולראות אותי יושבת ליד המחשב, מכורבלת בתוך דובון ומקללת את הקירות החצי-חלולים אשר כמעט ואינם מעניקים הגנה מהקור שבחוץ.

     

    צורת הבנייה הזאת, בשילוב העובדה שבבתים הישנים מפעילים את הכירה והמים החמים באמצעות ברזי גז, גורמת לכך שביפן שריפות לא רק נוצרות בקלות, אלא גם מתפשטות במהירות ולוקחות איתן את כל הבניין, או חלילה את השכונה כולה. מכיוון שכך מקפידים היפנים לסגור את ברזי הגז מייד עם תום השימוש, מקימים קבוצות מתנדבים שיסייעו למכבי האש, ובאזורים כפריים מסוימים אפילו אוסרים על עישון ברחוב.


    עדיין געשי. הר פוג'י (צילום: דנה פאר)

     

    סכנת הרי הגעש

    תופעה נוספת הנובעת מכך שיפן ניצבת מעל נקודת מפגש של לוחות טקטוניים היא ריבויים של הרי געש – 840 הרי געש פעילים ירדו לעולם, 80 נטלה יפן והשאר העולם כולו. בעוד שיש לזה צדדים חיוביים, כמו למשל ריבוי המרחצאות החמים שהיפנים (ואני) כל כך אוהבים, יש לזה גם צדדים חיוביים פחות, כמו העובדה שבחלק מאזורי יפן חיים התושבים תחת איום מתמיד של התפרצות וולקנית.

     

    כך למשל בעיר קאגושימה שבאי קיושו, הממוקמת כעשרה קילומטרים מהר הגעש סאקוראג'ימה, אחד מהרי הגעש הפעילים והמסוכנים בעולם. ההר מתפרץ כאלף פעמים בשנה, כאשר למרבה המזל רוב ההתפרצויות קטנות יחסית ומגיעות למרחק של קילומטרים בודדים. בעיר נערכים תרגולי סימולציה רבים למקרה של התפרצות חמורה, וכן נבנו בה לא מעט מקלטים.

     

    אפילו סמלה החשוב ביותר של יפן, הר פוג'י (או כפי שהיפנים מכנים אותו: "פוג'י-סאן"), הוא הר געש מרשים המתנשא לגובה של 3,776 מטרים. הפעם האחרונה
    בה התפרץ הר פוג'י היתה בשנת 1707, אולם חרף הזמן הרב שעבר הוא אינו נחשב להר געש כבוי וקיימת עדיין אפשרות שהוא יתפרץ מתישהו בעתיד. ואם טרם ציינתי זאת – הר פוג'י כל כך קרוב אלי הביתה, שאני יכולה לראות אותו מחלון חדר השינה. 

     

    כיום, כשאני נזכרת בכל אותם יתרונות שפירטה בפני המנהלת היפנית בנוגע לדירה שלי, אני מגחכת בבוז: בניין יפני מסורתי (=דליק), במרחק שעת נסיעה אחת בלבד לטוקיו מדרום-מערב (=רעידות אדמה) וצמודה לחוף הים (=צונאמי). בקיצור, הדירה היא מלכודת מוות. כבר יותר בטוח לגור בכיכר דיזינגוף ביום העצמאות. יחד עם זאת, למה להתמקד בחצי הכוס הריקה? נכון שמדובר בהר געש מסוכן שעלול להתפרץ בכל רגע, אבל אין ספק שמעולם, בשום מקום אחר בו גרתי, לא נשקף אלי כזה נוף משגע מהחלון בחדר.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים