כן אומרים "איכס" על אוכל
מתים על פיצה, קולה וחומוס? תתפלאו לשמוע שיש אנשים שלא מוכנים להתקרב למאכלים, שרובנו מכורים אליהם באינפוזיה. ולא, דווקא לא בגלל שהם מזיקים לבריאות - פשוט כי הם נגעלים מהם. הנה מה שיש להם לומר, אולי זה ישנה את דעתכם
גיא מתעב קרמבו
"איך אפשר לשנוא קרמבו?", שואלים אותי בפליאה פעמים רבות. "איך אפשר לא לשנוא?", אני עונה מיד. באמת, איך אתם מסוגלים לאכול את הדבר הנורא הזה?
בואו ננסה רגע להבין על מה מדובר. הרעיון טוב ביסודו - ביסקוויט שעליו קצף מתוק שמכוסה בשכבה דקיקה ומתפצחת של שוקולד פציח. הביצוע? קצת פחות.
הביסקוויט (אם אפשר בכלל לקרוא לדבר הזה ביסקוויט) הוא דסקית חומה של בצק סמרטוטי ונמרח, שנראית כמו קרטון שהורטב במי שלוליות. באופן מאוד מפתיע, גם הטעם והתחושה שנשארת בפה לאחר מכן, זהים למראה המלבב. לגבי הקצף - ניסיתי לחשוב למה הוא דומה, אבל לא ממש הצלחתי. אולי לקצף גילוח שהתקשה, אולי לשכבת בידוד תרמית – אני לא סגור על זה. מה שבטוח זה שהטעם של הקצף נוראי - בין אם מדובר על גרסת המוקה ובין אם מדובר על גרסת הווניל.
איך אפשר לאהוב אותו? קרמבו (צילום: תומריקו)
ומה לגבי הציפוי? אז קודם כל - שוקולד זה לא. מדובר על צמקאו, מוצר איום ששרד מימי הצנע, המורכב מאבקת קקאו ושמן צמחי. התכונה העיקרית של הציפוי היא יכולת מופלאה להידבק לחיך העליון ולשיניים, אבל עזבו את המרקם, הטעם, אלוהים, הטעם - לא דומה לשוקולד בשום צורה שהיא.
אומרים שכל דבר בצה"ל מתחלק לשלושה חלקים, ובמפתיע (או שלא), כך גם הקרמבו. מה שמעורר את השאלה אולי בכלל מדובר על אמצעי לחימה שפותח במעבדות לפיתוח נשק כימי. מבחינתי לפחות מדובר על "ממתק" עלוב במיוחד, שמתאים למי שידו אינו משגת לקנות ממתק אמיתי.
(גיא רובננקו)
דפי לא סובלת אננס
אתחיל מהסוף ואפתח בווידוי. עד גיל 20 טענתי בכל תוקף שאני שונאת אננס, אבל משטעמתי לראשונה אננס טרי בתאילנד, הבנתי שבזבזתי שני עשורים בהכפשה לא מדויקת של הפרי הצהוב הזה. אני בעצם לא אוהבת אננס משומר, וכן, שם טמון כל ההבדל.
אני חושבת שאת השידוך הראשון והלא מוצלח בין האננס לביני עשתה סבתא שלי. היא נתנה לי לפתן ליצ'י תמים למראה, שנראה מבטיח, אלא שעם הביס הראשון התגלגל לי לפה גוש אננס מתוק להחריד, סיבי וצמיגי, ואם זה לא מספיק, כל נגיסה בו השמיעה רעש נורא שנשמע כמו "אוינק, אוינק, אוינק". אני מתה לדעת מי אחראי על ההמצאה הזאת - לקחת פרי אחד ולמלא אותו בפרי אחר?
אחר כך פגשתי אננס משומר בווריאציות נוספות וגרועות אפילו יותר: עוף מוקפץ שאמא שלי התעקשה להוסיף לו אננס, כי "זה נותן לעוף טעם מתוק נהדר". נו בדיוק. זה מכסה את העוף במתיקות נוראית ונותן למנה כולה טקסטורה של פלסטיק. כבר סיבה מצויינת לא לאכול אותה. דוגמא אחרת היא עוגת גבינה מכוסה קצפת וטבעות אננס משומר, וכמובן מבול המסעדות הסיניות שתקפו אותנו בשנות ה-80', עם שלל מנות גדושות אננס, כשמנת הדגל היא אננס מטוגן - צמיג צהוב מוטבע בשמן עמוק.
אחר כך, כאמור, טעמתי אננס טרי שגרם לי לפתוח מעט את לבי. אבל גם זה התגלה כטעות ברגע שנתקלתי בפיצה עם אננס. נו באמת, אין לאנשים גבול?
(דפי לויאב)
נטע שונאת פיצה
פיצה זה מגעיל. למה? כי זה לא בריא ונראה כמו פרצוף של נער מתבגר. אבל הבה נפרק את הזוועה הזו למרכיביה הקטנים: נתחיל בבצק שעשוי מקמח לבן תעשייתי למהדרין, שכידוע לכולם הופך בקיבה לדבק פלסטי מהסוג שמדביק לוחות מתכת של מטוסים. הקרום תמיד עבש, והפיקציה של פיצות דקות זו רמאות לשמה.
הרוטב עשוי מרסק תעשייתי, נוזלי ואדום, שמזכיר לי את תעשיית עלילות הדם האנטישמיות, שהיתה במשך דורות. הזוועה הזו לרוב פחות מורגשת, אלא שבפיצות היותר "חדשות" יש מגוון רטבים שנוטים להזכיר מאכלים מהמזרח הרחוק - אין פלא שאבותינו המתורבתים הטילו עליהם וטו כינשופי ביצות, אלפקות שעירות ותבלולי סלמנדרה.
והנה אנחנו מגיעים לגבינה. הרשו לי לנפץ מיתוס ולומר - זו לא גבינה (לפחות לא ברוב הפיצות). זהו תחליף חלבון, ועוד מהסוג הלא מזין שמשתכפל ויוצר גרורות סרטניות. כן, ממש ככה. מדען משוגע בטרנסילבניה ישב והנדס משהו שנראה יותר זול מהגבינה הצהובה שדחפו לנו בצה"ל, כך שאפשר יהיה לפזר אותו בצורה מאסיבית על כל פיצה מצחינה בעולם. בפעם הבאה שאתם נוגסים בחלבון המסונתז, שימו לב - זהו כימיקל. ממש כמו ללכת לרמת חובב וללגום כמלוא לבבך טרפנטין. ולבסוף, התוספות. נו, יש כל כך הרבה: החל בסרדינים עבשים וכלה בפפרוני שאפשר לגרז עימו טנק מרכבה סימן 4. אני רק מקווה שאתם יודעים ששום תוספת שם היא לא טרייה, בריאה או מועילה.
יותר טוב מהגבינה בצה"ל? פיצה (צילום: אסף אמברם)
ייתכן שהשנאה שלי נובעת מהעובדה שאף פעם בחיי לא אכלתי פיצה אמיתית, כזו שאיזה איטלקי משופם, עב-זרועות, גלגל ורידד, בעוד אשתו העגלגלה, עם הסינר, בוזקת תבלינים באהבה, והבן הקטן מתרוצץ להם בין הרגליים, עם מטפחת אדומה קשורה לצווארו, והוא מצחק באיטלקית - אי שם בגבעותיה של טוסקנה הירוקה והחביבה. ייתכן. אבל עדיין, מי לעזאזל רוצה לאכול מאכל שנראה כמו פנים של מתבגר?
(נטע אקשטיין)
מירב לא נוגעת בקולה
אני שונאת קולה מכמה טעמים, שהראשון בהם הוא הטעם. סוכר חום, מעורבב עם סודה, חלודה ושיעול של חתול - אלה המרכיבים הסודיים מהם רוקחים את הנוזל הזה, לדעתי. אני אחד מהאנשים היחידים, בחצי הכדור המערבי, שלא טעם מעולם דיאט קולה, ולא ידע לעולם טעמם של פפסי, פפסי מקס, קולה זירו וקולה לימון.
לפני ששנאתי קולה בגלל הטעם, שנאתי קולה כי יש בה גזים, אותם אני שונאת כמעט כמו קולה. "בועות", מקומן בהיי טק, באמבט קצף ובנייר עטיפה - לא בשתייה.
פעם ניסו לשכנע אותי לשתות קולה מבקבוק שעמד כמה שעות ללא פקק, והמשקה שבתוכו, כך נטען בפני, לא יתסוס עוד לעולם. "יצאו כל הגזים", הבטיחו לי, אז לקחתי שלוק נדיב. הזוועה היתה גדולה. מסתבר שגם אחרי שנשמותיהם של הגזים עולות מהמשקה השמימה, נותרים מאחור שאריות של הגזים שפעם תססו בו, ויש להן טעם חולני של גזים מתים.
לכן, עם או בלי גזים – אני שונאת קולה. ולכן גם לא אכניס לפי קרטיב קולה, סוכרייה על מקל בטעם קולה, מסטיק קולה, או מסטיק אבטיח. ומה הקשר לאבטיח? אה, גם אבטיח אני שונאת. עם או בלי גזים.
(מירב קריסטל)
יעל תמהה על הקוטג'
לפני כמה שנים התחוללה בארץ "מלחמת קוטג". אירוע תמוה שבמסגרתו נאבקו שתי חברות מזון גדולות על הבכורה בתחום הגבינה המשונה הזו. לא הבנתי את זה אז, ואני לא מבינה את זה היום. על מה בדיוק יש פה להילחם? גרגרים גדולים, גרגרים קטנים - כמו שאמר המורה שלי לתושב"ע – "זה נבלה וזה טרפה".
לפעמים נדמה לי שקוטג' היא אחד המאפיינים הכי חזקים של ישראליות, כמעט כמו חומוס. אולי אני לא ישראלית מספיק אבל תהרגו אותי אם אני יכולה להכניס את הדבר הזה לפה. הטעם כשלעצמו סביר – סוג של גבינה לבנה, אבל המרקם הוא מה ששובר אותי כל פעם מחדש. גרגרים קשים למחצה שצפים להם בתוך נוזל חלבי. צמרמורת אוחזת בי רק מהמחשבה על הגושישים האיומים הללו.
גושים צפים בנוזל חלבי. קוטג' (צילום: צביקה טישלר)
אם אני מנסה לאתר את הסיבה לחוסר היכולת שלי לאכול את הדבר הזה, אני מניחה שלימי החליבה שלי בקיבוץ יש חלק נכבד בכך. אני לא יודעת מי מכם ראה אי פעם מה יוצא מעטינים מודלקים של פרה חולה, ולא נעים לי לבשר לכם כמו מה זה נראה. והכי גרוע? הרפתנים עצמם קוראים לדבר הזה "קוטג'". באמת מעניין למה.
(יעל מורג)
תמר נגעלת מחומוס
כולם יודעים שאוכל זה עניין של תרבות, אבל רוב האנשים נוטים לשכוח את זה כשהם נתקלים במזון משונה, מארץ רחוקה, במיוחד כזה שמגיע בצבעים וריחות "מוזרים", או בטקסטורה ביזארית, ואז הם מזדעזעים עמוקות. בדיוק על נקודת הזעזוע הזאת עשו הרבה מאוד תוכניות ריאליטי רייטינג יפה, כשדרשו מהמשתתפים המערביים לאכול מיני חרקים, רכיכות ומזונות שונים, שחלקם דווקא פופולריים מאוד במחוזות אחרים.
על אותו משקל, אני טוענת שהיו צריכים לתת למשתתפי הישרדות האמריקאי לאכול חומוס. אני אמנם ישראלית מלידה ובת למשפחה חובבת חומוס, אבל תהרגו אותי אם אני מבינה על מה כל ההתלהבות. אחרי הכל מדובר על משחה בצבע חום-אפרפר, שנראית כמו יציקה שכבר נאכלה פעם, ועכשיו שוטחה מחדש באופן "אלגנטי" על גבי צלחת. לא יודעת למה, אבל איכשהו הפטרוזיליה הקצוצה שזורים מעל החומוס, לא מצליחה באמת להפוך את המאכל הזה לאטרקטיבי בעיני.
יציקה שכבר נאכלה פעם (צילום: אסף אמברם)
ומה שנוראי בעיני אפילו יותר, הן מנות החומוס החמות, מזן המסבחה, שמפיצות ניחוח עז ולא נעים של נפיחה. אוהבי החומוס ששטחתי בפניהם את העובדה המצערת הזו דחו אותה מכל וכל וטענו שאיני מבינה דבר. כנראה שנצטרך להסכים על כך שאנחנו לא מסכימים. אני לחומוס לא מתקרבת, וסיפורי ההלל אודות סגולותיו הבריאותיות לא יזיזו אותי מעמדתי. אפילו אם זה יעלה לי במחיר של שלילת האזרחות.
(תמר גור-אריה)
