"פעם חשבתי שחיי גיהנום זה רגיל"

"אנחנו נמצאים במקום שיש בו אוויר נפלא מסביב ובתוך הבית מחנק. עוצמת רגשות של כל כך הרבה צער וכאב וסבל שמתנקזים למקום אחד. הסתובבתי בין החדרים וכל פעם שנכנסתי לחדר ופתחתי חלון, הרגשתי איך אוויר נקי פורץ פנימה ומשב של דברים רעים יוצא".

כך תיארה מיכל דליות, הידועה גם בשם "סופר נני", יועצת משפחה ומאמנת, את מה שהרגישה בביקור שערכה לה ט' במשפחתון אומנה לנערות בסיכון. ט' היא נערה נאה בת תשע עשרה, אך מאחורי הפנים הנעימות והחייכניות היא מסתירה סיפור חיים איום, שמציץ בקושי רב מבעד למבט שבעיניה.

היא גדלה בבית חרדי שבו עברה התעללות פיזית ונפשית ממושכת. בגיל חמש עשרה וחצי, באומץ נדיר, לקחה החלטה. "די. לא רציתי את החיים האלה יותר. רציתי להפסיק. רציתי לשנות".

עוד בפרויקט: הילדים של כולנו

• המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
• וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
• כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?  
• וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט  
• מיכאל ונמרוד לבד בעולם
• ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
• העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
• יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
• 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
• התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
• אוהבת אותה כאילו אני ילדתי אותה
  

ההחלטה להתעלות מעל מה שנדמה כגורל שאין ממנו מפלט, להפסיק "חיי גיהנום" לדבריה, שלא האמינה שיש מהם בכלל מוצא, הביאה אותה להתלונן על הוריה במשטרה. ט' עברה לטיפול של משרד הרווחה. בתחילה חיה בפנימיות ולאחר מכן עברה למקלט ("שם עוזרים לנערות שמישהו רוצה לרצוח אותן או משהו. לי, למשל... אח שלי, שגדול ממני ב-5 שנים, איים לי על החיים").

במקלט החל התהליך הארוך והקשה שבמהלכו נפתחה ט' לספר את סיפורה. אין זה שינוי של מה בכך. זוהי דרך ייסורים ארוכה שעוד לא תמה, הדרך לבניית גשר

של אמון כדי "לרחוץ את זה החוצה, לנקות הכל. להוציא את המוגלה הזאת". העוצמה והקושי של השיחות עם העובדת הסוציאלית פרצו מכל חלקי גופה, בבכי, במחנק ובהתקפים, בלילות נטולי שינה ובהימנעות מוחלטת מכל מגע אנושי. בהדרגה התגבש העתיד החדש של ט'.

מהמקלט למשפחה

דליות, שרגילה בניתוח ובביקורת של מבנים משפחתיים, משתאה מול התנהלות "שעת הלמידה" של הבנות: "אב הבית ישב איתן, כל אחת בתורה, ועזר להן בלימודיהן. הן רוטנות ומתלוננות והוא ברוגע ובסבלנות אין-קץ מחייך ומלווה אותן, זו בקריאה וזו בחיפוש במילון, זו באנגלית וזו בגיאוגרפיה..."

המשפחתון זוכה לליווי צמוד של עובדת סוציאלית מטעם עמותת "אור שלום" ורוב הבנות בו מטופלות באופן סדיר אצל פסיכולוגית. "כאן קיבלתי כלים לחיים", אומרת ט'. "כאן אנחנו לומדות להסתדר, לחיות בשגרה, עם סדר יום, עם כללים", מוסיפה נ', בת 16. האינטנסיביות של התהליך שהן עוברות לא נעלמת מעיניהן.

"עברתי כאן בשנתיים האחרונות טיפול שילדות אחרות יכולות לעבור בחמש שנים ואפילו יותר. היום אני במקום אחר לגמרי", מסכמת ט'. דווקא כשהיא נשאלת על העתיד, על הקמת משפחה ועל מסר שהיתה רוצה להעביר להורים בישראל, היא נושכת את השפה התחתונה ואנחנו חוששים שהלכנו רחוק מדי. "תשמרו על הילדים", היא נחנקת. "הדברים הנוראים ביותר יכולים לקרות להם במקומות הכי רגילים..." ולא יכולה יותר. הדמעות כבר לא עוצרות, לא שלה ולא שלנו, והיא מבקשת לסיים כאן.

מיכל דליות מודה לאחר מכן שנכנסה אל הבית כאשת מקצוע, כדי להתגונן מפני מה שפחדה שתשמע כאן. "היה לי קל יותר - כסוג של מחסום, מאשר לו הייתי נכנסת כאמא, כסבתא", היא מסבירה. "אבל עם הזמן הורדתי את המגננות כי נעים פה, כי טוב פה, כי יש פה אווירה מאפשרת וכי הבנות נפתחו. אשת המקצוע שבי החלה להתקלף. והיו רגעים", היא מהססת. "בין צילום שיחה אחת לשניה, שחשבתי פתאום על הילדים שלי וכמה ברי-מזל הם". היא שותקת רגע ארוך ומוסיפה בשקט, כאילו לעצמה, "עצוב. כמה עצוב".

תודה מיוחדת לטלי גפן, מנחת אומנה במשפחתונים, עמותת "אור שלום".

• יש לכם שאלות בנושא אומנה, משפחתונים, משפחות קלט חירום? בפורום "הילדים של כולנו ". תוכלו לקבל תשובות.
  

• מעוניינים גם אתם לעזור לילדים ולהתנדב להיות משפחת אומנה או משפחתון? חתמו כאן על הטופס המקוון.