שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חצוצרה בוואדי: טרק בירדן
    נ.ב. סימון הצטייד בתיק גב במשקל שערורייתי, במעט מזון ובמשפט היחידי שהוא יודע בערבית ויצא לבקר בחו"ל הכי קרוב שיש פה - ירדן. תקראו לזה נחל זרד או ואדי חסא, השורה התחתונה היא שהוא יצא לטרק אמיתי. ועדת החקירה בדרך

    תמיד השתדלתי להימנע מחברתם של טרקרים וטיילים מיטיבי לכת. אתם יודעים, האלה שבאים לחתונות עם נעלי הרים, שכשאתה אומר להם שאתה רעב הם מציעים לך דבלה, שתיק גב ובו בנזינייה ומפת סימון שבילים צמוד אליהם על כל צרה שלא תבוא. אלה תמיד טיפוסים שמביאים עימם שפשפות, סיפורים משעממים על תופעות גיאולוגיות ותה צמחים, ונוטים באופן כללי להרוס את מצב הרוח של כל מי שאתרע מזלו לשהות במחיצתם. לא שיש לי משהו נגד הטבע עצמו: אני דווקא בעד ציפורים ונרקיסים ואיילות נבהלות, אלא שהטרקרים ודומיהם גורסים שהדרך הנכונה והנבונה לצאת אל אותו "טבע", היא על ידי הליכה, השם ירחם. הליכה, אתם יודעים. זאת עם הרגליים. לא ההיא עם הג'יפ.

     

    במשך שנים חמקתי מהזמנותיהם הנכלוליות לטיולים מפוקפקים בעזרת שלל תירוצים: יש לי אסטמה/דד ליין/פלטפוס/חיים, אולם הפעם מכבש הלחצים היה

    כבד מנשוא. הובטח לי שנחל זרד בירדן, aka ואדי חסא, הוא פנינת טבע נדירה ביופייה, שהרי אדום אדומים כדם, ששפעת המים שם שוצפת, שהנחל מלא נביעות מים חמות, והחשוב מכל, שהמסלול כולו בירידה, ז"א שאין עליות, ז"א שרק יורדים ואין עליות כלל וכלל. אגב, למתעניינים – הפרט האחרון נכון רק אם אתה בגודל מולקולת מים ונישא עם הזרם, ולא נדרש לפלס דרך בין הבולדרים והצמחייה. ובפעם האחרונה שבדקתי, הייתי יותר קרוב לגודל של עוקב.

     

    כך או כך, החתול בשק נקנה, הדרכון זחל החוצה ממחילתו המאובקת, ושמנו פעמינו, חבורה של טרקרים נועזים, קשי עורף ועזי מבט, ואני, חיוור, חושש ונרפה, אל עבר החוץ לארץ הכי קרוב שיש לנו – ירדן.


    אמרו ששפעת המים שם שוצפת. אז אמרו (צילומים: נ.ב סימון)

     

    אנא עספור זריר

    מסע לארץ דוברת ערבית הוא בשבילי תמיד חגיגה. אני נרגש לתרגל את הערבית הספרותית העשירה שלי, שכוללת משפט אחד בודד שאני זוכר מהשיעורים ביסודי: "אנא עספוּר זריר", היינו "אני ציפור קטנה". זה הזמן להודות למערכת החינוך הישראלית על הידע החיוני והשימושי בו היא מציידת את בוגריה. אתם לא מתארים לעצמכם כמה פעמים המשפט "אנא עספור זריר" הוציא אותי מצרות צרורות וריכך את ליבם של ערבים זועמים ותאבי לינץ'.

     

    בכל אופן, טו מייק אה לונג סטורי שורט, מצאתי עצמי, אחרי מעבר הכרחי בעקבה ופטרה, בתחילת הערוץ, כשתיק גב במשקל שערורייתי על גבי השברירי, בעוד חברי הנמרצים כבר נראים כנקודות קופצניות אי שם במורד הוואדי. בראשיתו, מספק הנחל להולכים בו הפתעה מרעננת: מים חמים. נחל של מים חמים הוא לא תופעה המופיעה חדשות לבקרים, וזה המקום להסביר את התופעה הגיאולוגית המרתקת הזו: האחד הוא מרבץ של גופרה לוהטת שנמצא קרוב לנביעה (מרשים, הא? העתקתי מהוויקיפדיה). השני הוא מרבץ של שלפוחיות שתן ירדניות, שמשתכשכות במה שנראה כמו חמת גדר ירדנית טיפוסית ונמצאת גם היא קרוב לנביעה.


    תלאות היום נראות לפתע רחוקות ועמומות

     

    הירדנים עצמם התגלו כעם מסביר פנים, שבחיוך רחב ו"תפדאלו" נדיב הזמינו אותנו לא פעם לאיזה כבשה נחרכת או כוס תה. אם להתעלם מנהגי המוניות הגנבים, הבדואים המנג'סים, וכל הלגיונרים שהרגו את החבר'ה שהלכו לסלע האדום, ניתן בהחלט להכריז על העם הירדני כעם ידידותי למשתמש. נסיעות באוטובוסים המקומיים, שרבים מהמטיילים בירדן מדלגים עליהן, התגלו כמקור לא אכזב לצחוקים ואינטראקציות משעשעות עם עמך ירדן, כיבודים הדדים ונעיצות עיניים הודיות למהדרין. גם באוטובוס, המשפט "אנא עספור זריר" הוכיח את עצמו כשובר קרח מוצלח, ואף זיכה אותי בחיוכים רומזים וקריצות מפתות מכמה ירדנים מטופחים במיוחד.

     

    בכל מקרה, חזרה בנחל, שעה שהשמש השוקעת צובעת את הקניון באלפי גוונים של אדום, אוושת הרוח בקני הסוף, ואתה טובל בעירום בתוך נחל שוצף ולוהט, הכל פתאום נראה רגוע וצלול, ותלאות היום נראות לפתע רחוקות ועמומות. זה הזמן, דרך אגב, להתנצל בפני אותה קבוצה של ישראלים שבחרה בדיוק באותו הזמן לחלוף על פנינו, וחזו בקצת יותר מדי נ.ב. סימון ממה שוודאי רצו. ספק אם זה הולך להיכנס לרשימת האטרקציות בנחל.



    מודה שיש בזה קסם

     

    הרגשה פראית של פשטות

    בשלב מסוים, אחרי איזה יומיים טיול, כשרצועות התיק חרצו להן תעלות בכתפיך והתיישבו כמו שצריך, כשהרגליים התרגלו לקצב ההליכה הנינוח, כשהנשימה מסתדרת ומתאזנת, כשהסנדלים מתרגלים למעבר התכוף בין הליכת מים חלקלקה לטיפוס בולדרים נוקשה, משתלטת על רוחך הרגשה פראית של פשטות. הכל פשוט. כשייגמרו המים נמלא. כשנרעב נאכל. כשנתעייף נחפש חול רך וננוח. שנתמלא כח נעמוס את התיק ונלך. כל מה שאני צריך בחיים נמצא אצלי על הגב. פשוט. אני מודה שיש בזה משהו מיוחד. האם על כך מדברים תמיד הטרקרים? האם זהו הקסם שבטיול רגלי ארוך? אולי אני בכל זאת ציפור דרור קטנה? יכול מאד להיות, אך גם אין לי ספק שאם עוד יום אחד הייתי נאלץ לאכול פיתה או טחינה או מג'דרה או דבלה, קרוב לוודאי שהייתי טורף איזה בדואי שמנמן או לכל הפחות עז.

     

    לגבי נופי הנחל עצמו, אני מניח שתיאורי טבע ותצורות נוף משעממים אתכם לא פחות מאותי. ולכן, תביטו בעצמכם בתמונות, ורק לשם השוואה, הקניון האדום באילת נראה לעומת ואדי זרד כמו חריץ תחת סמוּק, פארק תמנע כמו ערימת חצץ שקבלן השאיר מאחור, ולגבי המים, הצמחייה, הצבעים, הגנים התלויים והשקט בהעדרם של מטיילי חול המועד, ובכן, לאלה פשוט אין מקבילות ישראליות להשוואה.


    התפריט היה מגוון: או פיתה או טחינה או מג'דרה  

     

    המסלול בנחל הוא באורך של כ-25 ק"מ, ואנו צלחנו אותו בשני ימי הליכה מלאים, ועוד שני חצאי ימים של כניסה לנחל ויציאה ממנו. הלכנו כל כך לאט, שאני מוכן להישבע שהיו סלעים שהתייאשו ועקפו אותנו.

     

    בקצה הוואדי, בבקעת ים המלח הירדני, נמצא הכפר הציורי סאפי, וכשאני כותב ציורי, זה רק בתנאי שאתם אוהבים ציורים של מחנות פליטים. שם, אחרי ארוחה של פלאפל וכמה תרנגולות ירדניות שדופות, לקחנו מונית לעקבה, ומשם חזרה הביתה אל 200 הודעות נכנסות באאוטלוק, 32 סמסים, שני שניצלים קפואים בפריזר ומלפפון שגידל שערות במגירה למטה. לא נורא, נראה לי שנשארו לי כמה דבלים בתיק.

     

    אלוהים אדירים, הציפור הקטנה התחרפנה.

     

    עוד כתבות של נ.ב. סימון:

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רק יורדים ואין עליות כלל וכלל (זהו, שלא)
    צילום: נ.ב. סימון
    מומלצים