"סליחה שלא גידלתי אותך"

"לקחו אותי כשהייתי תינוקת", מספרת רחלי. "לקחו אותי מאפס. כל מה שאני היום זה מה שבנו אותי ועשו אותי. אני לא מתייחסת לזה כאל משהו עצוב. קראתי את הכתבות האחרות בפרוייקט 'הילדים של כולנו'''. הנושאים הם מאוד טרגיים. אני מאוד מרחמת על הילדים האלו. אותי לא מצאו באמצע החיים במצב לא טוב, כמו הילדים שבכתבות האחרות. אצלי מלכתחילה היה ברור שלא אחזור למשפחה הביולוגית שלי. אלו היו החיים שלי וזו הייתה השגרה שלי".

יום אחד לא גדלה רחלי בבית הוריה הביולוגיים. היא עברה ממסגרת למסגרת, תוך כדי שהיא שומרת על קשר עם הוריה הביולוגיים. סיפור חייה המדהים הוא רצף של פרידות ואובדן חוזר ונשנה של הדמויות המשמעותיות ביותר בחייה. כיום, רחלי היא אמא לילדה בת שנה ואחד עשר חודשים. היא מישירה מבט אל העבר ומבקשת מאתנו שהכתבה לא תצא עצובה ושלא ירחמו עליה.

עוד בפרויקט: הילדים של כולנו

• רוצים לעזור לילדים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
• יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
• המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
• וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
• כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?  
• וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט  
• ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
• העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
• יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
• 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
• התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
  

"לא יודעת מה עם הבת שלי"

רחלי נולדה לאם חולת סכיזופרניה ולאב שעבר בין מספר פנימיות. הוריה הכירו בגיל מאוחר. למרות שאמה ידעה שאם תהרה, לא תוכל לגדל את התינוק שייוולד, נולדה רחלי לאמה בגיל 39, לפני 28 שנים.

אמה של רחלי לא חזרה לביתה עם תינוקת עטופה וריחנית. שלא כמו האמהות האחרות, היא חזרה הביתה בידיים ריקות. היה ברור שעקב מחלתה של האם, התינוקת לא תוכל לגדול בבית. רחלי נדדה בין שלושה בתי ילדים, עד שהוקמו בהרצליה, במסגרת פרויייקט של ויצ"ו, ארבעה משפחתונים, שהיו צמודים זה לזה ולאחד מהם הגיעה רחלי בגיל תשעה חודשים.

במשפחתון של יוכבד וארתור היו שמונה ילדים בגילאי תשעה חודשים עד שש, ביניהם רחלי הקטנה. לפעמים, כדרכם של ילדים, היו מקניטים זה את זה על ההיסטוריה המשפחתית העגומה או על הורה כזה או אחר ויוכבד הייתה אומרת: "לא רוצה לשמוע סיפורים כאלו. כולם באים מאותו מקום. כולם שווים".

"גדלנו כמשפחה לכל דבר", נזכרת רחלי. "כשהייתי קטנה, קראתי בהתחלה ליוכבד וארתור 'אמא' ו'אבא'. הם הסבירו לי שיש לי אבא ואמא משלי. יוכבד הייתה מאוד דומיננטית. קיבלנו ממנה חינוך קפדני עם סדר יום ברור. ארתור היה בן אדם חזק מאוד ורגוע. הכל תמיד היה בסדר אצלו. הוא היה שר לנו שירים מצחיקים שהיה ממציא. משפט המפתח שלו היה: 'עד החתונה זה יעבור'. חבל שהוא לא יכול לראות את זה, אבל עד החתונה זה באמת עבר.

"חיינו שם חיים מאוד מלאים: חוגים פעמיים בשבוע, מנוי לקאנטרי, מה שלא היה להרבה חברים שלי. גרנו באזור טוב ומטופח, בבית גדול עם גינה. גדלנו כמו כל משפחה רגילה עם הרבה טיולים, חגים וקצת ריבים פה ושם".

הילדים במשפחתון קראו אחד לשני "אחי" ו"אחותי" והסתדרו היטב גם עם הבת הביולוגית של בני הזוג. רחלי שמרה על קשר קבוע עם אמה הביולוגית. האם, שרצתה את הילדה, אך נבצר ממנה לגדלה, לא הפסיקה לדאוג לרחלי למרות המסגרת התומכת שנמצאה לה. תכופות שיתפה את אחותה בדאגה לבתה הקטנה ואמרה: ''אני לא יודעת מה עם הבת שלי. אם קר לה עכשיו, אם היא לבושה?"

 המשפחתון: משפחה לכל דבר. צילום אילוסטרציה: Liquid Library

"עוד פעם לוקחים לי את המשפחה"

כשהגיעה רחלי לגיל שמונה חלתה יוכבד ונפטרה בפתאומיות. "אני זוכרת רק עצבות, עצבות גדולה", מספרת רחלי. כעבור זמן מה, הביאו משפחה חדשה למשפחתון. "בכל אותה תקופה", מספרת רחלי. "הייתי עסוקה מאוד בלא להתחבר למשפחה האומנת החדשה שלי. אמרתי לעצמי: 'הם לא המשפחה שלך. אל תתחברי אליהם ואל תאהבי אותם'. למרות שהם ניסו ליצור קשר, הרגשתי כאילו אני בוגדת במשפחה שלי, בארתור".

"הרגשתי לגמרי לבד. הרגשתי נטושה. בדיעבד, אני יודעת שכל אותה תקופה ארתור נלחם גם עלי. היו דיונים בבתי משפט בכל התקופה הזו". עם הזמן, רחלי בכל זאת נפתחה לקשר החדש, אך לאחר שנתיים העזיבו את בני הזוג מניהול המשפחתון.

"אמרתי לעצמי", ממשיכה רחלי. "עד שאני מתרגלת, עוד פעם זה קורה. עוד פעם לוקחים לי את המשפחה. אתה כל הזמן מחפש להיות מוגדר. אתה רוצה לדעת אפילו לעצמך - אלו ההורים שלי וזו המשפחה שלי".

כשהגיעו בני זוג חדשים למשפחתון, רחלי החליטה שלא תוכל להמשיך במשפחתון. בכל יום אחרי בית הספר הגיעה לבית של ארתור, שהתה שם במשך היום ובערב חזרה למשפחתון.

"הרגשתי שאני נלחמת על החיים שלי", היא נזכרת. ארתור קיבל אותה בשמחה בביתו וביקש שוב להעבירה לחזקתו. שוב נכנסו לשרשרת של דיונים משפטיים.

"באותה תקופה", מספרת טלי חלף, מנהלת אומנה ב"אור שלום". "נקראתי להגיע בדחיפות לבית של ארתור. אמרו לי שיש בלגאן גדול, ששתי ילדות לא מוכנות לחזור למשפחתון. כשהגעתי, ראיתי את ארתור יושב בכורסא ויקטוריאנית. בכל צד של הכורסא עומדת ילדה והוא מלטף אותן ואומר: 'מכאן הן לא יוצאות'. אמרתי: 'אני לא מבינה מה הבלאגן. ברור שהבנות צריכות להישאר אצל ארתור'".

 שוב לבד. צילום אילוסטרציה: ויז'ואל/פוטוס

'זו הצוואה שלי'

סוף סוף הצטרפה רחלי באופן רשמי למשפחתה האומנת – ארתור, בתו ושלושת 'אחיה' מהמשפחתון. "הרגשתי שאני חוזרת הביתה. מאוד התרגשתי ועם זאת, הרגשתי שקט נפשי. חזרתי למקום אליו אני שייכת".

מן הראוי היה לשים פה סוף לסיפור, לאחר כל ההשתלשלויות שהיו מספיקות לכמה משפחות ביחד, אך הגורל רצה אחרת. ארתור חלה בסרטן בכבד ונפטר לאחר זמן קצר. "היינו עדים לכל זה", מספרת רחלי. "ממש ראינו איך הוא דועך. זה היה מאוד קשה. הוא תמיד היה הטיפוס החזק שהגן עלינו ופתאום היה צריך להגן עליו. שנה לפני כן, נפטר אבי הביולוגי וכשהייתי בת 12 נפטר גם ארתור. פחדתי מאוד".

הצוואה של ארתור לבתו הביולוגית הייתה ברורה: "תמשיכי בשמי". בסופו של דבר, החליטה הבת להפוך למשפחה אומנת וכך, בגיל 32, מצאה את עצמה ביחד עם בעלה - משפחה אומנת לעוד ארבעה ילדים בגילאי 12, 14, 16, 18. ילדיהם הביולוגים היו אז בני 6, 4 ופחות משנה. לאחר זמן מה נולד אח נוסף למשפחה.

"כשהיינו באים ליום הורים", נזכרת רחלי. "זה היה נורא מצחיק - אף אחד לא היה דומה לאף אחד והיה נורא מצחיק לראות תגובות של אנשים. היינו הולכים לפעמים לטייל בעיר – בחורה צעירה עם שמונה ילדים, מתוכם ארבעה אחים גדולים".

"בגיל ההתבגרות היה לי לא פשוט. לא ידעתי איך להתמודד עם כל המצב. היה חשוב לי מאוד להפריד בין ההורים הביולוגים להורים האומנים. אני טיפוס מאוד רגיש. אם הילדים הביולוגים היו אומרים 'אבא', 'אמא', הייתה לי צביטה בלב. אם הייתי מבקרת חברה שהייתה אומרת: 'אוי, האמא הנודניקית הזו', הייתי אומרת לעצמי: הלוואי שלי הייתה אמא נודניקית שתרוץ אחרי. הם עשו כל מה שיכלו לעשות, אבל בכל זאת, משפחה ביולוגית זה לא אותו דבר.

"לא הייתי מוותרת על מה שעברתי"

"איבדתי את אמי הביולוגית לפני חודשיים. אני חושבת שבמבט לאחור מאוד מקלה עלי העובדה שאני יודעת שהיא רצתה אותי, אבל לא הייתה מסוגלת לגדל אותי. בעקבות השיחה שלנו, עלו לי מחדש הרבה דברים.

"אמא שלי הייתה חולה והוּצאתי מהבית בצו של בית משפט. על ילדים אחרים שגדלו איתי ההורים פשוט ויתרו. לפעמים ההורים שלהם אפילו התחתנו שוב והביאו עוד ילדים. בתור ילד זה משהו שמאוד קשה לחיות איתו. בתור מתבגרת, היו בי המון כעסים, אבל אף פעם לא האשמתי את אמא שלי. כשגדלתי, היא הייתה אומרת לי בפגישות שלנו: 'סליחה שלא גידלתי אותך', 'סליחה שאני לא יכולה לעזור לך בכסף'.

"כעסתי מאוד על המצב. חשבתי: 'למה אני לא כמו כולם?' 'למה דווקא לי יש הורים שלא יכולים לגדל אותי?', 'למה לי זה קורה, שנפטרים כל הזמן אנשים שחשובים לי, שמחליפים לי את המשפחה'. לקח לי הרבה שנים לקבל באמת ולהודות בזה שהמשפחה האומנת שלי היא לא המשפחה שלי באמת".

כיום, רחלי נשואה ואם לילדה בת שנה ו-11 חודשים. "לא מיהרתי להיכנס להריון", היא מספרת. "רציתי לדעת שאני באמת באמת מוכנה לילד. נורא הפחיד אותי שכשאהיה אמא יעלו בי כעסים על אמא שלי. חששתי שהכול יצוף מחדש ואיך אתמודד עם זה. כשביתי נולדה, הבנתי מה זה לטפל בתינוק חסר ישע. הרגשתי שאני נותנת לה המון. לא כעסתי על אמא שלי, ריחמתי עליה.

"אני מבינה עכשיו כמה זה היה קשה ונורא עבורה וכמה חוזק בן אדם צריך, כאשר משפחה אחרת מגדלת את הילד שלך. במקום כעס, הרגשתי גאה באמא שלי, שהצליחה לשמור איתי על קשר והצליחה להתמודד איתי גם בתקופות בהן הקשר איתה היה קשה עבורי".

"בשבעה על אמא שלי, טלי חלף שאלה אותי: 'עכשיו, בדיעבד, אם היו אומרים לך שאת יכולה לשנות הכל ולהיות במשפחה שתאמץ אותך לתמיד, הרי לא היית בבית יום אחד, היית רוצה?' עניתי לה 'לא'. לא הייתי מוותרת על מה שעברתי. הרבה מהדברים הקשים שעברתי, הפכו אותי למי שאני היום. לא הייתי מוותרת על הידיעה שאלו ההורים שלי. שייכות והמשכיות זה משהו מאוד חשוב. אני רואה דמיון לאמא שלי באופי או במבנה גוף. זה דברים שלא הייתי מוותרת עליהם. זה סוג של סגירת מעגל שחשוב לעשות. זו המשפחה שלי. ולי באופן אישי זה מאוד חשוב".