פינוי מיותר ובריוני
השיקולים שהביאו לפינוי הבית בחברון אינם קשורים בביטחון או בחוק, אלא בחשבון פוליטי של עלות מול תועלת
הפינוי הכוחני והבלתי נבון של הבית בחברון נעשה בבריונות, כביכול בשם החוק, אבל למעשה משיקולים שאין להם מאומה עם חוק או ביטחון. אהוד ברק נהג בחברון בבריונות המתאימה לקוזאקים: הכה ביהודים והצל את רוסיה שם, הכה ביהודים והצל את העבודה כאן. דבורה הנביאה אמרה בזמנה לברק אחר: "אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ". הדברים נכונים גם לאהוד ברק.
שלטון החוק ותפקוד נכון של המדינה, שריה וצבאה אינם יכולים להתחיל בבית בחברון. שר "ביטחון" וממשלה כושלת שאינם מסוגלים להגן על אזרחים וחיילים בשדרות ובאשקלון מפני התוקפים אותם במשך חודשים ושנים, אינם באים בידיים נקיות מול אותם נערים התוקפים חיילים.
שתי מערכות מתקיימות בימים אלה בחברון במקביל: האחת, שבה המערכת המשפטית תרמה בהחלטה פזיזה להתלהמותם של אולמרט-לבני-ברק ולהסתה מפי שר הביטחון כאילו אנשים מסויימים אינם אלא גידולים סרטניים. אילו היה בג"ץ ממתין לדיון בבית המשפט המחוזי על הבעלות והרכישה של הבית בחברון לא היה מתרחש מחול השדים המסוכן הנוכחי.
השנייה, של ציבור קטן של בריונים בלתי-נשלטים שפלשו לחברון, ושבהתנהגותם עלולים לגרום נזק חמור לגורמים רבים: הרוכשים והדיירים של הבית, תושבי היישוב היהודי בחברון והמתיישבים בקריית ארבע, חמש מאות אלף היהודים (כן, 500,000!) החיים מעבר ל"קו הירוק", והמפלגות מהליכוד וימינה המתמודדות בבחירות הקרובות. כל אלה עלולים להינזק כתוצאה מההשתוללות של אותם בריונים שפוגעים אף במטרות המוצהרות שלהם עצמם. אין הצדקה לפגוע בחיילי צה"ל, מילולית או גופנית, הנשלחים למשימה מרושעת על-ידי פוליטיקאי כושל. אין גם הצדקה לפגוע באזרחים ערבים חפים מפשע, ברגשותיהם, ברכושם ובעציהם, כשם שאין הצדקה לעשות כך כלפי אזרחים יהודים, רגשותיהם, רכושם ועציהם.
אותו ציבור קטן משרת במעשיו דווקא את יריביו הפוליטיים. ימים יגידו כמה שמפניות ואבישי רביבים הושתלו ביניהם כדי לגרום את הנזק הנ"ל למחנה הלאומי. לפני 13 שנים היינו בסרט הזה. אם אי אפשר לגרום להם להבין את חומרת מעשיהם, לא רק כלפי חיילי צה"ל אלא אף נגד הרעיונות שבשמם הם כביכול נאבקים, יש להרחיקם אל מחוץ למחנה.
אותו ציבור קטן משחק לידי השמאל הקיצוני, שזומם לבצע טרנספר גזעני לא רק של רוכשי בית השלום ודייריו אלא של תושבי היישוב היהודי בחברון והמתיישבים בקריית ארבע, ושל מאות אלפי היהודים החיים מעבר ל"קו הירוק". מדובר בשמאל הקיצוני שדיבר בעבר על שטחים תמורת שלום, שנסוג למדיניות של שטחים תמורת טרור, ושהיום ויתר על השלום, וכל מטרתו היא גירוש יהודים מבתיהם בארצם - מעשה שאיננו יהודי, איננו ציוני, איננו מוסרי ואיננו דמוקרטי.
אותו ציבור קטן נוהג כמו בריוני השמאל הקיצוני, אלה שבכל יום ששי משתוללים בבילעין ובנעלין, מתנכלים לגדר "הביטחון" (שגם הח"מ שולל אותה, אבל מנימוקים אחרים), פוצעים ומשפילים את חיילי צה"ל. ההבדל הוא ששם אין שר הביטחון מעלה בדעתו לפעול נגד המתפרעים, והתקשורת פוטרת את עצמה בכך שהיא מכנה בריונים אלה בכינויים שקריים וסלחניים כמו "פעילי שלום" או "פעילי זכויות האזרח".
כאשר "שלטון החוק" הפך לסיסמא חלולה, שאינה מיושמת נגד הבריונים בבילעין ובנעלין, אין פלא שבריונים אחרים פועלים באופן דומה. מדובר בתופעות חמורות, אם כי בהיקף קטן בהשוואה לתופעות אחרות: כאשר "שלטון החוק" מיושם כנגד הבנייה היהודית בלב הארץ, אך איננו מיושם כלפי רבבות מבנים בלתי חוקיים של ערבים משני צדי "הקו הירוק", הדבר משדר איפה ואיפה באכיפת החוק, מוכיח ששלטון החוק נסוג מפני מי שמאיים עליו, ושוחק את האמון במערכת המשפט. כאשר חופש הפולחן והתפילה בהר-הבית, המקום הקדוש ביותר ליהודים, מתבטל מפני איומים כוחניים, וחופש הפולחן והתפילה במקום ניתן רק למוסלמים, יש בכך עידוד לגורמים הכוחניים.
ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי לשעבר
