שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: Gettyimages Imagebank
    אלופי הסליחות
    תהיתם פעם למה הסמוראים העדיפו לתקוע פיגיון בבטן מאשר לסבול את הבושה שבהפסד, ומדוע פוליטיקאים יפנים קדים קידה עמוקה והולכים הביתה אם רק נגע בהם שביב כישלון? דנה פאר בדקה את תפקיד הסליחה בתרבות היפנית

    ספינת משא שנשאה סחורה עבור חברה יפנית נקלעה לטייפון וטבעה בים. הביטוח כיסה אמנם את כל הנזקים שנגרמו, אבל החברה היפנית דרשה בנוסף התנצלות פומבית מחברת הספנות. זו האחרונה סירבה להתנצל בטענה שהספינה טבעה שלא באשמתה אלא כתוצאה מ"כח עליון". הסירוב להתנצל עורר זעם רב בחברה היפנית – זעם שכתוצאה ממנו ניתקה את כל קשריה עם חברת הספנות הזרה.

     

    בין אם מדובר בסיפור אמיתי או באגדה אורבנית, בדבר אחד אין ספק: אף יפני לו סיפרתי את הסיפור לא חשב שהחברה היפנית הגזימה בתגובתה. ביפן מרבים להתנצל, הרבה יותר מאשר אצלנו במערב. בואו נעשה תרגיל מחשבתי: עיצמו עיניים ונסו להיזכר בפעם האחרונה שביקשתם סליחה ממישהו. סביר שתיזכרו בסיטואציה מביכה ורבת משמעות. מאידך, ניסיון לערוך תרגיל מחשבתי דומה לאדם יפני יתברר כמשימה חסרת טעם. למעשה, יש להניח שהוא יספיק להתנצל בפניכם על משהו עוד לפני שתסיימו את המשפט.

     

    סליחה יפנית

    זר המגיע ליפן יקבל עד מהרה את הרושם שהיפני הממוצע מתנצל מבוקר ועד ערב, הן על דברים שקרו באשמתו והן על כאלה שבקושי ניתן לייחס לו אחריות עליהם. הסיבה לכך היא שבניגוד למערב, הרעיון המרכזי העומד בבסיס ההתנצלות ביפן אינו הודאה באשמה אלא "האנזיי" (hansei) – נטילת אחריות גורפת על המעשה והבטחה לשפר את דרכיך כך שהמשגה לא יחזור על עצמו בעתיד.

     

    תפקיד חשוב נוסף שממלאת הסליחה ביפן הוא שמירה על ההרמוניה, שכל כך חשובה ליפנים. גילוי אמפתיה כלפי רגשותיו הפגועים של אדם אחר מסייעת "להחליק" את המצב הלא-נעים ולפתוח דף חדש. לאור היותה של ההרמוניה ערך-על, גם נדיר שהתנצלויות אינן מתקבלות. "בגן ילדים יפני טיפוסי מלמדים שאם חבר ביקש סליחה, לא משנה מה הוא עשה, חייבים לסלוח לו מייד", סיפרה לי חברה זרה שלימדה אנגלית ביפן.

     

    הפער התרבותי הזה בין יפן למערב נוטה ליצור אי הבנות חמורות ביחסי העבודה בין יפנים לזרים. כך למשל, מאחר ואשמה אינה מה שעומד בבסיס ההתנצלות
    ביפן, הבוס היפני לא יראה בעין יפה תירוצים ונסיבות מקלות לצידה של בקשת הסליחה. אם בישראל איחרת לעבודה בגלל חפץ חשוד באיילון, יקבל בוס ישראלי את ההסבר הזה בהבנה. על הבוס היפני, לעומת זאת, הסבר כזה לא יעשה שום רושם: מבחינתו, אחריותך היא להגיע בזמן ואתה לא עמדת בה. בכלל לא משנה מה הסיבה לאיחור – מטען חבלה, נחיתת חייזרים, שידורים חוזרים של "נשואים פלוס" – בוס יפני יצפה ממך להתנצל באריכות, להימנע מהצטדקויות ולהכריז שבעתיד תקפיד לצאת מהבית בשעה מוקדמת יותר.

     

    במילים אחרות, ביפן מצפים מאנשים לקחת על עצמם את האחריות המלאה על המעשה, להתנצל ולסבול מההשלכות אפילו אם הדבר אירע לא באשמתם. זו הסיבה למנהגם של ראשי ממשלה ביפן לפרוש באופן כמעט מיידי במקרים של סקנדל, כישלון בהנהגה או כישלון אישי (לא לפני הופעה בטלוויזיה בה הם מתנצלים קבל עם ועדה). ראשי ממשלה יפנים לא יטענו שהאשמה יוחסה להם לא בצדק, לא יחפשו שעירים לעזאזל ובטח שלא יחכו להחלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש נגדם כתב אישום.


    בכירים יפנים מבקשים סליחה המונית (צילום: AFP)

     

    "אשמה" לעומת "בושה"

    שנים ארוכות תהו חוקרים על קנקנו של ההבדל הזה בין המנטליות היפנית למערבית. במהלך מלחמת העולם השנייה ערכה החוקרת רות' בנדיקט מחקר שמטרתו לפענח "איך פועל הראש" של האויב היפני. בעקבות המחקר הגיעה בנדיקט למסקנה ששורש ההבדל טמון בכך שיפן הינה "תרבות מבוססת בושה", בניגוד לרוב מדינות המערב, שתרבויותיהן "מבוססות אשמה".

     

    על פי בנדיקט, בתרבות מבוססת אשמה נשמר הסדר החברתי באמצעות רגש אשמה המתעורר בחבריה כשהם פועלים בניגוד לעקרונות מסויימים. האשמה היא תחושה אישית-פנימית - אדם יכול לסבול מייסורי מצפון ולחוש שהתנהג "לא בסדר" אפילו אם אף אדם אחר לא חושב ככה.

     

    מאידך, בתרבות מבוססת בושה נשמר הסדר באמצעות המנגנון החברתי הידוע "מה יגידו השכנים". התחושה הפנימית לא משחקת כאן תפקיד – בין אם אתה חש טהור או אשם, הדבר היחיד שמשנה הוא מה החברה חושבת. אם התנהגת בצורה שאינה מקובלת חברתית והדבר התגלה, תסבול מבושה אפילו אם אתה עצמך היית שלם עם המעשה. בהקשר זה מעניין לציין שהמילה היפנית haji, "בושה", מורכבת מסימניות הקאנג'י "אוזן" ו"מחשבה", שכן הבושה הינה הגשר שבין הציפיות החברתיות (אוזן) לאישיות.

     

    מכיוון שבתרבות מבוססת בושה נמדדת ההתנהגות על פי סטנדרטים חיצוניים, הרי שמראית העין חשובה יותר ממה שקרה באמת. מבחינה היסטורית העדיפו הסמוראים היפנים לתקוע פיגיון בבטן ולהתאבד מאשר לסבול את הבושה לאחר שהפגינו בפומבי כישלון לשרת את אדונם. אם נחזור לדוגמאות הקודמות, מה שנראה לעין הוא שספינת המשא לא הגיעה ליעדה ושאיחרת לעבודה – בשני המקרים חוסר אחריות הוא הדבר הנראה לעין, ולפיכך יש לחוש בושה, להתנצל ולהבטיח בהן צדק שהמעשה לא יחזור על עצמו שנית.

     

    חשוב לציין שמחקרה של בנדיקט, על אף היותו פורץ דרך בתחום, נחשב כיום על ידי החוקרים למיושן ולא מדוייק. העולם הוא לא שחור ולבן, ואנשים משתי התרבויות יכולים לחוש גם אשמה וגם בושה, מה גם ששתי התחושות אינן מנותקות לחלוטין האחת מהשנייה. אולם ככלל אפשר לומר שבתרבויות המערב, השמות את הדגש על האינדבידואל, מייחסים האנשים פחות חשיבות למה שאומרים המשפחה והחברים ויותר חשיבות לדעה שלהם עצמם.


    סמוראים מעדיפים להתאבד (צילום: רויטרס)

     

    מאה מילים ל"סליחה"

    לאור כל שנאמר, בוודאי לא יפתיע אתכם לשמוע שליפנים מגוון רחב במיוחד של מילות התנצלות. בין הנפוצות אפשר למנות, מהקל אל הכבד, את סומימאסן ("סלח לי", נאמר בדרך כלל כדי להפנות את תשומת לבו של מישהו אליך), גומנאסאי ("אני ממש מצטער, לא התכוונתי, אני מקווה שתאות לסלוח לי") ושיצוריי שימאשטה ("בבקשה תכרות לי איבר").

     

    קיימות מילות סליחה המשמשות רק בין חברים ומכרים ("גומנה"), כאלה שעושים בהן שימוש רק מול בכירים בעבודה ("מושיוואקה ארימאסן"), ואפילו מבני שפה דקדוקיים הטומנים בחובם התנצלות מרומזת. מחוות התנצלות נוספת היא הקידה, אשר ככל שהיא עמוקה יותר כן מובעים באמצעותה יותר צער וחרטה.

     

    החשיבות שהיפנים מייחסים לסליחה ונכונותם המופלגת לסלוח לא פסחה על ענייני חוק ומשפט, ושם היא משפיעה בשני אופנים. הראשון בא לידי ביטוי במיעוט התביעות המוגשות לבתי המשפט. היפנים אינם אוהבים לתבוע, וכתוצאה מכך מגיעים מעט מאוד תיקים לשלב של דיון בפני שופט. מרבית הסכסוכים ביפן נפתרים בתהליך של התנצלות שבעקבותיה פשרה.

     

    ההשפעה השנייה היא קיומו של מוסד "מכתב ההתנצלות" (shimatsusho). במקרה של הסתבכות עם רשויות החוק היפניות, דרך לא רעה לפתור את העניין היא באמצעות ניסוח "מכתב התנצלות" רציני ועמוס מילות סליחה, תוך הבטחה חגיגית שלא לחזור יותר על המעשה הנפשע. היפנים מתייחסים למכתבים אלה ברצינות תהומית, ולמרות שזו אינה דרך מובטחת להיחלץ מעונש הרי שלא מעט פעמים יכול מכתב כזה להציל את כותבו מסנקציות לא נעימות.


    שפחות מין מקוריאה דורשות התנצלות יפנית (צילום: איי פי) 

     

    האירוניה חוגגת

    באופן אירוני, דווקא המדינה שהפכה את הסליחה לסוג של אמנות היא אותה מדינה המותקפת חדשות לבקרים בשל חוסר נכונותה להתנצל באופן רשמי על פשעי מלחמה בהם היתה מעורבת. יפן מצידה טוענת שהתנצלה עליהם פעמים רבות, אולם מדינות שונות וארגוני זכויות אדם אינם מסופקים עד היום מטיב התנצלויות אלה ומהיקפן.

     

    סוגיה שעולה לא מעט לכותרות נוגעת להפיכתן של 200 אלף נשים אסייתיות לשפחות מין של חיילי יפן במלחמת העולם השנייה. בנושא זה נשכחים פתאום ערך הסליחה, חשיבות האחריות והסלידה מתירוצים, ויפן מסרבת לקחת אחריות ולהתנצל על בטענה שאין בנמצא מסמכים רשמיים המעידים על מעורבותה בעניין.

     

    רק בשנת 1993 הסכימה יפן להודות באחריות עקיפה למעשים וב-2007 הביע ראש הממשלה את צערו האישי עליהם, אולם עד היום מסרבת יפן ליטול אחריות ישירה ולספק התנצלות פורמלית ורחבת היקף. הסיבות לחוסר נכונותה של יפן להתנצל רבות, ובהן ניסיון להימנע מתשלום פיצויים, אולם נראה שהסיבה העיקרית היא החשש להודות במה שיסמן לעד את יפן באות קין בספרי ההיסטוריה.

     

    נו, מסתבר שיש דברים שאפילו היפנים מסרבים להתנצל עליהם. אף אחד לא מושלם. ועדיין, נראה שלא היה מזיק לו אנו הישראלים היינו לומדים מהם לא להתייחס להתנצלות כאקט של השפלה עצמית ופגיעה בכבוד, אלא כדרך ליישר את ההדורים, לעודד אותנו להשתפר, והכי חשוב – לגרום למי שעומד מולנו להרגיש טוב יותר. רק תחשבו איזה יופי ישראל היתה נראית עם מנטליות כזאת: ילדים שלא עושים ברוגז, מבוגרים שבמקום כתבי תביעה כותבים מכתבי התנצלות וחברי כנסת שמפַנים את הכסא בראש מורכן עם החשד הראשון לשחיתות. בעצם, אולי כדאי שנשכח מהאחרון: אחרי הכל, אם דבר כזה יקרה בישראל, לא יישאר מי שיחוקק חוקים.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נזיר יפני מביע חרטה על פשעי מלחמה שביצעה יפן כלפי סין
    צילום: Gettyimages Imagebank
    מומלצים