שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    איך מספרים לילדה בת שש שיש לה סרטן?

    זה התחיל בכאבי בטן. חשבנו שעמית מתפנקת. כשהתווספו השלשולים והחום כבר הגענו למיון. ואז, ב-6 באוקטובר 2008 החיים שלנו התהפכו באחת. נעמי קדוש, אמה של עמית, שזקוקה לתרומת מח עצם, במונולוג אישי וכואב של אם, שצריכה להסביר לבתה בת השש שיש לה סרטן

    לכל אמא יש את הרגעים שבשבילה תמיד יהוו צמתים מרכזיים בחיי הילדים שלה: יום הלידה, החיוך הראשון, השן הראשונה, המילה הראשונה היום הראשון בכיתה א' ועוד. אני זוכרת את כל הצמתים בחיים של עמית, את היום בו נולדה, את הרגע המדויק שבו חייכה אלינו לראשונה, איפה הייתי כשהיא אמרה בפעם הראשונה "אמא".

     

    הזיכרונות המתוקים האלה מפנים מקום עכשיו לזיכרונות מפחידים הרבה יותר: מה עמית לבשה כשהרופא אמר לנו "זה סרטן", עמית עם קרחת, עמית כל כך חלשה שהיא לא מסוגלת לקום וללכת ועמית ישנה מכורבלת עם הדובי במיטה הגדולה בבית החולים כשמסביבה כל כך הרבה צינורות ומכשירים מצפצפים.

     

    משהו לא בסדר

    ה-6 באוקטובר 2008, זה היום שבו התהפכו החיים שלנו כפי שהכרנו ונזרקנו למציאות חדשה, מפחידה ולא מוכרת, מציאות של בתי חולים, טיפולים, התמודדות עם מחלה וציפייה למצוא תורם מח עצם שיציל את עמית שלנו.

     

    זה התחיל קצת לפני החגים, בכאב בטן, בהתחלה ייחסנו אותו למעבר מהגן לכיתה א', חשבנו שהכול עניין של הסתגלות ואולי עמית קצת מתפנקת. בערב ראש שנה התווספו חום ושלשולים, הרופא הוא אמר שאולי מדובר בווירוס ושאם יעלה החום נפנה למיון. השגרה נמשכה כרגיל בית ספר, שיעורים חוג התעמלות קרקע. יום אחד הגיעה עמית עם תלונה נוספת: "נתפס לי הצוואר, אני לא יכולה לסובב את הראש לצד שמאל", החלטתי לחכות יום יומיים ולראות איך זה מתפתח, כאבי הבטן המשיכו ואיתם כאבי הראש ואני כבר התחלתי לדאוג והחלטתי לפנות לרופא לבירור מעמיק.


    עמית ואמה נעמי בימים שמחים יותר

     

    באותו יום גורלי, ה-6 באוקטובר 2008, ביקרתי שוב אצל הרופא והבעתי את דאגתנו, "משהו לא בסדר" אמרתי לרופא, "אני לא יודעת מה בדיוק, אבל אני

    מרגישה את זה". ביקשתי לקחת לעמית בדיקת דם , מכיוון שזה היה ערב יום כיפור הופנינו למיון ומאותו הרגע השתנו חיינו .

     

    הגעתי עם עמית למיון לבד בידיעה שאחרי בדיקת דם והמתנה קצרה לתוצאות נחזור הביתה, לא דמיינתי שזו רק יריית הפתיחה. שלחו אותנו לעשות גם צילום רנטגן לצוואר ובדיקה אצל אורטופד, כל הדרך למחלקת הרנטגן עמית לא הפסיקה לבכות שכואבת לה הבטן חשבתי שהתלונות הן מפחד או חשש מהבדיקות.

     

    כשהתוצאות הגיעו, עמית ישנה ואני ישבתי וקראתי, הרופא התורן נכנס ואמר שהתוצאות של בדיקות הדם לא טובות. ניסיתי לשאול ולהבין מה לא טוב, הוא אמר שהוא לא ממש יודע והפנה אותנו להמשך בירור בשניידר ולבדיקות פולשניות במחלקה ההמטולוגית. "קחי בחשבון שאתם מתאשפזים," הוסיף הרופא , אז כבר הבנתי שמשהו כפי הנראה ממש לא בסדר.

     

    מה עדיף - לוקמיה או לימפומה?

    נסעתי הביתה במחשבה לארגן תיק קטן לאשפוז קצר, הזעקתי את בעלי מאחת מאותן ישיבות בלתי נגמרות בעבודה וטסתי לשניידר.

     

    רופאה בכירה הגיעה וביקשה לדבר איתנו, נכנסנו ללשכתה והיא סגרה מאחורינו את הדלת, היה לי ברור שהיא עומדת להגיד לנו משהו נורא, עוד לא ידעתי מה ואיך אבל היה לה בעיניים מבט של בשורות רעות.


    המשפחה בהרכב מלא

     

    "עמית הגיעה אלינו עם כמות גדולה מאוד של כדוריות לבנות ועם תסמינים נוספים שמצביעים בדרך כלל על איזה שהוא סוג של סרטן", היא אמרה ועצרה לרגע כדי לאפשר לנו לעכל את הדברים. "יש לנו חשד לאחד משני סוגים,

    לימפומה או לוקמיה. את הסוג נוכל לדעת רק במהלך היום מחר אחרי בדיקת מח עצם". כאשר אני מנסה לשחזר את השניות ההן, השניות של המכה, אני לא יכולה שלא לזכור שהדבר הראשון שעלה לי בראש זה שבעצם אני צריכה לבחור - מה עדיף? מה יותר קל? לוקמיה לא לימפומה? אז עוד חשבתי שהדברים תלויים בי.

     

    ניסתי להמשיך להיות חזקה אבל לא הצלחתי לשלוט על הברזים שהחלו לטפטף ועל הדמעות שזרמו על הלחיים. הזיכרונות הבאים עמומים יותר, אני רק זוכרת את שיחות הטלפון שעשינו לאחים ואת כמות הדמעות ששפכו שם באותם שעות. רק אז הידיעה סוף-סוף נקלטה, הבת שלנו, עמית המדהימה, היפה, מלאת שמחת החיים, חולה, יש לה סרטן, החיים שלנו עומדים להשתנות.

     

    הדבר שהכי הטריד אותי בכל אותו הערב היה - איך נספר לה? מה נגיד לעמית? מה אומרים לילדה בת שש שרק באה לעשות בדיקת דם פשוטה, בהבטחה שעוד מעט הולכים הביתה, שהיא חולה, במחלה שאפילו אני עוד לא מבינה את ההשפעות שלה והטיפול בה, מחלה שאני לא יודעת מתי ואיך היא תצא ממנה? איך עונים לה על כל השאלות? תוך כמה זמן היא תבריא? מתי היא תחזור לבית הספר? אפילו לשאלה הפשוטה ביותר לא יכולתי להשיב, אמא מתי הולכים הביתה?

     

    בסוף היום העמוס הזה, בשעת לילה מאוחרת, עמדתי בפתח דלת החדר והסתכלתי על עמית שנרדמה תשושה במיטה הגדולה של בית החולים. הבטתי בה והחלטתי, זהו, אנחנו יוצאים למאבק, אנחנו פה כדי לנצח את הסרטן!

     

    המבצע של "עזר מציון" לאיתור תורם מח עצם לעמית קדוש ודן נבו בן ה-3 יערך ב-21 בינואר. כדי לבדוק אם נכנסתם בעבר למאגר, הקישו את תעודת זהות שלכם באתר של "עזר מציון" . לתרומת 10 שקלים למימון הבדיקות שלחו את המספר 10 למספר 2747 או התקשרו 1800-236-236 לתרומות או לבירור מוקד ההתרמה הקרוב לביתכם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עמית קדוש בימים אחרים
    עמית קדוש היום. ממתינה לתרומת מח עצם
    צילום: אסנת רום
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים