כריתת שד? לא במילון שלי
מה כבר יכולתי לצפות מרופא כירורג, איש שאוהב לחתוך דברים, ולא באופן מטאפורי, שפסק – לכרות. אני יודעת שהוא יציל את חיי אבל האם אי אפשר לעדן את הבשורה במילים פחות אלימות מ"כריתה"? יש לה את זה, פרק חמישי
זה שנים שכל ספר הוא מעצב שיער, שיפוצניק הוא יזם פרויקטים, מובטל הוא 'בין עבודות', מיליטריסט ושונא שמאלנים הוא פטריוט, ואחד שיש לו חולצה נקייה ואוצר מילים סביר הוא יועץ תקשורת (כמובן, חוץ מרני רהב שלו אין אפילו אוצר מילים סביר).
הטורים הקודמים שלי:
- למה אני מקנאה ביוסי בובליל?
ובעלי מקצוע הם רק דוגמה. לא חשוב כמה המציאות היא מכוערת, אופס מאותגרת אסתטית, או עלובה, אופס בעלת פוטנציאל שיפור, אנחנו כבר נמצא את המילים החיוביות, הנכונות, התקינות-פוליטית, שירככו אותה, יעדנו
אותה ויעצבנו לי את התחת (אופס, יתעלו את הכעס שלי למקום טוב). ככה זה בעולמנו. על בהונות מתהלכים בו האנשים, בוחרים מילותיהם בקפידה, מתנסחים בחשש ורועדים מפחדה של משטרת החשיבה החיובית והביקורת הבונה.
אבל רופאים אינם בני אדם רגילים, הם יוצאים למסע החיים שלהם עם שלט קטן "רופא בתפקיד", שמעניק להם חסינות משוטרים ומפקחים מכל סוג. להם אין שום בעיה לתאר בפני הפציינט את האופק הרפואי הצפוי לו באופן ישיר ובלי שום ריכוך טקסטואלי. וכך בדיוק עשה הכירורג הראשון אליו נשלחתי בשנייה שנכנסתי לרשימת החשודות, כשהייתי עוד בבתוליי: כריתת שד, אמר בלי לעפעף, כריתה מלאה, הוסיף למקרה שנשארה איזו מחשבה חיובית מפרפרת בחזי כפול השד (זמנית). ככה, בלי הרדמה, הנחית עלי את הבשורה בעוצמה של אלף גרזנים.
ג'ק המרטש פוסק: כריתה
למה יכולתי לצפות? האיש שיושב מולי הוא כירורג. איש שאוהב לחתוך דברים, ולא באופן מטאפורי, ג'ק המרטש ולא בפוטושופ. אני למשל, אחרי שלושים שנות מטבח פולני, עדיין חותכת את העוף למרק בעיניים עצומות ולוחשת לעצמי באוטוסוגסטיה: זה אבוקדו זה אבוקדו. האיש שיושב מולי, לעומת זאת, בחר להציל חיים באמצעות חיתוך בבשר החי, הוא אוהב את זה, מפליא לעשות את זה ומן הסתם מעולם לא מצא עצמו 'בין עבודות'.עכשיו הוא ממשיך להתפייט בעונג על סגנונות שונים של כריתות שד, וכשאני נועצת בו עיניים קמות, הוא מחמיא לי כשהוא לוחש באנגלית: מסטקטמי. יעני, סליחה שלא דיברתי אלייך מיד בשפת המלייה שלנו. אני רואה במשך היום כל כך הרבה פשוטות עם, שלרגע לא שמתי לב שאת אחת משלנו. את ההנחה הזאת הוא מבסס כנראה על כרטיס פלטינום בוהק ויוקרתי המבצבץ מארנקי ואני מחליטה שזה לא הזמן להגיד לו שמרקו מ"מרקו מלך הפלאפל" השכונתי, שהוא גם מלך המגלומנים, הנפיק כרטיסי מועדון מנצנצים במיוחד.
אני מגלגלת על הלשון את המסטקטמי, שבו זכיתי שלא בדין. נשמע טוב. לרגע קט אני נשמעת לעצמי קצת כמו רופאה. אבל זה לא עוזר. כריתת השד ממשיכה לרחף בקליניקה ולנטוף דם. אני תוהה אם לחלוק את רגשותיי עם הכירורג, ומיד מתחרטת. מדובר באיש שבלילה כל השדיים הכרותים יוצאים במחול שדים סביב מיטתו וממתיקים את שנתו. לפעמים בחלומו הוא מלביש אותם בדגמים הכי לוהטים של ויקטוריה סיקרט בצבעי לבן, שמנת ואדום-יין ואז הוא מחבק חזק יותר את הכרית וחיוך של אושר מסתמן על פניו.
שאני אשאל אותו אם לא מרתיע אותו לכרות שדיים? אני חוששת מהתשובה. הכורת מבוסטון (או ממאונט סיני במיאמי. אני לא זוכרת איפה הוא עבר את ההשתלמות שלו) נראה לי שלם לגמרי עם עיסוקו בחלקים.
"מה שיש לה מקדימה"
ואם המלה כריתה די בה כדי להעביר צמרמורת בכל בן אנוש, אצלי המקרה חמור במיוחד: מה ששורט לי ראשון את עור התוף זה השימוש החופשי בשם האיבר בו מדובר.
כן, בסתירה גמורה לפתיחותי הנוכחית המופרעת משהו, הרי לפני שנפלתי לסרטן, לא העזתי לנקוב בשמו המפורש של מונח הפריצות הזה. במקום בו גדלתי (שיכון מפד"ל צנוע), שד הייתה מלה "גסה", אסורה לחלוטין באזכור ואפילו במחשבה. צמד האיברים הנשי כונה בכלליות כ"מה שיש לה מקדימה" (בעוד שאר האיברים המוצנעים כונו בכלליות דומה "הלמטה, נו" מלווה בתנועת יד בלתי מוגדרת בכיוון). במקרי חירום בלבד – ביקור רופא או מדידה אצל התופרת – הותר שימוש חרישי ומבוקר במלה "חזה". אז נכון שעברו כמה וכמה שנים מאז, והילדה יצאה מהשיכון, אבל השיכון כנראה לא יצא ממנה, ועדיין המלה הזאת גורמת לי להסמיק ולהציץ לצדדים ולראות אם חס וחלילה אין איזה בן בסביבה. עכשיו לזה תוסיפו את עוצמתה חסרת הרחמים של הכריתה ותקבלו משהו שיכול להרוג הרבה יותר מהר מכל סרטן שד ראשוני, ממש התחלתי, את יודעת, ממש יש לך מזל אבל בכל זאת כריתה מלאה.
אבל עכשיו אני נזכרת שבעצם אני לא רופאה ולא אחות. מילים הן המקצוע שלי. הלקוחות שלי מאמינים ביכולתי לנסח כל דבר ואפילו משלמים לי בשביל זה. אז מה כבר הבעיה למצוא חלופה משופרת למונח הזה? המממ... משהו מלטף יותר, מכיל יותר, מנחם יותר? מה רע למשל בתמצות הנשיות? אם זוג שדיים הם ביטוי לנשיותך, שד אחד יכול לעשות זאת הרבה יותר מרוכז, תמציתי ועוצמתי. איזה יופי, איזו חשיבה חיובית... אני? חשיבה חיובית? אולי משהו פרקטי יותר – הקלה בעומס. כן, אין ספק שכל הפחתה במשקל שהגוף שלנו נושא, תעשה פלאים לגב. בקיצור, סוג של פילאטיס. איזה שעמום. אולי עיצוב מחדש? רה-אינג'ינירינג של המשאבים הפרונטליים? אין ספק. זה רציני, משדר איכות ומצוינות וקשב מלא לצרכי הלקוח. הצילו. מה עם חישוף? לא, לא מלה שעברה במכבסה הצה"לית... פינוי-בינוי? יופי, פה יש גם כריתה וגם שחזור באותו מטבע לשון. אבל הניחוח של קפיטליזם חזירי חונק אותי.
ד"ר מקי סכינאי ממשיך להקליד במחשבו כל מיני מילים גסות, אני מצעידה במוחי את כל המילים היפות שאני מכירה. כשאני מגיעה ל'בציר עוללות', אני נעצרת. אולי מספיק? אולי זה לא חשוב בכלל, אולי אתמודד באמת עם כל המשמעות המדממת של כל האירוע, בלי להתחבא מאחורי ניסוחים פיוטיים? אז מה, שאודה בכישלון? אני, אשפית הטקסט, התחביר וגם כללי הכתיב חסר הניקוד, לא מצאתי תיאור חלופי לכריתת שד? שרק הלקוחות שלי לא ישמעו. מילא כרותת שד אבל העיקר לא להיות מובטלת... אופס, בין עבודות.
נילי אושרוב היא קופירייטרית, עורכת לשונית, שותפה במדור הסאטירי "אפעס" ומחברת הספר "שיכון צדיקים", שיצא לאחרונה
