שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אח, איפה, איפה הם - המוצרים ההם?

    החיים מורכבים מהרגלים, קטנים וגדולים, שלפתע נקטעים: מוצרים שהפסיקו לייבא, מותגים שהפסיקו לייצר, טעמים מיוחדים שהיו עמנו לזמן קצר בלבד, ומוצרים ששינו עורם לחלוטין. קבלו מצעד חלקי ביותר של מוצרים שהיו ואינם עוד, לצערנו

    מעדן הגולן מרכך הוואי גלידה בקרטון קווסטים 
    טייגר הד אנד שולדרס חומוס בקופסה זיפ 
    שקשוקה בקופסה 

    "נוסטלגולוג". כך מכנה אותי דני, חברי מילדות. ואכן, במובנים מסוימים אני חי את העבר, בקיא בו ולא מפסיק להתגעגע.

     

    רבים וטובים, יותר או פחות, כבר דשו בהיבטים החברתיים והפסיכולוגיים של גלי החזרה לעבר, ששוטפים אותנו בכל תחומי החיים בשנים האחרונות. הפעם החלטנו להעלות על נס כמה מוצרים אהובים ונשכחים, שהיו ואינם עוד על מדפי ישראל.

     

     

    חלק מהכותבים סיפרו על ערגתם למוצרים שגלגול כלשהו שלהם עדיין בר השגה בשוק, אך כבר ממש לא באותה תצורה, ריח או טעם מקוריים.

     

    בימים האחרונים, כשמירב קריסטל החלה לאסוף את הקטעים הקצרים והאישיים שכתבו חברי המערכת וחבריהם על המוצרים שהם מתגעגעים אליהם, נזכרתי בכמה וכמה מוצרים, שכל אחד מהם מעלה בי זכרונות מוחשיים מאוד - לאנשים אהובים שכבר לא איתנו, לתקופות של תמימות ופשטות, לטעמים וריחות עזים, שחסרונם קצת צובט בלב. 

     

    אז איפה מחזיק המפתחות דמוי כבל הטלפון המסולסל בצבעים זרחניים, שכל ילדי שנות ה-80 התהדרו (?) בו סביב צוואריהם; מה שנראה יותר-ויותר ביזארי עם השנים, כשמתבוננים שוב בתמונות מבית-הספר היסודי. ומה עם פנס הקסם, שבאמצעותו היו הגננות מרתקות אותנו בשעת הריכוז בגן?

     

    ומתי אזכה סוף-סוף לפגוש פנים-אל-פנים את אותם גיבורים אלמונים, שבהם הייתי נתקל מדי בוקר לפני ההליכה לגן ואחר כך לביה"ס - הילדים שעיטרו במשך שנות דור את אריזת השוקולית? ומה, לכל הרוחות ואלוהי התזונה, היה באמת באותן שקיות פלסטיק כחולות עם מיץ קפוא, שהיינו קונים אחרי אימון כדורסל או בהפסקה בחטיבת הביניים? (עמית שניידר)

     

    תקראו, תיהנו וספרו לנו בתגובות - מהם המוצרים שאתם מתגעגעים אליהם? מה  לדעתכם צריך להחזיר למדפים, וממה הייתם רוצים (בתחום מוצרי הצריכה...) שדור ההמשך יהנה - ממש כמונו, בימים ההולכים ומתרחקים ההם?

     

    מעדן הגולן

    בכל פעם שאני הולכת לקנות מוצרים במינימרקט הקרוב למקום מגוריי, אני מתעכבת שעות מול מקרר מוצרי החלב. שבויה בין מעדני השוקולד שטעמם משוכפל מהאחד למשנהו ובין היוגורטים בטעמי הפירות המשעממים את חיכי למוות, המשימה אינה קלה בכלל. התלבטויות צרכניות אלה מול מקרר החלביים מזכירות לי תקופה אחרת - תקופת מעדן הגולן. לא טעמתי שום דבר אחר שישתווה למרקם של מעדני הגולן בטעמי השוקולד והקרמל.

     

    המוצר הזה התגנב וניפץ את ההגמוניה של דני שוקולד (שהיה ועודנו שם גנרי לכל מעדני השוקולד). ההגמוניה הזו היתה בעיני מעין זלזול בבלוטות הטעם של קהל היעד - הילדים. לא כך היה מעדן הגולן.

     

    אני מניחה שתרמה לגילוי המוצר הפרסומת המשעשעת של הפרות המתפנקות, שחופפות את ראשן ומעניקות חלב שסודו לא נודע לאף אחד מלבד שטראוס. אבל, גימיקים בצד, אין ספק שהמוצר הזה סחף אחריו כת של מאמינים אדוקים, ועלה לדרגה של קאלט בזכות טעמו העשיר, שאין המלים יכולות לתארו.

     

    מאז שירד מהמדף, לפני כעשר שנים, אני ממתינה לחזרתו. ניתן רק לקוות שלפני הסכם שלום עתידי עם סוריה ונסיגה אפשרית מהגולן, יוחזר המוצר למדפים לאלתר. (ענת שלו)

     

    חזור למעלה
    מרכך הוואי

    הוא יהיה כאן אחרי המבול ואחרי הפצצה, הוא והג'וקים. הוא - מרכך שיער הוואי. באופן שעדיין לא ידוע למדע, מרכך הוואי הזול לרכישה ולמראה הוא הקונדישינר הכי טוב שנברא מאז המצאת המרכך, והשגריר הכי טוב של הוואי מאז ההולה הופ, למרות שהקשר בינו לבין האיים הגעשיים סמנטי בלבד.

     

    לולא ספרי ההיסטוריה מלמדים אותנו אחרת, אפשר היה לטעון שמרכך הוואי הוא שריד מהתקופה הביזנטית. הוואי עומד איתן כבר שנים, כשמרככים אחרים סביבו עולים ונופלים. צבעו הירוק-רעל שרד את פגעי הזמן. הלוגו שלו נותר כמעט כשהיה, וגם המחיר שלו מחושב בגרושים.

     

    אבל ברגע נמהר אחד, שאירע אי שם בין שנות ה-90 לשנות האלפיים, מרכך הוואי שינה את ריחו. מישהו החליט לתחוב לתוכו את הצמח שכולם נשבעים בסגולותיו: אלוורה, ואז להוסיף לו תה ירוק, ובכך להרוס את יחסי האמון שנבנו עם המותג הזה במשך שנים.

     

    כי למרכך הוואי היה הכל, אבל יותר מכל היה לו את הריח שלו. קשה לתאר את הניחוח הזה, ורק תיאור אחד יקלע בדיוק לתארו: ריח הוואי.

     

    ביום שבו ריח הוואי נמהל בריח אלוורה (ותה ירוק!) נפל דבר בישראל. ובהוואי. אבל ריח הוואי, ככל שיענוהו - כן יפרוץ. הוא מצא מפלט דווקא בסבונים של נקה 7, בניה של חברה מתחרה, וחיכה לרגע שבו יוכל להתגנב בחזרה אל מרכך שיער כלשהו, ואז זה קרה.

     

    בראשית שנות האלפיים נלחשה בארץ השמועה שנחנכה סדרת שמפואים ומרככים של נקה 7, והמרכך הירקרק מביניהם מתהדר בריח הוואי המקורי.

     

    מאז, נראה כי החיים בצד ריחו של הוואי חזרו למסלולם. ואולם עדיין לא הכל בא על מקומו בשלום. זה לא כל כך נעים להשיב "בנקה 7", כששואלים אותך באיזה מרכך את משתמשת. נקה 7 זה סבון; הוואי זה מרכך. אלה סדרי עולם ואל תשנו לי אותם. אנא, השיבו עטרה ליושנה, ואת מרכך הוואי לריחו המקורי. (מירב קריסטל)

     

    חזור למעלה
    גלידה בקרטון

    קיבינימט, למה מנסים לסבך לנו את החיים? מה כבר ביקשנו? גלידה. רק גלידה. צוננת, טעימה וקלילה ביום חם.

     

    פעם הכל היה פשוט. היו שני טעמים, מקסימום שלושה. היריבות הגדולה היתה בין הפונץ'-בננה לשוקו-וניל. הפונץ'-בננה לקח בגדול; טעם אחד השלים את השני. וזה הספיק לנו. מושלם, לא צריך יותר מזה. היינו מוציאים גלידת סנוקרסט מהמקרר, שהיתה מגיעה בחבילת קרטון, שולפים סכין ופורסים פרוסת גלידה - עם הקרטון עצמו.

     

    זה היה פשוט ונהדר. מדי פעם היינו מבחינים שקרטון הגלידה התכווץ יתר על המידה, והיינו יודעים שכנראה בלילה, אבא טחן את הקרטון ודפק את הדיאטה בלי שאמא תדע. מה לעשות, קשה היה לעמוד בפיתוי.

     

    אבל היום הכל חייב להיות מורכב, מסובך, מתחכם. גלידה בטעם וניל והל; יוגורט דבש עם צנוברים קלויים; אלפחורס; ערמונים; תאנים; במבה; שמנת ועירית. מה זה? מי אוכל את הדברים האלה? ומה זה השטות הזו של גלידה רכה שמציעות לנו היצרניות באריזה ביתית? מי רוצה גלידה רכה? זה גלידה זה? (רועי מנדל)

     

    חזור למעלה
    קווסטים

    "אתה נלחם כמו רפתן!"

    "כמה הולם, את נלחמת כמו פרה!"

     

    לחלק מכם שני המשפטים האלה לא יגידו דבר, אבל אצל אחדים הם יעלו חיוך. הציטוט הזה לקוח מ"סוד אי הקופים", אולי אחת הסדרות הידועות ביותר של משחקי הרפתקה או קווסטים, בלשון העם.

     

    בתקופה של תחילת-אמצע שנות ה-90, "אי הקופים", "פוליס קווסט", "ספייס קווסט" ועוד משחקי "קווסט" מבית סיירה ואחרים היו ז'אנר המשחקים הפופולרי ביותר בקרב שחקני מחשב, עוד בתקופה שה"פלייסטיישן" עשה רק את צעדיו הראשונים.

     

    היו אלה משחקים שהחלק החזק ביותר בהם היה עלילה, דיאלוגים וחידות שהיה צריך לפתור על ידי פעולות שונות בעולם המשחק. לרבים שכמותי הם סיפקו שעות ארוכות של הנאה, ועיקר הדיונים שהיית יכול לשמוע בין שחקנים היו בנוסח של "איך הצלחת להשיג את שן הזהב?", ו"אה, באמת? ככה אני עובר את השומר בכניסה?"

     

    ואז, יום אחד, הם נעלמו. טוב, לא ממש ביום אחד, אבל משחקי קווסטים אט-אט נעלמו מהמדפים. לא נהגו משחקים חדשים בז'אנר, והפקות גדולות שכבר היו בביצוע - כמו "סם ומקס 2" - בוטלו.

     

    יש לכך המון סיבות: השתכללות כרטיסי הגרפיקה והופעת הקונסולות, ועלייתם של ז'אנרים שדרשו פחות מאמץ בתחום התסריט, כמו משחקי ירי מגוף ראשון או משחקי ספורט כמו פיפ"א, שפנו לקהל רחב יותר: פחות נישתי ויותר חסר סבלנות למשחק שדרש גם חשיבה.

     

    וכך, עד תחילת שנות האלפיים נעלמו הקווסטים ממדפי המשחקים בחנויות, למגינת לבם של המעריצים המושבעים. אני עדיין מתגעגע אליהם.

     

    האירוניה היא שבשנים האחרונות התחום זוכה לעדנה ומכיוונים לא צפויים - לצד הפקות עצמאיות והפקות מעריצים שגדלו על המשחקים המקוריים וסירבו לנטוש אותם, רכיבי ההרפתקה והחידות חוזרים היום בדלת האחורית, אל משחקי הקז'ואל - משחקי הפנאי הפשוטים שהם האלוהים הנוכחי של תעשיית המשחקים. כמו בקווסטים - הטובים תמיד מנצחים, גם אם זה בזכות בירת שורשים. (ניב ליליאן)

     

    חזור למעלה
    טייגר

    יש חטיפי שוקולד שזוכים בכל המזל שבעולם. כזה היה טייגר, שהיה שוקולד וטיגריס בחטיף אחד.

     

    הסנובים יטענו שהיה זה חיקוי נאלח ל"ליון", אבל לטייגר היתה נוכחות משלו, ובניגוד לכפכף למשל, הוא היה טעים מהמקור הלועזי.

     

    היה רק דבר אחד יותר טעים מטייגר. טייגרון. כך כינינו את המיני טייגר - חטיף ופל מצופה שוקולד, מהטעימים שנוצרו כאן, ועלי אדמות. וזו היתה הצורה המועדפת לצריכת הטייגר: בשקיות, שמאפשרות לקלף ממנו את האריזות הקטנות כקלמנטינה בשעתה, ולנשנש אותו כאחד הפיצוחים.

     

    בתוך הוופל היה קרם בטעם שככל הנראה דימה טעם וניל. מחוצה לו היתה מעטפת קרמל רכה, שנעטפה בשוקולד, ששובץ בפצפוצי אורז.

     

    אבל אז החלה ההתדרדרות. היא החלה בסלוגן שליווה את החטיף: "טרפתי ונטרפתי: טייגר". אחריו באה שלכת חייו של הטייגר. האריזה הצהובה השתנתה לאדומה עם מוטיבים של אש, וחדי החיך שמו לב שהקרם בוופל הפך מעט לימוני יותר, ומהו טעם לימון אם לא מלאך המוות לחטיפי שוקולד באשר הם.

     

    יום אחד הוא נגוז כלא היה. "טייגר? אין כזה דבר", מילמלו המוכרות בסופר במבט חתום. כיצד יתכן שהחטיף הטעים ביותר אי פעם הלך בדרך כל חטיף לגן העדן של החטיפים המתים - יחד עם העוגות האישיות "יש" וממתקי ורד הגליל? לפני שמסבירים לעולם כיצד עובדת שיטת הממשל הישראלית, שמישהו יסביר לו כיצד עובדת שיטת הכחדת החטיפים כאן. ואז ירים את הכפפה ויפיח רוח חיים בחטיף הזה. (מירב קריסטל)

     

    חזור למעלה
    הד אנד שולדרס

    פעם, שמפואי בתי מרקחת נחשבו לשמפואי יוקרה, בעלי פרסונה תרופתית חמורת סבר. אחד הסנוביים שבהם היה השמפו בעל השם הקליט "הד אנד שולדרס" או בשמו העברי: ראש וכתפיים. את הבקבוקון הקטן והיקר (יחסית), שהמוטו שלו היה שונא קשקשים יחיה, ניתן היה לרכוש בבתי המרקחת בלבד.

     

    תאמינו או לא, אבל כך התחיל "הד אנד שולדרס", כיום שמפו עממי להמונים, את דרכו כאן. ריתוקו לבתי מרקחת בלבד שיווה לו איכויות אחרות, שבידלו אותו משאר השמפואים המתגודדים בסופרמרקט, לא הרחק ממדפי הלחם האחיד.

     

    לימים, ריחו האהוב והמעודן השתנה כליל, אריזתו גדלה ותפחה ומחירו ירד, והוא פשט על הסופרים כאחד השמפואים נמוכי המעמד. למרות השינויים הדרסטיים בכל מה שקשור בו, הוא עדיין נותר החייל היעיל ביותר במערכה נגד קשקשי כל העולם, אבל אפו המורם הורד ארצה, וניחוח הדקדנס הפרמצבטי שלו אבד לנצח. (מירב קריסטל)

     

    חזור למעלה
    חומוס בקופסה

    היו ימים (לא לפני הרבה זמן), שבהם כשרצית לאכול חומוס, לא היית צריך לחפש את אישורו של אבו ראמזי או סמיר הגדול, ולחומוס פשוט קראו חומוס, ולא מחלוטה או מסבחה.

     

    בימים ההם, התענוג הגדול ביותר חיכה דווקא במדף השימורים - חומוס תלמה בקופסת שימורים. אף אחד לא באמת יודע מה בדיוק היה בתוך הקופסה הקטנה והאהובה ההיא; סוג של משחה, אולי בעצם ג'לי, בעיקר הרבה בטון - והכל בצבע צהוב דהוי ומשונה, שאמור להידמות לחומוס.

     

    אבל הטעם... את הטעם הנהדר ההוא אי אפשר לשכוח. היתה בחומוס ההוא חמצמצות מיוחדת שאי אפשר לשחזר היום עם אף לימון. כל קרובי משפחתי ידעו שכשאני מגיע לביקור - לא צריך לבשל, ולא צריך להכין מאכלים מסובכים. מספיק לשמור בארון את קופסת השימורים הקטנטנה הזאת, ואני מסודר.

     

    ואז הגיעה הטרגדיה - יום אחד החליט איזה פקיד במפעלי תלמה שעם כל המבחר שיש היום, לא צריך יותר חומוס בקופסת שימורים. המוצר המקורי נעלם מהמדפים, ואני נותרתי עם הגעגועים - ועם קופסה אחת למזכרת, סגורה ובוודאי כבר מקולקלת, שאני שומר עד היום. (אור גורן, mynet)

     

    חזור למעלה
    זיפ
    בשנות ה-80 ניתן היה לחזות בילדים ברחבי הארץ כשהם מקרבים את אפיהם ולשונותיהם לאבקה בצבע בז'. היה זה אופן הצריכה המועדף של זיפ, משקה אינסטנט בטעמי תפוז ולימון, שנוצר ממפגש של מים ואבקה שנמכרה בשקיות.

     

    "זיפ - והמשקה מוכן" אמרה הפרסומת, ואנחנו לקחנו את זה צעד אחד אחורה. כלומר השמטנו את המשקה מהמשוואה.

     

    מטרת קיומה של האבקה היתה יצירת משקה אינסטנט. אבל הראש היהודי של ילדי ישראל ייעד לה מטרות אחרות. תארו לכם אכילת קפה נמס בלי להמיס אותו במים. זוהי כל תורת צריכת הזיפ על רגל אחת.

     

    המשקה שנוצר מהאבקה היה נחות במיוחד. היה לו צבע של שקיעה גרעינית וטעם של שואה רדיואקטיבית. אבל דרך הצריכה הסודית והכה לא נוזלית של המוצר הזה הפכה אותו לחוויה גסטרונומית שונה בתכלית.

     

    כן, זיפ בצורתו הגולמית, האבקתית, היה מעדן האלים בעבור חובבי החמוץ. הוא הקדים את כל סוכריות ואבקות האומץ שצצו שנים אחריו. לאבקה היתה חמיצות שגרמה לעיוורון זמני, שילוב של מתוק, חמוץ ומפולפל. אולי זו היתה תחבולה שיווקית לקדם את המוצר, כנאמר: אכלת פלפל - שתה מיץ.

     

    אימהות הסתירו את האבקה מילדיהן בארונות הגבוהים, אבל כשהם נסעו לסבתא - כל הסכרים נפרצו. וסכר הזיפ לא היה יוצא דופן. שם, אצל סבתא, למדנו לשפוך את האבקה לכפית שהורטבה מבעוד מועד ולראות כיצד הזיפ נהפך גבישים אבקתיים חמוצים.

     

    הזיפ נאסף אל אבותיו בגלל עליית כוחם של המשקאות הלא-אבקתיים, אבל תיאורית הקונספירציה גורסת שבשלב מסוים, מבוגר אחראי כלשהו עלה על הדרכים האמיתיות לצריכת הזיפ והסיר אותו מהמדפים. למרות שבדיקה מדוקדקת מעלה שהוא לא נכלל בפקודת הסמים המסוכנים. (מירב קריסטל)

     

    חזור למעלה
    שקשוקה בקופסה
    היה היתה פעם שקשוקה בקופסת שימורים. כן כן - פעם היה פה שמח. פעם היו פה ביצים בקופסת שימורים, שאינן ביצי דגים מהים הכספי.

     

    המפגש הראשון שלי עם אותה קופסת שימורים מלבנית שאיכלסה ביצי תרנגולת במיצי עגבניה היה בתיכון. במהלך ערב לימודים קדחתני לבגרות בתנ"ך עם דנה, חברתי ללימודים ושותפתי לכמיהה למעדנים שמוצאם מפוקפק.

     

    בין שינון פסוק אחד למשנהו, דנה הציעה שנאכל משהו, והוציאה מהמזווה את הפלא בקופסה. ימים אחרי המבחן, המוח כבר החליף פסוקים במשוואות, אבל הטעם החמצמץ של השקשוקה נשאר לי בפה.

     

    מהר מאוד התחלתי להביא את תאוותי החדשה על סיפוקה, והתבשיל המשומר נהפך להתמכרות של ממש. את קופסאות המתכת הייתי מרוקנת למיקרוגל וזוללת בשקיקה בליווי טוסטים פריכים וקריאות הידד.

     

    אולי היה זה בלתי נמנע, אחרי הכול מדובר בשקשוקה בקופסה, שמאוד ייתכן שאני ודנה היינו הצרכניות היחידות שלה על הכדור. אבל החברה שיצרה את המוצר הלוהט הורידה את אותו תענוג ממכר מרשימת ה-to do שלה, ובלי הודעה מוקדמת הוציאה אותי לגמילה בכפייה.

     

    השנים חלפו, ואני למדתי איך מכינים ביצים עם עגבניות במחבת ברזל, ואף ביקרתי תכופות את אותו דוקטור מדופלם ביפו. אז נכון, שקשוקה טרייה זה נחמד, אני מודה, אבל אני אמשיך לפנטז על ביצים במצב צבירה מתפורר, שוחות במים בגוון זרחני שישיבו לחכי את הטעם האבוד של תקופת הנעורים ארוזה בקופסת שימורים. תוחזר השקשוקה בקופסה! (מיכל קריסטל)

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המקצוענים
    ישנם טעימים ממנו, אך מדהים כמוהו אין
    זה כבר לא אותו דבר. הוואי
    מומלצים