שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    מסינטבון ועד ויסוצקי: המוצרים ששרדו את השנים
    המפעלים שמייצרים את סוכרזית ותה ויסוצקי פועלים הרבה לפני קום המדינה, ועל המדפים שלנו עדיין שורדים דרמפון וסינטבון, אשל ומרגרינה. הסיבה היא כנראה קלאסיקה ישראלית שמסרבת לגווע. סיפורם של המוצרים והמפעלים ששורדים את השנים

    כ-60 שנה לפני קום המדינה, נולדה התעשייה הארצישראלית. למרות שבן גוריון הזהיר שלא הגענו הנה כדי להפוך לסוחרים, כי בכך תהיה מפלתנו, עד מהרה הסתבר שאי אפשר לחיות פה בלי ייצור מקומי. מאז ועד היום, מפעלים קטנים נפלו, מפעלים גדולים עברו לייצר בסין או בירדן ומפעלים ענקיים מחו"ל בלעו מפעלים מקומיים והפכו אותם לחלק מקונגלומרט עולמי. אבל ישנם כמה מאותם בתי חרושת ותיקים שעדיין פועלים כאן.

     

     

    כל המפעלים האלו נדדו ברחבי הארץ. רק אצל מיעוטם המושכות נותרו בידי יורשי המייסדים. המשותף להם, למעט כושר שרידותם יוצא הדופן, הוא שכולם מייצרים אי אלו מוצרים שהשתנו בדרכים מיקרוסקופיות במהלך השנים.

     

    תיאדנט, דרמפון ובת אורן

    הם ניצבים על המדפים עד עצם היום הזה, כאילו קפאו בזמן: תיאדנט, דרמפון ובת אורן. החנויות שמוכרות אותם נסגרו או הפכו לרשתות ענק. והם? דומים מאוד לכפי שנראו בשנת הולדתם. אל תטעו, אין כוונתי לומר שהם נראים צעירים לגילם. הם לא. אבל זה כנראה, סוד כוחם.

     

    צלם: מרסל פרידמן

     

      

    השלושה נולדו כיצירי כפיה של חברה שקמה ב-1933, תחת השם לידו, שהתחלף באותה שנה לתיא. בתחילת שנות ה-90 החברה נמכרה והמוצרים עברו מבעלים לבעלים, אבל איש לא מעז לגעת במותגים האלה. בטח שלא לגנוז.

     

    ד"ר יוקי גניגר הוא בנו של משולם גניגר, בעל המפעל ושותפו של ד"ר מיכאל לוין - המאסטר מיינד היקה שרקח את מוצרי הפלדה האלה. "מפעל תיא הוקם בדרך פ"ת 82 בת"א, מול מה שהיה השוק הסיטונאי", הוא מספר. "לא היה אף בניין בכל הסביבה, רק פרדסים ושממה. למעשה, תיא נחשב למפעל התמרוקים הראשון בפלסטינה".

     

    עד קום המדינה, משולם הסתובב בביירות, דמשק ובאלכסנדריה והמציא במיוחד עבור המוסלמים בושם נטול אלכוהול שנקרא "רוח אל סודן". יתכן שזה היה מקור ההשראה שלו למי הפה האלמותיים (כנראה) שלוין שותפו הגה מאוחר יותר: תיאדנט.

     

    "ב-1935 המפעל שלנו ייצר בפעם הראשונה בעולם מי פה נוזליים שאינם מכילים אלכוהול", מספר גניגר. "זו המצאה ארץ ישראלית. תיאדנט נמכר בבקבוק משולש לבן שעד היום נמצא בחנויות. רק שהיום הוא לא עשוי מזכוכית כאז, אלא מפלסטיק. ב-1977 ייצרתי אני את הוורסיה עם הפלואור, שנמכרת עד היום באריזה ירוקה".

     

    גם המוצר הוותיק השני של תיא, נחשב ל"המצאת דגל לכל דבר ועיקר", לפי גניגר הבן. "ב-1940 ייצרנו לראשונה את המוצר שכל העולם קורא לו היום 'סבון ללא סבון': דרמפון".

     

    ד"ר לוין המציא את הדרמפון עבור בתו הקטנה, שסבלה מפריחת תינוקות. בתחילה שיווקוהו כמשחה בשפופרת של 30 גרם וחילקו אותו ליולדות בבתי"ח. "לא היה תינוק בארץ שלא השתמש בו", מספר גניגר. "בשנות ה-50 המאוחרות הוא היווה 50% ממכירות החברה, ובשנות ה-90 - 14-12% מהמכירות".

     

    עד היום, בקטגוריית מוצרי תינוקות, דרמפון מחזיק ב-20-15% נתח שוק. המוצר השלישי של תיא שעדיין נמכר, מאז שנות ה-50 נקרא בת אורן: קצף אמבט בריח אורנים. "זו אינה המצאה ישראלית", מתנצל גניגר, "כי הוא יוצר על בסיס מוצר דומה, גרמני, שנמכר אחר כך בכל העולם".

     

    לקרליין, המשווקת היום את מוצרי תיא, יש עוד כמה מוצרים פרה-היסטוריים, שהבולט שבהם הוא סינטבון של נקה. למרות מראהו הפשוט, שלא נאמר הפרימיטיבי, ולמרות שמדינתנו מוצפת בדטרגנטים, הוא עדיין נמכר מאוד.


     

    "הוא מאוד מותאם למים הקשים של ישראל", מסביר ניר אברהם, המדען הראשי של קרליין. "יש לו ריח אופייני, ויש בתוצאה שהוא נותן משהו מאוד מזוהה. הוא גם הכי מתאים לכביסה ביד. יש לו לקוחות ישראלים גם באוסטרליה ובתאילנד".

     

    אשל וגיל לא רק לפנסיונרים

    גם האשל של תנובה היה פעם מוצר ציוני זוהר, וכיום יש לו תדמית של מעדן גורמה לפנסיונרים. בתנובה עדיין מייצרים אותו לפי אותו מתכון. "אני בן 61 ועוד זוכר שקראו לאשל לבן ולגיל לבניה ומכרו אותם בצנצנות זכוכית", מספר זאב פייקובסקי, המדען הראשי של תנובה. "הן נראו כמו בתי הזיקוק בחיפה. היה להן מכסה מקרטון, ובט"ו בשבט הגננת בגן היתה לוקחת את המכסים, מציירת עליהם עצים או צמחים ותולה על הבגדים. אני זוכר שהיה אז גם פודינג בצנצנות בצבעים אדום וצהוב.

     

    "הלבן, שמקורו במזרח אירופה, שווק כבר ב-1926 כשתנובה קמה. ללבן 3 אחוזי שומן וללבניה 4.5%. עד היום. בראשית הדרך, זה היה המוצר המוחמץ היחיד בארץ וכל ישראלי אהב לאכול פירה עם חביתה רכה ולבן. בשנות ה-80 שינו את השמות לאשל וגיל".

     

     

    גם האריזה השתנתה אז, לזו שילדים אהבו לחבר לה חוט ולשחק ב"טלפון". לתנובה היו 4 מחלבות, ובת"א מכרו אשל באריזה מרובעת רבת פאות ובחיפה באריזה עגולה.

     

    אבל משהו נוסף קרה בשנות ה-80. בסופן, היוגורטים, ובמיוחד אלו עם חתיכות הפרי, החלו להתרבות כאן כמו משוגעים, והשתלטו על המדפים שעד אותה עת נשלטו ביד רמה על ידי האשל ונגזרותיו.

     

    פייקובסקי המציא בתגובה את "שלי": אשל עם מרקם של יוגורט ותחושת פה של שמנת. זו היתה מלחמה אבודה, אבל לא לגמרי. השלי קלאסיק עם 3% שומן נותר עד היום על המדף. גם אשל, גיל ושמנת חמוצה עדיין לא שרו את שירת הברבור שלהם. איך יתכן שהם שורדים בממלכת המעדנים והיוגורטים?

     

    "בכך שהפכו לחלק מהבית הישראלי", מסביר פייקובסקי. "כשאח שלי שגר בחו"ל מגיע לארץ - רק את זה הוא מחפש. וזה לא מוצר של זקנים, גם ילדים אוהבים אותו".

     

    ביסקול: המפעל שמייצר את הסוכרזית

    מנגד למוצרים שלא ברור כיצד הם עדיין מחזיקים מעמד, עומד מוצר אחד שקיים, כך מסתבר, כבר עשרות שנים, ולא ברור איך אי פעם הסתדרו פה בלעדיו: סוכרזית.

     

    "סוכרזית זה נכס צאן ברזל", מצהיר ליאור לוי, המנכ"ל והבעלים של ביסקול המייצרת את הממתיק הוותיק. "כמו שוקולד פרה וקוטג'. מכירה את המערכון של הגשש החיוור: 'תן לי כפית וחצי סוכרזית'? עברו שנים מאז, אבל לא רבים יודעים שאנחנו פה עוד מלפני קום המדינה".

     

    כן, מסתבר שכבר ב-1938 תושבי א"י המתיקו את התה והקפה שלהם בתחליפי סוכר. וסוכרזית הוא התחליף הישראלי מכל. ליאור לוי הוא נכדו של מייסד ביסקול, צדוק לוי, דוקטור לכימיה שהמציא את השם סוכרזית ורשם פטנט על המוצר: הממתיק התוסס הראשון בעולם. לפני כן, היה צריך לחכות שהממתיקים המלאכותיים ימסו והקפה היה מתקרר.

     

    "התחלנו כמפעל תרופות", מספר לוי. "התרופות לא שרדו, הסוכרזית כן. המפעל החל את דרכו בשיכון דן, ועד לפני 10 שנים עוד החזקנו במקום בדמי מפתח, למרות שהמפעל כבר מזמן לא שם. עברנו כמה מקומות וכבר 20 שנה שהמפעל ממוקם בראש העין".

     

    למרות שסוכרזית אריזות רבות לה, היא נחשבת לקלאסיקה ישראלית אמיתית רק כשהיא באה באריזת הפטריה צהובת הרגל שראשה ירוק. לפי לוי, "הפטריה נולדה בשנות ה-40, לא השתנתה, ועדיין נמכרת היטב. אני שמח לעדכן שהיא גם פופולרית מאוד בכל מזרח אירופה".

     

    בשנות ה-50 ביסקול פרסמו על גבי דפים שלמים בעיתונים, והקפידו לגייס נשים לקידום מכירות מדלת לדלת. היום אין בזה צורך. עם הזמן, הוסיפו אריזות שונות, וייצרו ממתיקים לכל מצב בישול וצבירה. למרות כניסתם של מתחרים זרים, המותג מחזיק כיום בארץ 51% מנתח השוק שלו.

     

    ויסוצקי: לא נעביר את המפעל לסין

    מוצר אחר שמתחרים זרים רבים לו, הוא תה ויסוצקי. לכן בניגוד למוצרים שבקושי השתנו ועוד עמנו כאן, כמו בלו בנד, בירה נשר, מיונז תלמה, פתי בר, שלווה ואפילו פנג'ל וענוגה גליצרין - התה של ויסוצקי עבר לא מעט מהפכים באריזותיו ובשִפעת טעמיו.

     

    את חברת ויסוצקי הקים ברוסיה, ב-1849 זאב קלונימוס ויסוצקי, יהודי וחובב ציון. ב-1922 הגיע ארצה איש הרוח אחד העם (אשר צבי גינצברג) והקים פה סניף מסחרי של ויסוצקי. מפעל הייצור של ויסוצקי קם בארץ ב-1936.

     

    "אבי הקים כאן בית אריזה קטן, ברחוב אלנבי 56 בת"א, במרתף", מספר שלום זיידלר, נכדו של קלונימוס, תעשיין וטועם תה, "הכל נעשה אז בעבודת ידיים. אבי נפטר ב-1957, ואמא שלי העבירה את המפעל לסלמה 46 ת"א, בשכירות ולאחר מכן ב-1964 היא בנתה מפעל ברחוב החשמונאים, שם נמצא עד היום בית התה של ויסוצקי".

     

    ב-1964 המפעל החל לייצר שקיקי תה אחרי ששנים שתו פה תה עלים, שמתקמבק כיום. ב-1989 הוא שונע לפ"ת, ולפני כ-5-4 שנים עבר לקדמת גליל שם הוא ממוקם עד היום. "סבי חלם על תעשייה בגליל, וחלומו התגשם", מסביר זיידלר, "למרות שדי במקרה. זה שהחברה שואפת להיות גלובלית ולרכוש חברות תה בארצות אחרות, לא אומר שהיא אי פעם תפגע במרכזיות של ישראל".

     

    לא תעבירו את המפעל לסין?

     

    "למרות קשיים מנהלתיים עם הרשויות, אני לא רואה את ויסוצקי אי פעם מעבירה את המפעל שלה לסין. זה יפגע במותג, ובנוסף, הקשר של המפעל לציונות מושרש מאוד בהיסטוריה, בתרבות ובחזון של החברה. עדיין משתלם לייצר כאן תה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המקצוענים
    מאז ועד היום. תה ויסוצקי
    צילום: אבי כהן
    נולדה ב-1939 סוכרזית
    מומלצים