הלאה האדלריזם
בבחירות האחרונות שוב עלה בידם של כמה מבכירי הספינולוגים למכור את לבני כמוצר עטוף כדבעי, תוך הצנעת מחדליה ובסיועם הנדיב של כלבי השמירה של הדמוקרטיה
ב-1770 הובאה בפני הפרלמנט הבריטי הצעת חוק שתכליתה הייתה לאסור על נשים "המתעתדות לפתות גברים לנישואים" להתאפר או לעטות על עצמן "אמצעי הסוואה" אחרים כמו פאה נוכרית, פן חלילה יאחזו את עיניהם של גברי הממלכה. ההצעה הוסרה מעל סדר היום, ובלא כל קשר אליה – הדילמה של אריזת הצלופן הנוצצת המסתירה תכולה חיוורת למדי, רק הלכה והחריפה עם עלייתה ושגשוגה של החברה המודרנית, בפוליטיקה כמו מחוצה לה.
אותה חברה מודרנית, הפכה בחלקה רבים מיח"צניה ויועציה האסטרטגיים (או בכינויים החדש יחסית והמדויק יותר – ספינולוגים) למיטב גיבורי הסלון שלה. חברה שכמה מבכירי עיתונאיה מחרים מחזיקים אחרי יח"צניה ועוסקים אף הם בהכמנת מידע "בלתי מועיל" על כמה מיקיריה תוך הקפדה יתרה על שמירתם כמשמר האתרוג.
כך מתקיים לו דו-קיום כמעט מתבקש שבין ציבור השש אלי מלכודת פתאים לבין אותם יח"צנים וספינולוגים, שעלייתם בסולם החשיבות החברתי נובעת כמעט כל כולה מאהדתו של הציבור, שאותו הם מוליכים שולל שוב ושוב.
"בכל עסקה יש נוכל מצד אחד ושוטה מצד שני", נוהגים כמה מרקסיסטים אדוקים לומר, לא תמיד בבדיחות הדעת. קרוב לוודאי שאין הרבה עסקאות שבהן משוואת הנוכל והשוטה הופכת כה ממשית כמו ב"יחסים העסקיים" בין אותו ציבור לבין יח"צניו וספינולוגיו, בעיקר ערב בחירות. צד אחד מוכר לוקשים (או "מנהיגים") לכל דכפין פוליטי, צד שני קונה אותם בשקיקה חפה מכל מביקורת – ובאה לציון עסקה... כשרה אך מבישה למדי.
ובמערכת הבחירות האחרונה שוב עלה בידיהם של כמה מבכירי הספינולוגים, ובראשם מוליכי הקמפיין של קדימה אייל ארד וראובן אדלר, למכור לציבור מוצר ארוז ועטוף כדבעי (ציפי לבני), מוצנע מליקויו ומגבלותיו, אך עשיר בסגולות ומעלות שלא היו ולא נבראו בדמות האמיתית. כך צלחה דרך ארד את אדלר, אך לא בלי סיועם הנדיב של כלבי השמירה של הדמוקרטיה – בין בחיזוק הספין, בין בסיכול כל ניסיון לערער על הדמות המוארת באור יקרות, כפי שחווה למשל על בשרו המקצועי ארי שביט במאמרו "הערת אזהרה". שביט, שהעז לדרוש במה שמרבית עמיתיו חפצו ביקרו (או ביקרה) ערב הבחירות, הבין מאז פרסום המאמר מה ייעשה לאיש הסוטה מדרך הישר ולאיזו עוצמה יכולה להגיע "האש הידידותית" של הקולגות.
כך הוצגה לבני כמי שמעולם לא היו לה יד ורגל במחדלי קדימה, ובה בעת נרשמו על שמה "מיטב-הישגי-מפלגתה”. טוהר מידותיה נישא מקצה הארץ ועד לקציה, גם אם בעברה רשומה ישיבה צייתנית ושתקנית למדי לצד שרון כשרת משפטים, בעוד איים יוונים, סיריל קרנים ומרטין שלפים היו ידועים לכל כחלק מ"מורשת" האיש. דבר ריחוקה מכל שחיתות חזר והושמע, גם אם הרזומה המיניסטריאלי שלה לא כלל עלייה על בריקדות לנוכח העובדה שראש ממשלתה נחשד בשורה של מעשי שחיתות.
בשורת "הפוליטיקה האחרת" שלה נשמעה שוב ושוב, גם אם שניים מיוצקי המים החשובים על ידיה הם צחי הנגבי ורוני בר-און, כשנגד האחד מתנהל משפט פלילי ונגד האחר הועלה חשד כבד להצבעה כפולה בכנסת. וכשבסקרים ניכרה חולשת מה, נשלף נשק יום הדין הנשי. הטוענת לכתר – שהקפידה פעם אחר פעם להצביע נגד חוקים שנועדו להיטיב עם נשים, ושעשתה מאמצים כבירים להותיר את חיים רמון לצדה – לא חדלה לזעוק את זעקתן וקיפוחן של נשות ישראל.
ארד ואדלר כמובן לא רשמו פטנט על הספין ושמם אינו שמור בספרי המייסדים, אך שניהם מהווים חוליות בוטות למדי בשרשרת ההוויה הגדולה של ספינולוגים. מעלותיהם הגדולות ניכרות בעד כמה ישכילו לסובב את הבריות בכחש, כמה ישחירו את דמות יריביהם וכמה יעשו חיל מפוברק בפיאור לקוחותיהם.
"אנשים עלובים, שמזיזים פוליטיקאים כמו תיאטרון בובות הזוי ומטורף. בא לי להקיא על האנשים האלו", אמר מוטי קירשנבאום לאחר שצפה בסרטה של ענת גורן "כל אנשי הקמפיין", שתיעד בין השאר את מעלליהם של אדלר וארד במסע הבחירות הקודם של קדימה. ועדיין, אין צורך ביותר מהצצה חטופה בסרט כדי להבין שקירשנבאום אמר רק מקצת מ"שבחם" של השניים, שהכתיבו לצמרת קדימה מה להגיד ואיך להגיד, ואף ניסחו לשורה של עיתונאים "נחשבים" מה בדיוק עליהם לומר לציבור.
לא באורח תמוה למדי, אנשי הקמפיין של אולמרט ב-2006 הם אותם אנשי הקמפיין של ציפי ב-2009, ואולי גם בשמירת האמונים לדרכם ופרנסתם של ארד ואדלר ניכרת הפוליטיקה האחרת של הגב' לבני.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
