שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: משה מילנר, לע"מ
    המלחמה שלא צולמה
    בניגוד לאלה שקדמו לה, מלחמת ההתשה נעדרה כמעט לחלוטין מהקולנוע המקומי - וגם כשניצבה ברקע של סרטים כמו "הלהקה" ו"בלוז לחופש הגדול", שימשה בעיקר כאמצעי לביקורת

    המלחמה שימשה מרכיב מרכזי בעלילות הסרטים הישראליים שהופקו בשנות ה-50 וה-60. דמותו של הצבר הלוחם, זה שנכון תמיד לקרב, שומר על טוהר הנשק, מזומן להקריב את עצמו ומגלה אומץ לב נדיר אל מול פני המוות – נוצקה ועוצבה במהלך העשורים האלה, וגם בכמה סרטים הרואיים שהופקו בראשית שנות ה-70, בטרם פרוץ מלחמת יום כיפור.

     

    המלחמה הפופולרית ביותר, לפחות במונחים קולנועיים, היתה זו של 67'. לא פחות משמונה סרטים, עלילתיים ותיעודיים, עסקו בניצחון המפואר של ששת הימים (“כל ממזר מלך", “המטרה טיראן", “שישה ימים לנצח"). מלחמת העצמאות ניצבת מיד אחריה, עם שישה סרטים (בהם "הפוגה", “גבעה 24 אינה עונה" ו"עמוד האש"), אך אל אלה נוספות גם כמה הפקות אמריקאיות שהצטלמו בארץ והעלו על נס את מאבק ההישרדות של המדינה הצעירה (“אקסודוס", “הטל צל ענק").

     

    מלחמת ההתשה, שלא היה בה שמץ של הרואיות והקרבנות היומיומיים שגבתה השפיעו בעיקר על המורל הלאומי, לא זכתה, על כן, להתייחסות נרחבת בקולנוע הישראלי, שנטייתו אז היתה לתיאורם של מבצעים נועזים בעורף האויב. רק ב-1978 הופק הסרט הראשון שנדרש למלחמה הזו כרקע. היה זה "הלהקה" של אבי נשר.


    "הלהקה". מתחת לקומדיה - חתרנות-לכאורה

     

    משמעותו של סרט זה, המתאר את עלילותיה של להקה צבאית מובחרת בשנת 1969, היתה באופן שבו נמנע נשר כמעט לחלוטין מעיסוק במלחמה עצמה. החבר'ה בתעלה משמשים אך רקע למעשיה נוסח הוליווד של הנעשה מאחורי הקלעים של הפקת מיוזיקל (ע"ע "רחוב 42”), ולמאבקים בין חברי הלהקה.

    המלחמה עצמה היא כמעט חסרת נוכחות, הלהקה היא בועה, והחדשות ברדיו על המתרחש בתעלה אינן מעניינות איש. האתוס הלאומי של הטפיחה העצמית על השכם קיים שם רק על הבמה, לא כאידיאה.

     

    העובדה שצעירים ישראלים מתקוטטים על "סולואים" ומורדים בממסד (בדמותו של מפקד הלהקה, שגילם טוביה צפיר), ללא ספק הלמה יותר את הרוח הנון קונפורמיסטית של התקופה מאשר שירי "חיילינו היפים והאמיצים" שביצעו חבריה על הבמה. וכך, מתחת לאצטלת קומדיית הנעורים האמריקנית שעטה על עצמו סרט זה – אחד החשובים שהופקו במקומותינו – רחשה החתרנות, אבל רק לכאורה. שכן "הלהקה" מסתיים בשירת "שיר לשלום", אותו מבצעת הקבוצה שלוכדה מחדש – שיר הלל לרוח הקולקטיב והאמונה בערכי ישראל-סבא.

     

    ניצחון המיליטריזם

    כמעט עשור אחר כך ביים רנן שור את "בלוז לחופש הגדול" (1987), שהיה לסוף האייטיז מה ש"הלהקה" ייצג בשעתו. שוב אותם צעירים מרדנים, שוב אותה להקה צבאית, ושוב אותו ממסד אטום בדמותה של מנהלת בית הספר, בת דמותה של גולדה.

     

    כנגד ארבעה תלמידי י"ב מדבר הסרט הזה – צוויליך הביישן, מוסי החתיך, אהרל'ה הפציפיסט ומרגו שרוצה להיות פליני. את מקום רוח הנעורים השובבה של נשר תופסת עתה סנטימנטליות. מלחמת ההתשה ממתינה לגיבורים כמו מוות שמאיים לקצור אותם עם תום הבגרויות. המלחמה נוכחת כאן, ועוד איך, ו"בלוז" משמיע אותה מנגינה נוסטלגית של מי שהיו ותכף כבר אינם.

     

    ההורים והמורים הם מי שמקריבים את הבנים על מזבח הלאומיות, ולהבדיל מ"תרבות הנגד" באמריקה של אותה תקופה – כאן מנצחים הממסד וערכיו הלאומיים-הרואיים. “בלוז", שהופק בתקופה שבה הפגין הקולנוע הישראלי ביקורתיות חריפה כלפי, בין היתר, המערכת הצבאית, חושף את האופן שבו ההוויה המיליטריסטית הישראלית מנצחת בסופו של דבר את הרצון האינדיבידואלי. עובדה: מוסי מוותר על הלהקה הצבאית והולך, כאחיו לפניו, לצנחנים, ואפילו אהרל'ה, המורד המושבע, מתגייס. הנה אפוא מלחמת ההתשה היא כאן קולב לתלות עליו את רגישויות ההווה.

     

    40 שנה למלחמת ההתשה:

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שור. ההתשה אורבת לגיבורים
    צילום: ורד אדיר
    לאתר ההטבות
    מומלצים