שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: Gettyimages Imagebank
    זה טור פרידה
    "בתום שנה זו אני יכולה להכריז, בלב שלם וללא כל היסוס: אני אוהבת את יפן". דנה פאר נפרדת ממדינתם של האנשים המתנצלים, התלמידים הצייתנים והרכבות המדויקות - וגם מהטור "יפן זה כאן". בואו להגיד "סיונארה"

    אמש פגשתי במשרד אחת מחברותיי היפניות. היא ישבה בדלפק הקבלה, לצידה כוס קפה. "רוצה לצאת לקפה אחרי העבודה?" שאלתי, והיא ענתה: "זה בסדר". "מה בסדר?" הסתכלתי עליה בתמיהה, "את רוצה או לא?" "זה בסדר," אמרה שנית, "כבר יש לי קפה".

     

    "זה לא חייב להיות קפה, אפשר גם תה," מלמלתי, מתחילה להרגיש כמו אהבלה. היא לא ממש הגיבה.

     

    ואז, בהבזק פתאומי, נפל לי האסימון: "אוי, זאת לא במקרה עוד אחת מהדרכים היפניות המוזרות שלכם לסרב בלי להגיד 'לא', נכון?" שאלתי, והיא הנהנה וחייכה.

     

    חייכתי בחזרה, אבל כל שיכולתי לחשוב היה: רבאק, נמאס כבר מכל התקשורת העקיפה הזאת. אני רוצה הביתה.

     

    למה דווקא יפן?

    קוראים יקרים, הכתבה הנוכחית היא כתבת הפרידה שלי מהטור "יפן זה כאן". איך כותבים כתבת פרידה? הרבה מחשבה הקדשתי לכך, ובסופו
    של דבר החלטתי שבמקום הכתבה השבועית הרגילה אכתוב מכתב – שתי מילים שמקורן באותו שורש, אך משקלן שונה: האחת מרמזת על זווית ראיה אובייקטיבית-חיצונית, האחרת על כתיבה רגשית-סובייקטיבית. הכתבות שכתבתי כללו כמובן חוויות אישיות והערות ציניות, אבל "מה דנה חושבת" ו"מה דנה מרגישה" היו שני אלמנטים שלרוב ניסיתי להצניע. במכתב הפרידה הזה אנהג אחרת: הפעם אחלוק איתכם את דעתי האישית לגבי המדינה המרתקת הזאת, בה ביליתי שנה מחיי ואותה אני עתידה לעזוב בעוד כשבועיים.

     

    חייבת האמת להיאמר: מעולם לא חלמתי להגיע ליפן, מדינה שהצטיירה בעיני כקשה ומפחידה, עמוסה במנהגים מוזרים ובאנשים הזויים. הרושם הזה רק הלך והתחזק במהלך חיפושי העבודה, כמו באותה פעם בה הסביר לי מעסיק פוטנציאלי שהשכר עולה אחרי שלושה חודשים, "כי הרבה בורחים מפה לפני זה". ידיד שהתגורר כאן תקופה מסויימת טען שהאוכל היפני "דוחה", וחברה הזהירה שאדאג להביא איתי תחבושות היגייניות מהארץ "כי פה הן ארוכות ולא נוחות". אז למה בכל זאת בחרתי ביפן בסופו של דבר? תכל'ס, בעיקר מסיבות טכניות: המשכורת הגבוהה, מיעוט הפשיעה וההיכרות שלי עם מורה שלימד פה בעבר.

     

    ואז הגעתי ליפן, וביום הראשון חטפתי הלם. אני עוד זוכרת את הרגעים הראשונים בדירה החדשה, כשגיליתי שהרצפה היא מחצלות קש, שהתנור פועל על נפט ושפוטון זה מזרון צבאי ורוד. בלילה הראשון בכיתי ושאלתי את עצמי מה לעזאזל חשבתי שעזבתי עבודה מצויינת, חברים נפלאים ומיטה עם מזרון אורתופדי לטובת החור הזה. לשמחתי, אותה רבע שעה של בכי היתה בין הבודדות בשנה האחרונה. וזה כי בתום שנה זו אני יכולה להכריז, בלב שלם וללא כל היסוס: אני אוהבת את יפן (או, כפי שהיפנים היו כותבים: דנה ( *^)(*^-^*)ゞ יפן.

     

    למה? מהמון סיבות. אני אוהבת אותה כי הרחובות נקיים ומצוחצחים, כי אפשר להשיג כמעט כל דבר בכל שעה, כי כשהרכבת אמורה להגיע ב-11:48 היא מגיעה בדיוק בזמן, ולא ב-11:48:27. אני אוהבת את יפן כי השירות בה מופתי, כי הפסטיבלים מגניבים, כי בלי פחד אני יכולה ללכת לבדי על הטיילת של נומזו בארבע לפנות בוקר. אני אוהבת גם את האוכל המדהים והמגוון, את פריחת הדובדבן והשלכת מרהיבות העין, ואת האונסנים והקראוקה, שאחרי שהתרגלתי אליהם אין לי מושג איך אחזור להסתפק ביציאות בנאליות לבתי קפה תל אביביים. אבל בעיקר אני אוהבת את יפן כי היא מרתקת כך כך, שגם אחרי יותר מ-30 כתבות שחיברתי עדיין זרוק לי במגירה דף A4 עמוס רעיונות פוטנציאליים שטרם הספקתי לספר לכם עליהם (נו, לפחות ככה השארתי משהו לכתבת ynet הבאה ביפן...).


    דנה ביוקטה (מעין קימונו קליל לתקופת הקיץ)

     

    השיעור החשוב ביותר

    לו הייתי מתבקשת לבחור במרכיב התרבותי היפני המרתק ביותר בעיני, היתה זו ההרמוניה. מזה שנה אני לא מפסיקה להתפלא ולהתפעל מהמאמץ הבלתי נדלה שהיפנים מקדישים לשמירה עליה: מפגינים נימוס והתחשבות, נמנעים מכניסה לעימותים, מתנצלים על כל צעד ושעל ומצניעים את רגשותיהם ומחשבותיהם האמיתיים. במהלך חיי היומיום זה בא לידי ביטוי בהקפדה יתרה על צורת תקשורת זהירה ועקיפה: היפני לא יאמר "לא" בצורה ישירה, יסכים בהתלהבות עם רוב מה שתגיד וימלמל "אני חושב ש..." גם אם מדובר בנושא שעליו הוא כתב את הדוקטורט שלו.

     

    מצד אחד, די התחרפנתי מזה. בחופשת החורף שלי בווייטנאם חשתי פתאום הקלה אדירה – זה היה כמו משב רוח מרענן, להימצא שוב בקרב אנשים שאמרו לי ישירות מה הם חושבים ושיכולתי להשיב להם באותה מטבע, אנשים שאצלם ה"לא" היה לא, ה"אולי" היה אולי וה"זה בסדר" באמת היה בסדר.

     

    מצד שני, מתישהו התקשורת העקיפה הזאת התחילה להשפיע גם עלי. כשידיד ישראלי מטוקיו הגיע לבקר בנומזו סידרתי לו זוג אופניים, ובערב הוא ניסה בטעות לשחרר מהמנעול את הזוג הלא נכון. "המממ... אני חושבת שיכול להיות שאלה האופניים הלא נכונים", אמרתי, והוא בתגובה כמעט הוריד לי כאפה: "תגידי, את נורמלית?!" גער בי. "מה התחלת עכשיו לדבר כמו יפנית - 'אולי', 'אני חושבת', 'יכול להיות'... פשוט תגידי: 'בוא'נה, מה אתה עושה, אלה לא האופניים שלך!'"

     

    אותו ידיד צדק - לא צריך להגזים כמו היפנים. אבל השמירה על ההרמוניה היא בכל זאת השיעור החשוב ביותר שלמדתי כאן. דנה טרום-יפן דגלה בישירות ובכנות. התנצלות סתמית, שנועדה רק "להחליק" דברים, היתה עקרונית שגויה בעיני. ביפן הסתבר לי שהשמירה על ההרמוניה גם היא ערך חשוב, לא תמיד פחות מערכי הישירות והכנות, ושתגמוליה מתבטאים ביעילות, בשיתופי פעולה מוצלחים ובאווירה נעימה יותר לכל הסובבים. לפיכך, את הקשרים הפחות-אישיים שלי אני מנהלת כיום בדרך היפנית - מתנצלת יותר, "מחליקה" יותר, מחפשת לצאת אולי קצת פחות צודקת אבל הרבה יותר חכמה.

     

    אין טוב בלי רע

    עד כה התמקדתי בעיקר בחיובי, אבל עם הזמן גיליתי שכמעט כל דבר שאני אוהבת ביפן בא עם מחיר שלא תמיד מצדיק את התוצאה, נוחה ויעילה ככל שתהא. לכאורה תענוג אמיתי להתגורר במדינה כל כך בטוחה, אבל האם ניתן להשיג רמה כה גבוהה של ציות לחוק מבלי שהאזרחים ייטו באופן כללי לצייתנות עיוורת ולהתנהגות של עדר? ומה לגבי היעילות היפנית המפורסמת, הדיוק והאחריות - כשיפני אומר לך משהו, זה כמעט תמיד נכון; התלמידים שלי חשבו הרבה מאוד זמן על כל שאלה ששאלתי והשתדלו תמיד להעניק תשובה מושלמת. אם לא היו בטוחים, העדיפו בדרך כלל לשתוק. הבעיה היא שאופן הפעולה הזה גבה מהם, וימשיך לגבות בעתיד, מחיר כבד – הפרפקציוניזם והחשש לטעות מתבטאים גם בהימנעות מנקיטת יוזמה ובחוסר יצירתיות.

     

    בכלל, עם הזמן התחלתי לראות ביפנים מעין אנטי-תזה לישראלים. הם כל כך שונים מאיתנו, הישראלים המחפפים, הנוקטים בשיטות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר", הרואים בוויכוח פוליטי לוהט תוספת רצויה לארוחת הצהריים. גם התלמיד הישראלי יכול להיות יעיל, אבל בניגוד ליפני אצלו זה יתבטא בשיטות למקסם את מספר הפתקים לשעה בלי להיתפס על ידי המורה. איך לומר, לא כל כך מחמיא. מאידך, אנחנו יוזמים, אנחנו לא מצייתים "על עיוור", והיצירתיות המתפרצת שלנו הקימה חברות סטארט-אפ לרוב. אם אי אפשר לקבל את הטוב בלי הרע, איזה מהעולמות עדיף? תשובה נחרצת כמובן שאין, כל אחד צריך להחליט מה מתאים לו. עבורי, שגדלתי בישראל וחונכתי על ברכי הישירות, המקוריות והאינדבידואליזם, הבחירה די ברורה. ומה איתכם?


    האם עץ הדובדבן שמחוץ לחלון שלי יפרח שוב?

     

    כמה מילות סיום

    עוד שני דברים טרם סיום. הראשון מיועד לאלה מכם שמתכננים להגיע ליפן לטיול, ללימודים או למגורים. הרבה מיילים קיבלתי בהקשר זה במהלך השנה, והרושם העיקרי שהם הותירו עלי היה שאנשים חושבים שהם מינימום עולים על מעבורת למאדים, אם לא לנפטון. כבר נשאלתי האם יש קודים מיוחדים של התנהגות בשדה התעופה, ואם יש דרכים - פיזיות או נפשיות - להתכונן למעבר לפה. אז לגבי זה אני רוצה לומר בצורה נחרצת: קחו נשימה ארוכה, ותירגעו. גם אם תפרו טאבו חברתי איום ונורא, כמו להיכנס עם נעליים למקדש או לתקוע מקלות אכילה במאונך בקערת אורז, אל תשכחו שיתרון עצום אחד משחק לטובתכם - אתם זרים. היפנים לא מצפים מכם לדעת את כל הכללים. בתרחיש הסביר מישהו ייגש ויעיר לכם, תוך שהוא מלווה את זה בעשרות קידות והתנצלויות.

     

    והנה הגענו לתודות. לכל אדם שכותב יש מי שעובר על החומר שלו טרם הגשה לפרסום ומעיר הערות (ואם אין – אז צריך להיות...). רבים סייעו לי בכך השנה, אבל שניים באופן מיוחד. הראשונה היא חברתי הטובה ד"ר מיכל חדד, שאת מה שהיא כבר שכחה לגבי יפן אני לעולם לא אדע. השני הוא ידידי היקר אמנון זליג, ממנו למדתי 90 אחוז ממה שאני יודעת על הומור, ושבילה איתי במצטבר עשרות שעות בדיונים ליליים על "איך לעשות את המשפט הזה מצחיק יותר". אז מיכל ואמנון – תודה, תודה ושוב תודה על העזרה האינסופית. לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיכם. ותודה כמובן גם לכם, הקוראים - על שקראתם, כתבתם טוקבקים מקסימים ושלחתם מיילים שהעלו סומק בלחיים והראו לי עד כמה עם ישראל באמת יודע לפרגן מכל הלב.

     

    לא אומרת סיונארה

    הגענו לרגע הפרידה, ובהקשר זה שווה לספר שביפן מילות פרידה הן עסק לא פשוט. לא מעט התחבטתי למשל בשאלה כיצד אומרים "ביי" למוכרת בסופרמרקט השכונתי. המילה "סיונארה" מיועדת בדרך כלל למקרים בהם לא ברור מתי - אם בכלל - תתקיים הפגישה הבאה, "אוצקארה" נאמרת בסוף יום עבודה וב"מאטאנה" ו"ג'אמאטה" אפשר להשתמש כמעט רק עם חברים קרובים. אבל מה אומרים למי שאינו חבר קרוב? אז זהו, שלא אומרים. ממוכרים ומנותני שירות נפרדים ב"תודה", ובטלפון היפנים באמת מתקשים לפעמים לסיים את השיחה - ופשוט מתנצלים ואומרים "תודה" שוב ושוב עד שמישהו מנתק.

     

    ובכן, "סיונארה" עדיין לא תשמעו ממני, כי אולי בקרוב תוכלו לקרוא כתבות גם מהיעד הבא שלי... לכן בינתיים אנקוט בשיטה היפנית, אוותר על מילות פרידה ורק אספר לכם מהו הדבר אחרון שאני מאחלת לעצמי פה: שאת עץ הדובדבן שנשקף אלי מחלון החדר, שהפעם האחרונה בה עמד בפריחתו היתה כשהגעתי לכאן באפריל שעבר – עוד אזכה בשבועיים שנותרו לראות שוב מכוסה בפריחת הדובדבן הלבנה היפהפייה. זכרונות מופלאים מיפן אשא בלבי בכל מקרה – אבל זו, לפחות עבורי, תהיה גם סגירת מעגל אמיתית.

     

    שלכם, באהבה,

    דנה

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בזכות השלכת
    צילום: דנה פאר
    ולמרות המחצלות
    צילום: דנה פאר
    צילום: דנה פאר
    דנה פאר
    צילום: דנה פאר
    מומלצים