בעיטה במסך הקטן

נפתח בהבהרה: אין לנו תלונות. מקובל עלינו שילדים רעים גם מתבגרים, עוזבים את הבית ומגיעים לארוחות שישי מפוכחים יותר, רגועים יותר, מרדניים פחות. עוד לא נוצרה הנעל שאפשר לבעוט בה לנצח, מה גם שפרה קדושה היא צורת החיים שמתרבה במהירות הגדולה ביקום, אז למי יש כוח. בקיצור, אין כאן טענה נגד מי שהיו האולקוס של הטלוויזיה הממסדית והבוגרת, שידענו שהם יגידו משהו שאסור להגיד בטלוויזיה, יעשו משהו שאסור לעשות, יעשו צחוק ממישהו שעושה צחוק מאיתנו, יבדקו בשבילנו את הגבולות.

פעם, כשערוץ 10 עוד היה צעיר וחסר ניסיון, וחשב שלדפוק בדלת של הרשות השנייה ולברוח זה נורא מגניב, גיל ריבה קיבל תוכנית בשם "לימוזינה". הוא היה כתב רכילות שהמציא מחדש את.. הכל בעצם, ואת זמן המסך שלו הוא ניצל כדי להשטיח את דניאלה וייס על אדמות השטחים ולהכריח אותה לעשות איתה אהבה, לחלץ מלריסה טרימבובלר את ההזיות שלה על התייחדות עם יגאל עמיר. אחר כך הוא פיאר שתי עונות ב"משחק מכור" ועשה בעצם כל דבר פרובוקטיבי (אולי חוץ מסיליקון בשפתיים).

ריבה. כבר לא ילד רע, עדיין מראיין טוב (צילום: דנה קופל)

הזמן עבר וריבה התבגר, התפייס עם עצמו. מי שפעם הזמין מרואיינים כדי לקרוץ מעל הראש שלהם לצופים, מי שהאמין בהגחכה כאמירה, עשה סוויץ' והיום הוא מראיין רגיש בחליפה ועניבה, עם ראש של אייל מעליו ובדיחות על חשבון המרואיין מאחוריו. בקרוב הוא יפקוד סלבס בבתיהם ויעשה בהם את חיטוט הקרביים שהוא כל כך מתמחה בו. למזלו, גם בגרסה הנוכחית שלו, ריבה הוא אחד המראיינים הטובים שיש לנו.

"הערוץ המסחרי הקיא אותנו עוד לפני שהגענו אליו", אמר פעם יוני להב באחד מפרקי "מדינת היהודים" של מודי בראון. "נייס גיא" ללא ספק התאפשרה בעיקר בזכות ה"ניסיוני" שהוצמד ל"ערוץ 2" לפני יותר מ-15 שנים. מרוז ולהב הביאו לצופים המסוחררים מהפוגת הערוץ הראשון את פינת הבישול לקטועי יד ימין עד המרפק, לחולי פרקינסון ולשאר נגיפין, את מיכל ינאי בביריות ושוט בשידור מיוחד לילדים חריגים, את משאלי הרחוב הלעגניים - אונס, בעד או נגד, ומה יותר חשוב – דגל או מנגל?. הם ראיינו חולה שימות בשידור חי ושידרו מישיבת המטכ"ל ההומואי הראשון.

מלכת הילדים ינאי ב"נייס גיא". עם שוט וביריות

הם עשו הכל כדי לעצבן ולנער. גיא מרוז היה איל קיציס, ויוני להב האחד במינו היה הטל פרידמן, ויחד הם דרכו על כל מה שהסריח מפוליטיקלי קורקט, התנשאות אליטיסטית וכל דבר שלקח את עצמו ברצינות. מהיָתמוּת שהביא איתו המכרז הראשון עברו שניהם להתפרנס מתחום תוכניות הנוער.

בשנת 2000 הם הגיחו בקצרה לעוד ניסיון עם "המחשוף", אבל למדו שהקיבה הציונית עוד לא מסוגלת לעכל אנשים שקורעים את דגל המדינה בטלוויזיה. בהמשך הפך מרוז ללוחם צדק ב"בולדוג" וב"משמר האזרחי", ולהב המיר את עצמו והתרכז בתיאטרון רציני וחפירות עצמיות. הם גם הביאו לכם לראשונה את צביקה הדר, עוד ילד רע שחזר למוטב. וצפייה חוזרת ב"נייס גיא" מבהירה, שעדיין לא קם לה תחליף ראוי.

גרנט היא דוגמה מצויינת לילדה שכשהיית שואל אותה מה שלומה, היא היתה בועטת לך ברגל כתשובה. ערימה של כישרון מעורבב במטענים שכנראה לא ידעה או העדיפה שלא להשתלט עליהם, ובמקום זה נתנה להם להשתלט על המסך. צורך עז לפנצ'ר את המערכת, לשמור על החופש שלה, אני פרובוקטיבית משמע אני קיימת. "כשנדלקת המצלמה אין לי שום רצון ועניין לעשות בכל מחיר משהו שכולם יאהבו אותי בגללו", היא אמרה לפני כמה שנים, ואולי הסבירה קצת את המוטיבציה הילדותית שעמדה מאחורי "מילקשייק", שהיתה הפעם הראשונה שגרנט עשתה טלוויזיה.

וככה, חמק הרקורד שלה (תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה), והעובדה שהיא מראיינת מוכשרת ושחקנית טבעית, והשאיר את השטח לנספח התדמיתי הנצחי כמעט של גרנט: פיפי.

גרנט ב"מילקשייק". לנצח זו ששתתה פיפי

המהפך שעשה עפר שכטר הוא אולי המהיר ביותר תדמיתית מבין הילדים הרעים שהתבייתו. ב-2002 הוא התחיל להנחות את "אקזיט", תוכנית הנוער השיקית של ערוץ 10, זאת שאחוזי הצפייה שלה עמדו ביחס הפוך לשערוריות שהיא ייצרה. ההשפעה של המצלמה על שכטר היתה מדהימה. מי שבראיונות מעיד על עצמו וגם מצטייר כאדם סגור, מופנם, רגיש ועדין עם פזילה קלה לדיכאון, פרק על המסך אגרסיות חבויות.

זה התחיל באמירות בוטות שעצבנו את הצופים הבודדים ואת הרשות השנייה, ובעקבותיהן החליט ערוץ 10 להפסיק להעביר את התוכנית בשידור חי. זה המשיך בפעם ההיא בה ניסה למשוך את הראש של יעל גולדמן אל המפשעה שלו בשידור, וגולת הכותרת - למרות שלא היתה בטלוויזיה אלא במופע משותף של מנחי "אקזיט" - מונינג, כלומר חשיפת עכוזו בפני ערימה של ילדים שתכל'ס לא התרגשו מי יודע מה מהמחווה. מי שכן התרגשו, הם המבוגרים האחראים באשר הם.

שכטר. הצעירים לא התרגשו מחשיפת התחת, והילד הרע הפך לטאלנט

שנה מאוחר יותר, שכטר כבר הופיע בתפקיד משנה בטלנובלה "משחק החיים", שנתיים אחר כך הוא קנה את עולמו ב"טלנובלה בע"מ", ומכאן עלה על מסלול ההמראה לקונצנזוס, למקום בו ילדים רעים מלחכים עשב בשולי הדרכים, אבל ילדים טובים מקבלים תלוש משכורת יפה.

ארז טל לקח אותו ל"מועדון לילה", הוא עושה תפקיד בסרט "נו אקזיט", משתתף בכל תוכנית מערכונים על הפלנטה, ב"לאהוב את אנה" ובקרוב גם ב"פובידיליה", אם היוצרים יצליחו למצוא את דרכם החוצה מחדר העריכה.

אפיזודת הילד הרע של טל ברמן היתה די קצרה, והאמת גם לא לגמרי עונה על דרישות הטייטל - טל ברמן היה הילד הטוב שהקיף את עצמו בילדים רעים: רן תלם, רועי לוי, אייל B, הכל בסוף המאה הקודמת. באופן מפתיע גם פה שיא הבוטות היה נכון, חשיפת עכוז משולשת של המנחים.

"הרצועה". מנחה שפוי בקאסט קיצוני

בשנת 2004 התחתן ברמן, ותוך שתי דקות בערך נולדו לו ולאשתו הפסיכולוגית שלושה ילדים. באותה שנה גם תפס את המושכות של "הרצועה" הסאטירית ב"ביפ" בתפקיד המנחה השפוי, כשסביבו כלב סוטה מין, פרחה ואמרגן מושחת, לטקסטים שכתב עוזי וייל.

אחרי שתי עונות התרחשה נפרדו דרכיהם. ההסבר הרשמי של ברמן: "הם רצו משהו יותר קיצוני, עם יותר בלגאן". השם "טל ברמן" גורר אחריו עדר אסוציאציות נחמדות מדי. על הכיסא שלו התיישב אורי גוטליב, הסכר נפרץ ומפלס הג'ננה המריא לפסגות חדשות. ברמן מצידו, רותם את הנחמדות הטלוויזיונית שלו לפרויקטים בערוץ 1, ולסרטים דוקומנטרים מצוינים על קרחות.

אם לא מחשיבים את "יהושע יהושע" כבעיטה במיינסטרים, תקופת הילד הרע של אברי גלעד בעצם התמקדה ב"העולם הערב", ששלוש העונות שלה ציוו לעולם את הגרדרובה של עינב גלילי, את הבהונות של בסאם עזיז ובַּפְלָה. היא כוללת גם גיחה קצרה ל"המצב", ב-2001, אבל נדמה שגם הוא יעדיף לשכוח אותה.

גלעד בתפקיד הילד רובי, בשיר "מים, מים". חפשו את אברי ההוא בגל"צ

ובכל זאת, משהו באופי של גלעד נתפס בעיני האנשים המכונים "עם" כמתריס ויוצא חוצץ. זאת גם אחת הסיבות שהגיחה שלו לשעשועונים כמו "הפיתוי" ו"עשינו עסק" התפרשה כפניית פרסה. את התכונה הזאת שלו לקח איתו גלעד גם לתוכניות הבוקר של של שני הערוצים המסחריים. בין אם זאת היתה ימימה או חלי גולדנברג או פשוט הזמן, גלעד התבגר ועכשיו הוא בתפקיד המבוגר האחראי של "רשת". חיצים מדודים יותר מפיו אפשר לתפוס מדי פעם ב"מילה האחרונה" בגל"צ.

ארז טל, הקולגה ההדוקה של גלעד לפחות בתחילת דרכו הניסיונית של ערוץ 2, הוא למעשה ילד רע שמשאיר את העבודה השחורה לאחרים. טל, החייל שפתח מקרופון ספונטני על תוכנית שירים בגל"צ בארבע בבוקר "רק כדי לעשות ניסיון", מעולם לא הסתיר את חיבתו למיינסטרים או את ניסיונות הבריחה שלו מהשוליים.

את האבסורד שהפנים במלחמת לבנון הראשונה (והתפרץ אחר כך ב"מה יש") הוא התמיר לסאטירה נהנתנית במסווה של נונסנס נהנתני, ופיתח ז'אנר טלוויזיוני חדש: אוונגרדיות נטולת סיכונים. תנשוך קצת, ותחזור מיד למרכז, ובכלל עדיף תמיד שמישהו אחר יעשה את זה בשבילך. סיסמתו: תמיד תדאג שיהיו לך בהישג יד כמה ילדים רעים להחכרה כמו אברי גלעד או אורנה בנאי, ומאוחר יותר מיה דגן ב"מועדון לילה".

טל בבית "האח הגדול". תמיד יוקף בילדים רעים

דרך "העולם הערב", "העולם המופלא" (עם שיר הפתיחה של נחום אמבר, לא משנה מאיזה עדה) ו"רק בישראל" עובר בעצם ציר דק של אנרכיזם: לאורך כל הזמן הזה עבדו עלינו, והדברים שאמרו לנו שהם חשובים, בעצם לא חשובים בכלל. לכן, בואו נעצבן את המבוגרים, ונחגוג את השום דבר כאילו הוא הדבר הכי חשוב בעולם. את ההתמתנות של טל המיינסטרימי אפשר לראות דווקא בהליכה שלו לשוליים - לייט נייט, "מועדון לילה", כמה אנשים ליד שולחן שמריצים בדיחות. יכול להיות שהתברר שיש כמה דברים חשובים, למרות הכל.

לא שכחנו את עדן הראל, שאמנם רע(ה)תה בשדות זרים תרתי משמע, אבל גם להיות הילדה המגניבה ב-MTV לא הולך ברגל, מה גם שהראל לא הלכה ברגל, היא נסעה על משאיות במצעדי אהבה ועשתה עליהן דברים שאין הדעת סובלת.

הבחורה הזאת היא היום נערת קדם אירוויזיונים שהתחתנה עם עודד מנשה.

נעשה כבוד גם למיטל דוהן ששום יום לא היה חגיגי מידי מכדי להתפשט בו, גבי גזית, שלא הפסיק להיות ילד רע אלא פשוט עזב את הטלוויזיה, וגיל קופטש שעבר לפוליטיקה.

נזכיר גם את שי ודרור שפעם אשכרה עשו סאטירה ועכשיו הם צוחקים על אנשים שנופלים למים, ונוריד את הכובע בפני שרון טייכר וערן זרחוביץ', הילדים הרעים הנוכחיים, ובפני עוזי וייל, היוצר היחיד בכתבה שלא הופיע על המסך אבל ממשיך לבעוט, ושאת היצירה האחרונה שלו, "גם להם מגיע", לא הגיע לנו לקבל. חג שמח.