דברים שרואים מכאן: לגור חודשיים בפריז
דנה פאר כבר ביקרה בפריז כתיירת, אבל כשהגיעה לגור בעיר גילתה חוויה אחרת. מסתבר שהשתלבות בנוף המקומי דורשת חיבה לנשיקות, טעם משובח בקפה ויין והרגלי קניות נוקשים
האדם הראשון שפגשתי בפריז היה האישה ממנה שכרתי את דירת הסטודיו שלי, שממוקמת אי שם לא הרחק ממגדל אייפל. בעלת הדירה התגלתה כצרפתייה טיפוסית: דקיקה, אלגנטית, ועם מבטא סקסי להחריד באנגלית. במהלך הסיבוב בדירה הגענו למכונת הקפה. "והנה, יש לך כאן קופסת פילטרים מתחת לכיור", היא הראתה לי. קצת במבוכה הודיתי שמעולם לא הפעלתי מכונת קפה פילטר. "אה, את שותה אספרסו", היא קבעה בלי לשאול, ואני, שהתחלתי להרגיש כמו פרובינציאלית מהלבאנט, לא העזתי להגיד לה שהקפה המסובך ביותר שהכנתי בחיי היה נמס עלית.
אחר כך היא הלכה לדרכה ואני התחלתי את חיי בפריז. אלא שאת התקרית הזו לא שכחתי כי היו לה שתי השלכות משמעותיות על חיי: א. קלטתי שעל אף שכבר ביקרתי בצרפת בעבר על תקן תיירת, החיים כסטודנטית בפריז יהוו חוויה אחרת לגמרי ויאלצו אותי להתאים את אורח חיי לסטנדרטים המקומיים - בין אם לסוגי הקפה שנהוג לשתות, למחוות הנימוס המקובלות או לניואנסי התנהגות חדשים שאצטרך להסתגל אליהם. ב. למדתי להכין אחלה קפה פילטר.
מתנשקים בלי סוף
לפריז הגעתי אחרי שביליתי שנה בהוראת אנגלית ביפן, חוויה שעליה כבר הספקתם לשמוע די הרבה. כדי לרכך את הלם התרבות של החזרה לארץ החלטתי לבצע קודם עצירה של שלושה חודשים באירופה, שחודשיים מתוכם אבלה בלימודי צרפתית בפריז.
חוויית המגורים בארץ זרה תהיה לעולם שונה מחוויית התיור בה. יש הרבה אנקדוטות קטנות ופרטים שוליים שתייר בכלל לא ישים לב אליהם, אבל שמי שגר במדינה, ולו לזמן קצר - משלם חשבונות, עושה קניות בסופר ויוצא בערב עם חברים - ייתקל בהם מדי יום. בכתבה הנוכחית אני רוצה לחלוק איתכם כמה מהדברים האלה.
לא מנכסים לעצמם את הנשיקה "הצרפתית". מתנשקים בפריז (צילום: mct)
הנשיקות, למשל. מאז שהגעתי לפריז אני לא מפסיקה להתנשק. ולא, אני לא מתכוונת לנשיקות צרפתיות (שבכלל לא "הומצאו" בצרפת, אגב. למעשה, הצרפתים כל כך לא ששים לנכס לעצמם את ההמצאה הזאת שהם אפילו לא קוראים לה נשיקה "צרפתית" ומעדיפים להשתמש במונח המסורבל embrasser avec la langue – "להתנשק עם הלשון"). אז לא, אני לא מתכוונת לנשיקות הצרפתיות, אלא לנשיקות על הלחי.
זמן קצר אחרי שהגעתי לפריז הסתבר לי שברכות "שלום" ו"להתראות" כאן אינן נעשות בדרך של לחיצת יד, חיבוק או צ'אפחה. בצרפת אתה אמור לרכון קדימה, להצמיד את הלחי שלך לזו של האחר, לנשק את האוויר ולהושיט, כמו ישו, גם את הלחי השנייה. אלא שאף אחד לא טרח לעדכן אותי לגבי זה, ובימי הראשונים פה לא הבנתי למה כשאני מציעה לאדם צרפתי חדש יד ללחיצה הוא עומד ובוהה בי בחוסר הבנה ובעלבון, כאילו מינימום הצעתי לו לשתות נס-קפה אסם.
הצרפתים מכנים את טקס הנשיקה "Faire la Bise", ובעוד שחשוב לציין שמדובר בתופעה שבשום אופן אינה בלעדית לצרפת, הרי של-Faire la Bise הצרפתי חוקים מסויימים משלו. אם אנסה לתמצת אותם, הרי שקרובי משפחה וחברים ראוי לנשק כמעט תמיד (אם כי שני גברים עשויים להסתפק בלחיצת יד), ובקרב גילאי ה-20 וה-30 קיימת ליברליות עצומה וכולם מנשקים את כולם: גברים מנשקים נשים, נשים מנשקות נשים וגברים מנשקים גברים. בקבוצת הגיל הזו מקובל גם לנשק אנשים חדשים שזה עתה הוצגו בפניך. מאידך, בגילאים מבוגרים יותר, כשקיים הפרש גילאים משמעותי בין הצדדים או כשמדובר במפגש מקצועי/פורמלי יותר, יש להניח לאדם המבוגר יותר ובעל הסמכות, או לחלופין לאישה, להחליט האם הם מעוניינים לברך לשלום בנשיקה או בדרך אחרת.
מספר הנשיקות המוחלף בין הצדדים יהיה מינימום שתיים, אבל המספר משתנה לפי העיר או המחוז. בחלקים מסויימים בפרובאנס מחליפים שלוש נשיקות, ובפריז נהוגות שתיים אבל קיימת גם אסכולה של ארבע. למזלי טרם נתקלתי במצב של ארבע נשיקות ואני מקווה שלא אתקל, מפני שגם כשמדובר רק בשתיים זה מעצבן להתחיל כל מפגש חברתי בסבב נשיקות מייגע עם כל הנוכחים. עד כדי כך מייגע, שלאחרונה מצאתי עצמי מתחילה להתגעגע לברכת השלום הישראלית המסורתית ("מה, אח'שלו?").
חוויית המגורים שונה מחוויית התיור בה. פריז (צילום: גטי אימג')
איך עוברים את הדלת?
אבל זה מילא. העובדה שהגעתי לשלב הנשיקות במסיבה מעידה על דבר חשוב יותר, והוא שעברתי בהצלחה את שלב הכניסה לבניין. זה, למרבה הצער, לא תמיד דבר מובן מאליו.
בצרפת, כשאתה מוזמן לדירה של מישהו, חשוב מאד שתוודא שבנוסף לכתובת הבניין הוא סיפק לך נתון קריטי נוסף: הקוד (או שמא: הקודים). רוב הבניינים בצרפת בנויים בצורה של דלת חיצונית גדולה הנפתחת כלפי חצר פנימית שבתוכה מספר בניינים. הדלת החיצונית נפתחת באמצעות קוד, וכך לעיתים גם כל אחת מדלתות הכניסה לבניינים הפנימיים. אגב, גם כדי לצאת מבניין צרפתי טיפוסי צריך ללחוץ על כפתור בקיר, שרק אחרי לחיצה עליו תסכים הדלת להיפתח.
הבעיה היחידה היא שרוב הדלתות החיצוניות אינן מצויידות באינטרקום שיאפשר לך לצלצל לדירות הדיירים. משמע: אם שכחת את הסלולרי בבית ואין ברשותך הקוד לדלת החיצונית - הלך עליך. אין לך שום דרך ליצור קשר עם החבר הממתין לך בדירה כדי להודיע לו שאתה תקוע בחוץ.
בימי הראשונים פה לא היה לי טלפון סלולרי, כך שבפעם אחת נאלצתי לחכות מחוץ לבניין עד שבמקרה ראו אותי מהחלון וצעקו לי את הקוד. בהזדמנות אחרת ביקשתי מעובר אורח להשתמש בסלולרי שלו, אבל גם זה לא תמיד עוזר: "פעם המוסיקה במסיבה היתה כל כך רועמת", סיפרה לי חברה צרפתייה, "שאפילו עשרות צלצולי הטלפון שלי לא עזרו ונאלצתי להמתין ברחוב עד שאחד השכנים יצא במקרה מהבניין".
מי שאין לו קוד נתקע בחוץ. כניסה פריזאית (צילום: דנה פאר)
אנינות טעם צרפתית
הלאה. בעוד שאת העדפות הקפה המבישות שלי למדתי להסתיר כבר על ההתחלה, לקח לי זמן רב יותר ללמוד שכדאי לא לספר לצרפתים שאני אוהבת לערוך את הקניות שלי בסופרמרקט. כלומר, את כל הקניות. גם הצרפתים הולכים כמובן לסופרמרקט, אך ככלל הם יעדיפו לחלק את הקניות שלהם ולערוך אותן גם בשווקים ובחנויות קטנות שמתמחות בסוגי אוכל ספציפיים. לא שזו טרחה גדולה, כי בצרפת זה ממש קל: השווקים ובעיקר החנויות הקטנות נמצאים ממש בכל פינה.
מספרים שהתגובה הראשונית של צרפתים למוסד הסופרמרקט היתה שלילית, בין השאר מכיוון שהשירות בו הרבה פחות אישי מאשר בחנויות ובשווקים. עם הזמן הולכים הסופרמרקטים וצוברים פופולריות, אולם דבר אחד אינו מוטל בספק: גם כיום, אביב שנת 2009, אף צרפתי שמכבד את עצמו לעולם לא ירכוש בגט בסופרמרקט, אלא רק בבולנז'רי (מאפייה).
לגבי יתר המוצרים הקביעה היא פחות גורפת, אבל עדיין ישנם צרפתים רבים המעדיפים לרכוש את הגבינות שלהם בפרומז'רי (חנות גבינות) ואת הבשר בבושרי (קצבייה). נכון שעד כה זה לא כזה ניוז, הרי בכל מדינה בעולם אפשר למצוא מאפיות וקצביות – אלא שאנינות הטעם הצרפתית מתבטאת לא רק בהעדפה הברורה לחנויות הללו, אלא גם ברזולוציית ההתמחות שלהן: בנוסף למאפייה הרגילה תמצאו גם את הפטיסרי, שמתמחה בעוגות ומאפים; בנוסף לחנות הגבינות תמצאו את הקרמרי, שמתמחה ביוגורטים ובמוצרי חלב רכים; בנוסף לקצבייה תמצאו את השרקוטרי, בו עוסקים אך ורק בכל מה שקשור לבשר חזיר - וזה אפילו עוד לא הכל. אתם מתחילים להבין את התמונה?
לא לקנות בסופרמרקט. באגט (צילום: index open)
יין שווה ללחם שחור אחיד
שמעתם פעם על "הפרדוקס הצרפתי"? מדובר בפרדוקס המתייחס לכך שחרף היותה של התזונה בצרפת עמוסה בשומנים רוויים, מצליח הצרפתי לסיים את ארוחותיו בגבינות ובקינוח, בעוד חברו האמריקאי מסיים אותן בהיצרות העורקים הכליליים.
במילים אחרות: הצרפתים אומנם מחסלים קרואסונים, גבינות 30 אחוז ופואה גרה על ימין ועל שמאל, אבל באורח פלא סובלים ממעט מחלות לב יחסית. ההסבר המקובל לפרדוקס הוא צריכת היין המרובה, שלכאורה במינונים מסויימים מפחיתה את הסיכון למחלות לב. כתוצאה מכך החלו בשנים האחרונות חלק מיקבי היין בצרפת לדרוש את הזכות לשווק את מוצריהם תחת הכותרת "Health Food".
תמיד ידעתי שצרפת מפורסמת בזכות ייצור וצריכת היין בה, אבל רק אחרי שהתחלתי לגור פה קלטתי את מימדי התופעה: כשפתחתי את המקרר בפעם הראשונה כדי לראות אם בעלת הבית השאירה שם משהו עבורי, מצאתי בקבוק יין. כשהתחלתי ללכת למסיבות בבתים של חברים תמיד התבקשתי להביא בקבוק יין. בכל אחד משלושת הסופרמרקטים השכונתיים שלי בערך שישית מכלל השטח מוקדשת אך ורק ליין. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהיין הוא פשוט המקבילה הצרפתית ללחם השחור האחיד אצלנו - מוצר בסיס הכרחי שכולם יכולים לממן.
רק לדבר אחד עוד לא האמנתי: לאימרה הידועה הגורסת שהיין בצרפת זול ממים. חוסר האמון נמשך עד ליום בו ראיתי במו עיני תפריט בבראסרי שעליו התנוססו, אפור על גבי לבן, הנתונים ההזויים הבאים: כוס יין הבית - 3.5 יורו; בקבוק מים מינרליים - 4 יורו.
בעוד שבוע אפגש עם בעלת הבית כדי להחזיר את המפתח ולהמשיך את הטיול באירופה. חייבים להודות: השנה שביליתי ביפן השפיעה עלי הרבה, אבל החודשיים בצרפת? לא כל כך. את טקס הנשיקות שנאתי, הסופרמרקט היה ונשאר שיטת הקניות האולטימטיבית בעיני, ואין שום סיכוי שאי פעם אצליח להבדיל בין יינות שאטו-בורדו ליקבי ראשון לציון. אבל היי, לפחות בדבר אחד השהות בצרפת שינתה אותי לטובה: אלי הביתה, קפה נמס עלית לא נכנס יותר בחיים.
לפנייה לכתב/ת 
