שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    מוֹלך הרייטינג

    החטננים הצינים יוכלו לצפות ב"מלך הרייטינג", הסרט הגנוז אודות דודו טופז ולהשוותו למוניטור בתא המעצר. אריאנה מלמד מצאה בו מראה שמציעה לבחון לא רק את טופז, אלא גם אותנו

    ערב אחד בשנת 2001, חמש שנים אחרי שהתחיל לעבוד על "מלך הרייטינג", הלך הבמאי דורון צברי לביתו של "המלך" להציג לו את התוצאה המוגמרת. טופז קיבץ לביתו 15 מבכירי התעשייה דאז, ולמרות שהרעיפו על צברי מחמאות לפני שהתחילו לצפות, בסוף הסרט השתררה שתיקה מקיר לקיר. מי ששבר אותה היה חיים סלוצקי, שקבע - "אסור לשדר את זה".


    טופז. תופעה שלא היתה במקומותינו מעולם

     

    את "מלך הרייטינג" (המשודר כעת ב-HOT VOD), הזמינה "קשת" אחרי שצברי הבין כי מדובר בתופעה שלא היתה במקומותינו מעולם, ומדובר באיש שלצורך שלו בנוכחות מצלמה ובאהבת קהל אין גבולות. לא קשה להבין את זה גם כשקוראים ראיונות עם טופז.

     

    אבל לאורך העבודה נתקל צברי שוב ושוב בסיטואציות שהדהימו אותו: הנה המלך מחפש אותו בדחיפות ומצווה עליו להגיע מיד עם צוות צילום מפני שיש לו הגיג חשוב לומר למצלמה; הנה המלך מתכוון ומודיע על כניסתו הצפויה לפוליטיקה; הנה צבא קטן של עוזרים חנפנים ובהולים אומרים לו כל העת "אתה גדול, אתה גדול".

     

    חשיפה תמימה

    טופז פחד ככל הנראה מן המראה הלא מחמיאה שצברי הציב בפניו. כשצופים בסרט ב-2009, הוא נראה תמים, רך ובלתי מזיק לעומת הדברים שטופז עולל אחר כך לאחרים ולעצמו, אבל לו היה משודר במועד הנכון, ייתכן שיכול היה לשמש ככתובת על הקיר.


    מעצרו של טופז. האם הכתובת באמת היתה על הקיר? (צילום: דודו אזולאי)

     

    אלא שכמו בסיפור העתיק, כדי לקרוא את הכתובת צריך לרצות לקרוא. טופז היה הראשון שלא רצה, והוא החל לתבוע שינויים ותיקונים, הלך לבית המשפט להוציא צו מניעה וגם הציע למפיק לקנות את הסרט כדי לגנוז אותו. במקום בו טופז לא הצליח, גדולים ממנו נתנו לסרט לגווע: "קשת" מעולם לא שידרה אותו.

     

    הוא הוקרן פעם אחת ויחידה בציבור, ואחר כך צברי ומרק רוזנבאום המפיק העמידו אותו לרשות כל חינם אין כסף ב"אוזן השלישית". עכשיו כאמור, הוא משודר לראשונה גם בטלוויזיה.

     

    ייתכן שזו ההוכחה הניצחת שעדיין יש אצלנו סוג מסויים של חופש יצירה, אפילו בטלוויזיה, וייתכן שבזמן הזה, בו כל אחד מן הערוצים המשדרים מחויב לסחוט את השנקל האחרון מעלילות טופז, מצאו ב-HOT דרך להצטרף למצעד המרוויחים. אחרי הכל, הדבר הקרוי "טאלנט" בתעשייה הזאת נמדד אך ורק על פי כשרונו להניב כסף לתעשייה. לאורך הסרט, ברור שטופז לא מבין זאת אפילו לרגע, וברור שצברי יודע גם יודע שזה חלק מהבעיה שהוא מציב לצופים שלו.

     

    סם החיים

    לא תמצאו בסרט את האיש האלים החבוי מתחת לפלירט של טופז עם המצלמה, אך דברים אחרים דווקא יש: אמירות גזעניות יותר מאלה של נאום הצ'חצ'חים, רגעים של שובניזם בוטה, תחושה מדאיגה שהמלך מסרב להודות בעירומו, נסיון להפוך אפילו את הבמאי שלו למי שישדל עבורו צעירות.


    הנשיכה ההיסטורית. לא חרמנות בלבד (צילום: שאול גולן)

     

    נדמה שטופז נזקק לנשים צעירות כאילו היו האישוש לחיי הנצח שלו ואין מדובר בתאוותנות גרידא, אלא בצורך עמוק בהרבה למשהו שאינו קשור כלל ב"כיבוש". הן פשוט סם החיים שלו. כל אחת - מנת סם.

     

    הרגעים הטובים ביותר בסרט החכם הזה מגיעים לא כשטופז כורה לעצמו בור מיותר במילותיו אלא דווקא כשהוא מתמכר לליטוף השקרי של המצלמה. זו חוכמה קטנה שלאחר מעשה לומר "משהו כאן לא מסתדר", אבל הסרט מראה זאת בבירור, בדיוק ובעדינות: שיאי הפופולאריות ושבירותו של האגו, מה שניתן לכנות מגלומניה ומה שנראה בבירור כחרדה, והעדרו של דבק תבוני והגיוני שייצור מכל זה לכידות ואחידות.

     

    אני מצולם משמע אני קיים

    במהלך העבודה הבין צברי כי כל בוקר מתעורר בביתו של טופז דודו אחר. גם הצופים בסרט יבינו. גם "קשת" הבינה, אבל היא בחרה שלא לשדר. וכשרואים אותו על רקע הימים האחרונים, מבינים פתאום שמלך הרייטינג לא יכול היה לתפקד גם בשיא תהילתו בלי המסגרות שנוצרו עבורו ובלי המחסומים שבינו לבין עצמו.


    טופז. לא מסלול קבוע של כל כוכב

     

    לאיש הזה לא היה קיום בלי מצלמה, וחובבי האירוניה הטראגית בין הצופים מוזמנים, כמובן, להשוות בין המוניטור של תא המעצר המבודד לבין חיי המלכות המתועדים כאן בהרחבה.

     

    מי שיצפה בסרט אחרי שבוע שבו עלילות טופז קיבלו יותר כותרות מנאומו ההיסטורי של אובמה בקהיר ומכל מעשי התקיפה שאירעו אצלנו בשנים האחרונות, לא צריך להאשים את עצמו במציצנות. הסרט הוא פיסת היסטוריה חברתית ותרבותית שמעידה על האופן בו המלכנו את טופז עלינו לא פחות מאשר על רצונו העז במלכות.

     

    כל כוכב גומר ככה?

    מובן שהסרט אינו רק מחווה למלך כי אם גם בחינה של המולך, זה שכל אנשי טופז והאיש עצמו עקודים אל המזבח שלו. ויש בסיפור הזה ובאופן שבו ימשיך להעסיק אותנו משהו מימי קדם, ליתר דיוק מספר הספרים עצמו, מישעיהו י"ד.

     

    "איך נפלת משמים, הילל בן שחר", מתחיל הנביא ומבאר לנו כי משהו בתבנית החשיבה האנושית, בכל הזמנים, זקוק לסיפורי "עלייתו ונפילתו". הסיפורים דומים מאוד, הסוף תמיד לא טוב, ורק הדמויות משתנות. הפעם זה טופז. נקסט?

     

    היו בשבוע הזה קולות שאמרו "ככה זה", כל אחד שמטפס מעלה מעלה בתעשיית הרייטינג גומר ככה. הנה עוד סיבה לצפות בסרט: לא אגלה לכם איך, אבל עולה ממנו בבירור כי טופז הוא מקרה פרטי של התעשייה ולא הכלל.

    ועוד עולה, כי האיש היה בטוח שהפריים טיים הוא ביתו, משפחתו ומשכן אהבותיו גם יחד. אנשים אחרים יודעים שמדובר בתחנה זמנית בחיים. האם לא ידע, בשעה שהסרט נעשה, בגלל היבריס, רוע, מבנה נפשי מעורער או קצת מכל אלה יחד? ברור שהסרט לא יספק תשובה, אבל הוא ישלח את צופיו לחשוב שוב על מלכינו, מדורת השבט שלנו וכוחה המאכל - ועל רצוננו העז לצפות בכל זה שוב ושוב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טופז. המצלמה היא חייו, גם בסרט
    צילום: אלירן אביטל
    צברי. נקרא פעם אחר פעם אל המלך
    לאתר ההטבות
    מומלצים