שתף קטע נבחר

זירת הקניות

בקפריסין, החיים זורמים בלי מים

התיירים סמוקי-השמש לא מרגישים בדבר. הם משלמים הרבה כסף כדי לנפוש בחופים הלבנים של קפריסין ומתקלחים כמה שבא להם. התושבים, לעומתם, יודעים שהמים משולים לזהב, ושהזרם נפסק פעמיים-שלוש בשבוע. אם לא מלאת את המכל שעל הגג - תתקלח רק מחר

במבט ראשון, המכלים השמנמנים המוצבים כמעט בכל גג של בית ובניין בלרנקה, דמו לדודי שמש ענקיים. הם חלק מהנוף, חלקם מתחבאים בחצרות אך מרביתם מוצבים על הגגות, לבנים וצפופים. רק במבט נוסף מבחינים שלא מדובר במותרות של מי שרוצה להתפנק במקלחת חמה; המכלים הללו הם צורך קיומי.

 

בקפריסין מים אינה מילה גסה. אבל בעוד שהתיירים שמגיעים לכאן כל ימות השנה לא ערים למצוקה, אך התושבים המקומיים נאלצים להתמודד עם הפסקות מים יזומות לפעמים גם שלוש פעמים בשבוע, למשך כמה שעות בכל פעם. המכלים על הגגות נועדו להבטיח שהמים בברז לא ייגמרו באמצע המקלחת, אבל גם זה קורה לפעמים, אפילו במדינה החברה באיחוד האירופי.

 


צילום: צח גולדברגר

(צילום: צח גולדברגר)

 

אני יוצא מהמלון בבוקר והולך לאיבוד בכוונה תחילה ברחובות העיר, כשהשמש הקפריסאית עדיין לא חורכת את העור. בין הסמטאות הקטנות אני מבחין במכונה אוטומטית למכירת מים, ומשפשף את העיניים בתדהמה מחוייכת. "מי מוכר מים ברחוב?". אני מתקרב אל המכונה כאילו היתה שער בזמן, וכמה יושבי בית קפה סמוך בוחנים אותי בסקרנות.

 

רכב יפני חבוט עוצר לידי, מתוכו יוצא אדם עם מיכל פלסטיק גדול וירוק. הוא נרתע לרגע מהמצלמה שממוגנטת על המכונה ומדליק סיגריה. אני מחייך במבוכה, אבל לא יכול להתאפק. "אתה קונה מים?", אני שואל. "יס, יס", הוא מפטיר. "מים טובים מלמעלה, מההרים. זה יותר בריא", הוא מסביר באנגלית מקרטעת.

 

המעשן משלשל מטבעות למכונה וממהר להציב את המיכל מתחת לברז. אירו אחד קנה עבורו 20 ליטר של מי הרים צלולים. המים עולים על גדותיהם ומרטיבים את העשבים שתפסו להם את המקום הרטוב בעיר. הוא סוגר את המכל וממשיך בדרכו.  

 



צילום: ארז ארליכמן

(צילומים : ארז ארליכמן) 

 

מכונות אוטומטיות כאלה לממכר מים פזורות ברחובות העיר, בעיקר ליד אזורי המגורים. אני מצלם אותן כאילו היו אתר תיירותי. באחת הפעמים עוברות לידי שתי נשים, ומסתכלות על הממושקף שמזיל ריר על מכונת המים השכונתית. הן מתרחקות ואני ממשיך בדרכי, אך פוגש אותן ברחוב אחר, עמוסות שקיות מצרכים.

 

"אתן גרות פה?" אני שואל. "כן", אחת מהן עונה. "רק כמה חודשים". קאוויטה (25) וסוניל (26) באו מהודו לעבוד בבית אבות מקומי.

 

"איך אתן מסתדרות פה עם המים?", אני מברר. "לנו זה לא מפריע, כי בהודו המצב לא יותר טוב, אז אנחנו כבר באנו מוכנות מהבית", מסבירה קאוויטה. 

 

סוניל מספרת שלמרות המגבלות, הן כבר יודעות כמה מים אפשר לצרוך מדי שבוע. "בימים שהעירייה סוגרת את הברז, אנחנו מתכוננות מראש, אבל כבר קרו מקרים שהיינו צריכות לדחות מקלחת או לחכות עם הכביסה".

 

"רק שלא ייגמרו לכם המים..."

אני ממשיך לשוטט, ומצלם סיסים שחותכים את השמיים במעוף מהיר. השמש קופחת ואני נמלט להתחבא בפינה מוצלת, מנסה למקם את עצמי על המפה המקומטת. ג'ורג', ספר שמנמן עם זקן ושפם לבן, נרתם לעזור לי, ומצביע לי על הנקודה. המספרה הקטנה שלו, שצמודה לביתו, לא פתוחה שעות רבות והוא יושב עם כמה לקוחות וותיקים שבאים לפטפט, לקרוא עיתון ולשחק קלפים.

 

"אצלי, אני לא רק מספר, אלא גם מגלח את האנשים. אצלכם בישראל אנשים באים גם לגילוח, או שכולם עברו למספרות האופנתיות עם המוזיקה הרועשת?" הוא שואל. "בדרך כלל יש הפסקות מים פעמיים-שלוש בשבוע, ואתה חייב לתכנן טוב טוב מה אתה עושה. זה כמו לבנות תוכנית לעסק. הבעיה שלי היא שאני משתמש במים גם למספרה וגם למשפחה בבית, אז זה קצת יותר קשה, אבל מסתדרים".

 

"איך לומדים לחיות בלי מים?" אני שואל, ונזכר כמה התרגזתי כשהעירייה הפסיקה את הזרם בעיר שלי כדי לשפץ את הרחוב. "אני יכול לומר לך שמתרגלים לזה, אבל אני אשקר", הוא צוחק.

 

"אתה יודע בשנת 1979 באתי אליכם לישראל. הייתי בתל-אביב, בירושלים וגם נסעתי לאגם הכחול ליד סוריה", הוא מגרד בראשו ומנסה להיזכר בשם. "כינרת", אני רומז. "כן, כן, שם. מקום יפה. הרבה מים". אם הוא רק היה יודע לאן הכינרת נסוגה מאז, הוא היה מאבד את כל השיערות שלו תוך שניה.

 

"גם אצלכם יש בעיה של מים?", הוא שואל. "אנחנו בדרך הנכונה להפוך לקפריסין", אני משיב.

 

"יש פה באזור מפעל גדול שלוקח מים מהים, שישראלים בנו אותו ובזכותם יש לנו מה לשתות", הוא מחמיא. "גם בישראל אתם מתפילים מים?". אני מסמיק. "כן, מעט, אבל אצלנו בעיקר מחכים לאלוהים שיוריד מים...".

 

ג'ורג' מתקשה להתמודד עם התשובה שלי. "ישראלים הגיעו עד לפה לבנות מפעלים למים ובארץ שלכם לא עושים כלום? אני לא מבין. זה לא הגיוני", הוא צוחק. "גם אני לא מבין", אני אומר. אחרי קפה אחד אנחנו נפרדים לשלום. "אולי אני אגיע בקרוב אליכם לביקור", הוא צועק ומנופף לי. "רק שלא יגמרו לכם המים. אני אוהב להתקלח הרבה".

 

על חוף הים בלרנקה, התיירים ניצלים בשמש והמים זורמים כמו... מים. אנסטסיה, פקידת הקבלה במלון, מרגישה זאת מדי יום. היא לא מוכנה להצטלם וגם לא נלהבת למסור את שמה. "התיירים שמגיעים מגרמניה, אנגליה וצרפת מתקלחים כאן לפחות שלוש פעמים ביום", היא אומרת. "רק בגלל זה המלונות גובים כאן מחירים יקרים יותר. האוכל זול, אבל המים יקרים. אני יכולה להבין אותם, הם משלמים מספיק כסף ובאים ליהנות בחופשה. לא מעניין אותם שמים אצלנו זה כמו זהב לפעמים".

 

אנסטסיה מודה שעם השנים היא התרגלה להפסקות המים הארוכות מדי שבוע. "פעם זה יותר גרוע. השנה המצב השתפר קצת כי ירדו גשמים, אבל אני זוכרת שנים שחיכינו למים כמו אוויר לנשימה. אתה אוגר ואוגר ומקווה לטוב", היא אומרת. "רק כשחסר לך אתה מתחיל להעריך כמה זה באמת חשוב".

 

מול דלפק הקבלה מתגודדת קבוצה מבריטניה שירדה הרגע מאוטובוס גדול וממוזג. רגע לפני שהיא מקבלת את פניהם בברכת "בוקר טוב", היא קורצת ואומרת לי: "כל השבוע אני עובדת ומתקלחת מהר, מהר ואפילו לוקחת את המים בשביל הפרחים. אבל ביום ראשון, אני מרשה לעצמי להתפנק במקלחת קצת ארוכה. בכל זאת, צריך ליהנות גם בחיים".

 

הכותב היה אורח לשכת התיירות הקפריסאית
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אוגרים על הגג. מכלי מים בלרנקה
צילום: צח גולדברגר
בים יש הרבה מים, והישראלים מתפילים אותם
צילום: צח גולדברגר
מכלים מתחבאים בחצרות הבניינים
צילום: ארז ארליכמן
מומלצים