שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מהומה על לא מאומה

    כל המהומה התקשורתית סביב פרס ספיר מעבירה את הספרות לתחום שיותר מתאים לטלנובלות וה"אח הגדול". ניסים קלדרון לא מפקפק בשופטים ודורש להחזיר את הדיון לספרים עצמם

    מה בעצם עושה המהומה סביב פרס ספיר? באיזה אור היא מאירה את הספרות? בשנים האחרונות הולך ומחריף ניגוד שהוא רע מאוד לספרות: הניגוד שבין הספרים לתקשורת, והמהומה הזאת, שהביאה את הספרות אל כותרות העיתונים, רק מחריפה את הניגוד, ורק מוסיפה נזק על נזק.

     

    מספר הספרים שיוצאים בישראל הוא מדהים: כעשרים ספרים ליום. גם אם נוריד מן המספר הזה ספרי לימוד וספרי הדרכה ודומיהם, נישאר עם מספר מרשים בכל קנה מידה. ולא מדובר רק בכמות. מדובר גם באיכות. הספרות העברית מתורגמת היום בהיקף שלא היה כמוהו מאז שתורגם התנ"ך.


    עשרים ספרים ליום! (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

     

    כל קורא שעוקב אפילו חלקית אחרי הספרים שנכתבים בארץ, לא יכול שלא להתרגש מהאנרגיה העצומה שמשקיעים ישראלים בימים ולילות של כתיבה, ושל קריאה. לפעמים זה מוביל להצפה, לפעמים זה מוביל לחיפזון בכתיבה, ולפעמים ההווה העשיר הזה משכיח את העבר העשיר של הספרות העברית.

     

    ועדיין, המגרעות שבשפע משמעותיות פחות מהיתרונות שבשפע; מעטים המבקרים שיפקפקו בכך שבתוך

    השפע הזה יש גם הישגים ספרותיים של ממש. אלה ימים טובים למילה הכתובה בעברית. (הלואי ויכולנו לומר את זה על המציאות שמשתקפת במילה הכתובה - ישראל היא לא המקום הראשון בעולם שבו ימים רעים מולידים פריחה ספרותית).

     

    אבל הספרות היא רק טיפה בים הגדול של המלים בתקשורת; אדם מודרני מוקף, אפילו מותקף, על ידי שפע של חדשות, וכתבות, ועיתונים, וטלוויזיה, ואינטרנט, ופרסומות, וסרטים, ומוסיקה, ורעש, ויש כאן תופעה מדהימה: ככל שהספרות עשירה יותר, כך התקשורת עוסקת בה בדרך דלה יותר. התקשורת יכולה להועיל לספרות, אבל היא בוחרת להזיק לה, או מניחה לכסף להזיק לה.

     

    לפני עשרים שנה יצאו בעברית שבעה או שמונה עיתונים יומיים, ואף אחד מהם לא ויתר על מוסף ספרותי. היום יש שלושה. פעם המוספים הספרותיים היו גדולים, היום הם מצומקים. פעם היו תוכניות טלוויזיה ורדיו קבועות שאירחו סופרים וניתחו ספרים. היום נשארו תוכניות רדיו מעטות, ובכל ערוצי הטלוויזיה בישראל אין אף תוכנית ספרותית אחת.

     

    אי מבודד בתודעה

    התוצאה היא שהספרות העשירה והתוססת מתקיימת באי מבודד של התודעה הציבורית, וכמעט ואין פריצה של הספרות אל המרחב הגדול, אל ה-Prime Time, אל החזית של האינפורמציה והדעות, אל המקומות שבהם נמצאות עיניים ואוזניים רבות.

     

    כך, מלבד שניים שלושה ספרים, הרבה מאוד ספרים מעולים זוכים, לכל היותר, לשתייים שלוש תגובות. כך מידלדל הדיון הציבורי בספרות, דווקא בזמן שקורים בה דברים מרתקים. כך מתרגלים מיליונים להשאיר את הקריאה והכתיבה לתחום המבודד של משוגעי-הספרות. בשירה, למשל, אי אפשר שלא להבחין שככל שהולכים ומתרבים אתרי האינטרנט לשירה, כך אתה שומע בהם גם את קול הבדידות של המשורר, את הזרות שלו בכיכר העיר.

     

    ספרות בלי תקשורת – זו בעצם התופעה שהולכת ונוצרת לנגד עינינו. וספרות בלי תקשורת היא ספרות שלא רק הסופר מאבד בה את מעמדו הציבורי, גם הקורא מרגיש בה בודד עם הספר שלו. גם מי שכבר הגיע אל ספר, למרות התעלמות התקשורת, מרגיש שהקריאה שלו היא חוויה מבודדת, מנכרת, ולא חוויה שמחברת אותו אל העולם שסביבו.


    זה ספרות או טלנובלה (צילום: יחסי ציבור)

     

    אבל גם תקשורת בלי ספרות היא תקשרות שמפסידה; אם נדמה לאנשי תקשורת שלספרות אין רייטינג, ואם הם מוותרים על המאמץ לייצר לספרות רייטינג, הם שוכחים את אחד הכלים העתיקים של בני האדם כנגד השטחיות וההתבהמות: הסיפור, השיר, והמחשבה על הסיפור והשיר.

     

    כאשר ברוני התקשורת קמים בוקר אחד ומפלצת הרייטינג, שאותה הם עבדו עבודת אלילים, קמה עליהם וסוגרת להם ערוץ, או מאבדת את שפיות דעתה ושולחת להם בריונים שיכו אותם – בין החשבונות הרבים שהם חייבים לעצמם, כדאי שיכללו גם חשבון קטן נוסף - החשבון על הספר שנעלם כדי לפנות מקום להתבהמות ולוולגאריות של האח הגדול.

     

    ספרות בסגנון האח הגדול

    המהומה סביב פרס ספיר רק עוזרת להתבהמות הזאת; צופי טלוויזיה וקוראי עיתונים לא רגילים לקבל משהו על ספרות. ואז הם מקבלים סנסציה ספרותית ברמה של מה שהם רגילים לקבל, ברמה של האח הגדול. הם מקבלים ספרות שכדאי להתעניין בה בגלל האחיינית של שופט הפרס, או ספרות שכדאי להתעניין בה בגלל הסיפור שהיה לשופט עם סופרת.

     

    נדבר ברורות: שחיתות היא עברה פלילית. אם מישהו חושב שהיתה שחיתות סביב פרס ספיר השנה - שיגיש תלונה במשטרה. אבל שחיתות בגלל האחיינית של השופט, או שחיתות בגלל הרומן של השופט האחר, תעורר רק צחוק בריא בתחנת המשטרה.

     

    שחיתות היא הירשזון. שחיתות היא בניזרי. מה שקרה בפרס ספיר לא דומה לזה ולא מתקרב לזה. ברפובליקה הספרותית של ישראל הקטנה כל הסופרים הם חברים, או אויבים, וכולם – אני מקווה – עושים אהבה מפעם לפעם עם מי שיצא להם לפגוש בערב ספרותי - אתמול או לפני שלושים שנה.

     

    כל הטענות שהועלו כנגד שופטי הפרס הן קומדיה. גרוע מזה - הן טלנובלה. וטלנובלות, או מציאות ברמה של טלנובלה, הן החומר הרגיל של התקשורת. כל מי שגרר את הפרס אל האזור התקשורתי הזה הוביל את הספרות אל האזור של האח הגדול.

     

    זה המקום לגילוי נאות: ארבע פעמים הייתי בעבר שופט בפרס ספיר. פעמיים נבחר ספר שרציתי בבחירתו, ופעמיים נבחר ספר בניגוד לדעתי. אוסיף ואומר שגם הפעם, אילו הייתי משתתף בבחירה, לא הייתי בוחר באף אחד משני הספרים שחוללו את המהומה.

     

    אז מה? כל מה שזה אומר הוא שטעם ספרותי הוא עניין אישי ושנוי במחלוקת; טוב שיתווכחו על השאלה אם בפרס ספיר, או בפרס נובל, זכה סופר טוב או סופר רע. אבל טיפשי שיתווכחו על השאלה מי היתה בת הדודה של השופט האחד ועם מי התנשק השופט אחר.

     

    כולם עוסקים ביוסי שריד ובאריאל הירשפלד, אבל שריד והירשפלד לא ישבו בוועדה לבדם. ישבו שם גם מנחם ברינקר, עמינדב דיקמן, חביבה פדיה, חלי אברהם-איתן ונעים עריידי. האם מישהו סבור שכל השבעה האלה מושחתים? והרי הם שאיפשרו להירשפלד להצביע כפי שהצביע, כאשר הספר המוקדש לו מונח על השולחן לפניהם. ולמה הם איפשרו? מן הסיבה שגם אני הייתי מאפשר.

     

    מן הסיבה שחוות דעת של מבקר על ספר שכתב אדם קרוב לו (ולא פעם קירבה כתובה וגלויה היא הרבה פחות עמוקה מקירבה לא כתובה) - היא עניין שבכל יום. אני עושה את זה אחת לשבוע, לפחות. ולמה לא עלה בדעתו של שריד להצהיר שעורכת אחד הספרים היא אחייניתו? כי לא עלה על קצה דעתו שזה מטה את שיקול דעתו, כשם שאני עוד לא מסרתי את רשימת קרובי המשפחה שיש לי פה או שם לשום ועדת שופטים שישבתי בה, מן הסיבה שאפילו לא נזכרתי בהם כשבחרתי בספר.

     

    לגופו של ספר

    כל ערכם של החיים הספרותיים שהם ספרותיים. כל ערכו של הדיון על ספרים הוא באמון שאנחנו נותנים

    בחברי הקהילה הספרותית, שספרים מספיק חשובים להם כדי שישפטו לגופו של הספר ולא לגופו של הכותב, או המבקר, או האחיינית שלו. אבל תקשורת הריטיינג והכסף לא מתעניינת בספרים.

     

    והרי כל סופר יודע שקל לו יותר להתראיין על ההתעללות המינית שעבר בגיל שלוש, או על הרומאן שניהל בגיל ארבעים ושלוש, מאשר על הספר שכתב. ומה הפלא? גם בטלנובלות אף אחד לא מאמין לאף אחד שיש לו כוונות ענייניות. בלי תככים, בלי ליכלוך קטן מהצד, כל מלכי הרייטינג היו נהפכים לאביונים (או לסופרים).

     

    במרחב הציבורי מתקיים מאבק בין אמת, ענייניות ועומק (כל מה שיש בספרות) לבין ריאליטי, סנסציה ושטחיות (כל מה שיש בתקשורת בשפע). המהומה סביב פרס ספיר, וכל מי שליבה אותה, עזרו לצד אחד במאבק הזה ופגעו בצד האחר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שריד. הטענות נגדו הן קומדיה
    צילום: עופר עמרם
    לאתר ההטבות
    מומלצים