שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נמר של נייר

    ניסים קלדרון התבגר והתחנך עם דוד אבידן, ואחר כך גם כתב עליו דוקטורט. לאחרונה יצא חלק ראשון של "כל השירים", וזה גרם לו לשמוע קולות וגם להחליט - הספר ערוך למופת

    כבר כמעט חודשיים יושב הספר "דוד אבידן - כל השירים" על השולחן ואיני מצליח לכתוב עליו. הספר נשאר מולי כמו חוב גדול שאני דוחה, ורעש של ויכוח פנימי עוצר לי את היד. אולי אני לא יכול לכתוב על אבידן בקול אחד.  קול אחד אומר לי:"הוא היה משורר גדול ונשאר כזה".

     

    קול שני עונה: "לא כל מי שנולד משורר גדול - נשאר כזה כשחוזרים וקוראים אותו במהלך השנים". קול אחד אומר: "בספר הזה נמצאים הרבה שירים אדירים. בשנים 51-65 כתב אבידן שירים שגם בעוד מאתיים שנה אפשר יהיה לשים אותם ליד אבן גבירול ועזרא פאונד ועדיין להתפעל".

     

    קול שני שוב עונה: "ומה יהיה בשלושת הספרים הגדולים שעוד יבואו? האם נכון היה להביא בספר אחד כמעט

    את כל מה שהיה מדהים באבידן, ולהשאיר לבאים כמעט את כל מה שהיה חלש באבידן? האם השלושה לא יכסו על האחד?" והקול הראשון עונה לו: "אבל דוד ויינפלד וענת ויסמן העורכים לא מסכימים איתך שאבידן היה משורר-נמר עד גיל 31 ומשורר מכני ב-30 השנים שאחריהן. תן להם סיכוי לשנות את דעתך בספרים הבאים". 

     

    אילו היו מאלצים אותי לבחור מהשירה העברית החדשה עשר מלים ,שלא רק ממשיכות לרגש אותי שנים רבות אחרי שקראתי אותן, ולא רק גורמות לי לחוש יראת רוממות בפני הנפש הגדולה שהגתה אותן, אלא הן גם מנטרה שמדריכה את חיי, הייתי בוחר בשתי השורות האלה של אבידן: "אז למה לנו כל העניין הזה? מוטב כבר שנלך בגדולות".

     

    הקול השני חוזר: אבידן היה גם אדם גדול, ולא רק משורר גדול, כל עוד הוא התמודד עם החולשה שלו, ושל כולנו. ואת זה הוא עשה בשירים שמכונסים בספר הזה. אחר כך הוא הפסיק להתמודד עם החולשה והפסיק להיות אדם גדול, ונשאר רק מנסח מילים גדול.

     

    לראות את הפחד בעיניים פקוחות

    בין גיל 17 ל גיל 31 כתב אבידן כמו ילד אסתמטי שהחליט להיות נמר, וכמו בן המאה ה-20 שאיבד את אלוהים ואיבד את האמונות הגדולות, ויודע ש"מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, הייאוש הגדול, היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת"; וכמו מי שיש לו האומץ הנדיר להגיד שהחשוב ביותר הוא לראות את הפחד בעיניים פקוחות: "השאלה החשובה יותר, החשובה/ ביותר, היא זו: האם אני, לפתע דווקא בגוף ראשון, בלי כלמקום לטעות, האם אני/ כבר פוחד או עדיין פוחד?"


    הילד האסתמטי החליט להיות נמר (צילום: שאול גולן)

     

    בספריו הראשונים אבידן הלך בגדולות – כתב שהוא נמר, שהוא יצור מגלקסיה אחרת, שהוא גבר שאין לעמוד בפניו ושהוא כותב אל המאה ה-30 (כך הוא קרא להוצאת הספרים שלו) – רק כיוון שבעומק ליבו הוא פחד מאוד שהוא לא נמר, אלא ילד חולה אסתמה; שהוא לא מאהב ענק אלא מין אלפרד פרופרוק תל-אביבי אפור ומחוק, וש"כל העניין הזה" בשביל אנשים מפוכחים במאה ה-20 הוא "ארץ הישימון" של אליוט, או הג'וק של פרנץ קפקא שהיה פעם גרגור סמסא.

     

    אבידן בתור איש חלש שהולך בגדולות היה בשבילי לא רק מי שלימד אותי מהי שירה, אלא גם מי שהציע לי איך לחיות. הוא היה גיבור נעוריי. הוא הראה לי את הדרך החוצה מן הקומוניזם. גם כתבתי עליו את הדוקטורט שלי. אבל אבידן שאחרי 1965 ויתר על החולשה. הוא הפסיק להיות האיש הפוחד שהופך את עצמו לאיש המנצח. הוא התחיל להיות רק מנצח, רק מאהב שמיימי, רק וירטואוז של מלים. מן הרגע הזה הוא איבד אותי.

     

    קול אחד שב ואומר: אבידן היה משורר שהלך עד הקצה. האם לא זה מה שאנחנו מצפים מהמשוררים? האם לא ראוי שנעריך אותו כשם שאנחנו מעריכים את יונה וולך, את ענבל פרלמוטר - אמנים ששילמו בעצם חייהם על כך שמתחו את האפשרויות של החיים עד הקצה המסוכן.

     

    אותו קול ממשיך ואומר לי שמשוררים גדולים אכן מסתכנים בשריפת הכנפיים שלהם, לא רק בשביל עצמם, אלא בשביל כולנו. בכל יום נולד לפחות ילד אחד שלא רוצה, כמו רוב הילדים האחרים, לעבור את החיים בשלום, אלא רוצה את השמיים, ואת הכוכבים, ואת הגלקסיות הרחוקות ביותר. והילד הזה צריך את אבידן גם היום.

     

    קול שני עונה: העזה היא נכס בשירה, אבל גם חוכמה היא נכס בשירה. ואבידן, שהיה משורר מוכשר להדהים, לא היה משורר חכם; לא היתה בו החוכמה שלא להישאר נער פרובוקטיבי גם בגיל שישים. לא היתה בו החוכמה לוותר על הוירטואוזיות למען אמת פשוטה ונחוצה. ולא היתה בו החוכמה להמשיך ללמוד ממשוררים גם אחרים בגיל ארבעים.

     

    שתומאס מאן יקרא אותי

    הוא למד הרבה כל כך ממאיקובסקי ומאלכסנדר פן בגיל עשרים, ומאליוט ופאונד בגיל עשרים וחמש. אבל אז הוא הפסיק ללמוד. כי אבידן המאוחר לא רק התבדח כשהתחיל להגיד "למה שאני אקרא את תומאס מאן? שינצל הוא את האפשרויות הטלפטיות שלו, ויעשה משהו טוב בשנות המוות שלו, ויקרא אותי". אבידן המאוחר פשוט הפסיק לקרוא ברצינות.

     

    לא במקרה קוראים כעת ישראלים רבים באהבה את המשוררים הפולנים כמו צ'סלב מילוש ו-ויסלבה שימבורסקה, שידעו גם  לא רק להבריק כמשוררים צעירים, אלא גם לרכוש חוכמה כמשוררים זקנים. הקול הראשון שוב חוזר ואומר: אבל אל תשכח את שירי האהבה של אבידן. אבידן המאוחר הפסיק לקרוא ברצינות, אבל לא הפסיק לאהוב נשים ברצינות. אכן בשירי האהבה של אבידן יש התבגרות וגם חוכמה.  

     

    כך עורכים כל שירי

    ואחרי כל הקולות, קצת על הספר עצמו; דויד וינפלד וענת ויסמן מגישים לנו את חמש עשרה השנים הראשונות של אבידן (1951-1965) בעריכה למופת; הם חיפשו ומצאו הרבה (איש לא יודע אם הכל) משיריו המוקדמים והקומוניסטיים . וכך, לראשונה, יכול הקורא להשוות בין השירים שאבידן כלל בספריו לבין רובד שלם שהוא גנז. זה מה שאמורה לעשות מהדורת "כל שירי".

     

    אבל עורכים טובים נבחנים לא רק במה שהם עושים, אלא גם במה שהם לא עושים; מהדורות מלאות שמוציאים

    חוקרים אחרי מותו של משורר הן פעמים רבות בתי קברות של שירה. יש הרבה דרכים להרוג שירים. אפשר להרוג אותם באמצעות הקדמה למדנית וארכנית (כך הפרשנות של החוקר רובצת על השירים כמו שמיכה עבה שהונחה על מדורה), ואפשר גם על ידי אלף הערות שוליים, שהופכות שיר רענן למידרש תלמודי.

     

    ווינפלד ו-ויסמן לא עשו אף אחת מן השגיאות האלה, כיוון שהם אוהבים את אבידן מספיק כדי שלא לכסות עליו באמצעות גלימת החוקר המדופלם. כאשר אבידן ערך שינויים משמעותיים בשירים, הם מפנים אליהם את תשומת ליבו של הקורא. במקרה מרתק אחד הם מביאים שתי גירסאות לשיר. מדובר בשיר "בעניין אהבתו האומללה של אלפרד פרופרוק", שאותו כתב אבידן בעקבות שיר נודע של ת"ס אליוט.

     

    אבידן נאבק קשה כל כך בסמכות של אליוט, הוא שינה הרבה המון מגרסה לגרסה, ואכן היה טעם להביא את

    שתי הגירסאות. הם גם שלפו מתוך מחזות שכתב אבידן את הפזמונים הכלולים בהם, והחליטו בצדק שהם שייכים לתמונת השירה שלו. הם מצאו גם שיר ילדים מבריק אחד – על טרזן והפיל העצוב שלו - והוסיפו אותו כנספח.

     

    אפילו כריכת הספר עוצבה ברוחו של אבידן, ברוח הסתירות שעשו אותו למיוחד כל כך; העטיפה נראית כמו מדבקות פשוטות שאדם מאוהב בעצמו צילם עליהן את עצמו, והדביק אותן על נייר עטיפה חום גס. אולי כדי לגשת לדואר ולשלוח את ספר השירים שלו אל ראש ממשלת החייזרים באחת הגלקסיות הרחוקות שאיתן קיים מגעים דיפלומטיים ענפים, ואגב כך, גם לרמוז לו שאפילו חייזר בכיר במרחקי שביל החלב ראוי רק לחבילת דואר סטנדרטית.

     

    דוד אבידן, כל השירים, 1965-1951, הוצאת הקיבוץ המאוחד 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אבידן. אחד מתוך ארבעה
    עטיפת הספר
    אבידן. קשר עם המאה ה-30
    לאתר ההטבות
    מומלצים