שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שקשקו אתכם
    יותר מדי עובדות, יותר מדי מספרים ויותר מדי אריזה גרפית, הפכו את סרטו של מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה" וסרט התגובה של האחים עופר, לדמגוגיים ומתישים. אז מי ניצח? כנראה שערוץ 1

    האריזה חשובה מהתוכן, ההזדהות הרגשית היא שמרתקת אנשים אל המסך ולא העובדות, הסנסציה מדברת והצדק, אם יש דבר כזה, לא יכול להיחשף באולפן בשל מגבלות הז'אנר ובגלל שזמננו תם. הקביעות הבנאליות האלה אינן ביקורת על "שיטת השקשוקה", סרטם של מיקי רוזנטל ואילן עבודי, או על סרט התגובה של משפחת עופר ששודר מיד אחריו בערב מיוחד, ארוך ומבלבל על הון, שלטון ועיתונות בערוץ הראשון. הקביעות הבנאליות האלה הן בעיות של המדיום הטלויזיוני עצמו: אין בו אפשרות לדון בסוגיות מורכבות מבחינה עובדתית מבלי להרדים את הצופה.

     

    למי שפיספס, צפו בטריילר של "שיטת השקשוקה"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ב"שיטת השקשוקה" האריזה מצוינת. משחק המונופול בו האחים עופר לכאורה מנקנקים את כולנו, מדינת ישראל המוצגת כטמבלית גמורה באמצעות בובת נחום-תקום קטנה, ומיקי רוזנטל שנלחם בדלתות סגורות ובאנשים שותקים, עושים את העבודה הדוקומנטרית המוכרת לצופי "בולדוזר" ו"בולדוג", שבשניהם חושף השחיתויות, הדון-קישוט היחיד, בעליה של האמת המושתקת הוא מיקי רוזנטל עצמו, והוא אנדרדוג.

     

    באשר לתכנים: זהו נסיון מרוכז להציג את משפחת עופר - אחת מ-20 המשפחות העשירות כאן - כמי שבאופן שיטתי גורמת נזקים איומים לאזרחי ישראל: מגזילת כספי המדינה ועד למעורבות בתחלואה סרטנית, מחיסול הימאות הישראלית ועד למעשים נכלולים על גבול הפלילי. רוזנטל יודע טוב ממני כי אין בנמצא יוצר דוקומנטרי שיכול לפענח את העסקאות הסבוכות שבעטיין מועלות האשמות כאלה וגם להגיע אל המסך בשלום, ולפיכך בחר לעשות סרט שעיקרו פניה אל רגשותיהם הזועמים או המנומנמים של הצופים שלו.

     

    אלה בהחלט התעוררו לאורך הצפיה, אבל לא בשל העובדות שהוצגו בסרט אלא בשל הדרמטיזציה הממזרית והדמגוגית שנעשתה בו, בשל הנראטיב שרוזנטל בחר לפמפם לצופיו: הנה, האזרח הקטן רוזנטל נאבק בטייקונים ענקיים. הוא מבקש לחשוף אמת, הם מבקשים לסתום את פיו ומגישים נגדו תביעת ענק, במונחים שלו, שתמחץ אותו אם יזכו בבית המשפט. הוא נציג-מטעם-עצמו של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, הם לא מוכנים לדבר איתו. הם מחוברים לכל מוקדי הכוח במדינה ושולטים גם בתקשורת, באמצעות בעלות באחד הזכיינים וחברים או משרתים נרצעים בגופי תקשורת אחרים. עם מי תזדהו?

     

    מי באמת אחראי לסרטן?

    סיפור המאבק הדרמטי של רוזנטל נועד לכסות על חולשת המדיום, אבל גם על בעיות קשות של הסרט עצמו. הנה דוגמה אחת, דווקא כזו שבה הצופה לא טובע במספרים, שתדגים איך זה עובד. סלחו לי על האורך, רק זאת הפעם, כי מדובר בענין עקרוני:


    עופר ורוזנטל. אז מי ניצח? (מתוך "שיטת השקשוקה")

     

    בתקופה שבה נאבקו חולי סרטן המעי הגס על מימון ממשלתי לתרופות יקרות ומאריכות-חיים, יצא השר רפי איתן בהכרזה לעיתונות שסמי עופר יתרום שלושה מיליון שקל לכיסוי עלות התרופות לחודש שלם. רוזנטל, בהבעה מרירה-מתוסכלת, אומר למצלמה: "אתה מבין, עכשיו הוא גם נהיה הפטרון של חולי הסרטן". מיד אחר כך נוסעים לקריית טבעון, שם נמצא מרואיין שמספר כי בכל בית יש מישהו שמת מסרטן. כולנו יודעים שהאוויר באיזור חיפה אינו מהנקיים בארץ, ובז"ן הם מפעלים מזהמים. אין בסרט גיבוי רשמי לטענה אודות ריבוי מקרי המוות או על הקשר הסיבתי ביניהם, לבין הזיהום של בז"ן דווקא.

     

    כשרוזנטל מודה כי האחים עופר מחזיקים רק ב-26% מהבעלות על בז"ן והיתר שייך למדינה, ואולי היא אחראית ולא הם, הוא שומט את הבסיס העובדתי לאצבע המאשימה שלו אבל לא מוכן להוריד אותה בשום אופן, ולכן מיד, בסמיכות פרשיות של עריכה דמגוגית לעילא, יוצא רוזנטל למפעלים המזהמים האחרים של האחים עופר - תרכובות ברום. על המסך מופיעים שמות כימיקלים מפחידים נורא שנפלטים משם, ומיד יש גם מרואין שרומז כי בביקורו במפעלי ברום אחרים של האחים עופר, אלה שבהולנד, מצא ששם אין זיהום, והוא הרי עובד של המפעלים ברמת חובב, אז הוא יודע.

     

    והנה הבעיות: אברהים אבו עפשא, המרואיין של רוזנטל, עבד במפעלים הללו לפני שהגיעו לבעלותם של האחים עופר, והוא יכול לכל היותר להעיד על מחדליה של המדינה. עובדה זו לא מופיעה בסרט. ועוד: אין בסרט תיעוד על מה בכל זאת נעשה במפעלים הללו לאורך השנים כדי להפחית את רמות הזיהום. ועוד: אין בסרט ולו עובדה בדוקה אחת על הקשר הסיבתי בין המפעלים המזהמים הללו לבין תחלואה באזור רמת חובב. מה יש בו? רצף של אמירות וטענות שמתוכן יוצא, על דרך הרמז הפוגעני, כי איכשהו משפחת עופר מייצרת סרטן.


    רוזנטל ליד השלט במוזיאון ת"א. הבעיה במדינה

     

    וכאן, יסלחו לי אבירי חופש העיתונות, איבדתי את הסבלנות והאהדה לרוזנטל ולסרטו. בהמשך (וגם לפני כן) הועלו טענות דמגוגיות דומות: העובדה שפקידים בכירים שהיו מעורבים בעסקאות בהן המדינה מכרה לעופרים מה שמכרה, הפכו מאוחר יותר לבעלי תפקידים בחברות שלהם, היא לא בדיוק עדות לתחקיר אמיץ על עסקי משפחת עופר אלא מעשה של יום ביומו בישראל, ועצם הבחירה של רוזנטל שלא להזכיר זאת היא מניפולציה בעובדות.

     

    באשר לעסקאות עצמן: רוזנטל נכשל בחשיפת הקשר הסיבתי שבין מכירת המפעלים הללו על ידי המדינה בזול לבין הנסיקה הפראית בערכם בשנים לשאחר המכירה. רוזנטל לא משכנע אותי שמשפחת עופר היא אויב הציבור מספר אחת, גם כשהוא חורג מגבולות הדוקו-אקטיביזם בעניין תרומתו של סמי עופר למוזיאון תל אביב שגובתה בדרישה להסב את שם המוזיאון למוזיאון סמי עופר. יותר מכל, רוזנטל משכנע אותי בכך שהאויב מספר אחת הוא המדינה עצמה ויחסה לאזרחיה ולנכסיהם. אבל על זה אי אפשר לעשות סרט עצמאי שיגיע למסך: זה באמת כבר לא מעניין את הצופים.

     

    יותר מדי עובדות

    ולתגובת האחים עופר: ראשית הציבו באולפן דובר מטעמם. ח"כ לשעבר אלי

    גולדשמידט הוא כעת סמנכ"ל לענייני תקשורת בקונגלומרט של העופרים. מה שנקרא, עושה לביתו. הזדהותו עם אדוניו מרשימה וראויה בהחלט לבונוס בסוף השנה, וזעקת הקוזק הנגזל שלו מהדהדת יפה באולפן, אבל לא תשכנע איש מהמזדהים האוטומטיים עם חופש הביטוי. האם סרט התגובה, 27 דקות של גרפיקה ממוחשבת ואנימציה בעלות של 800,000 שקל, תעשה זאת? הבה ונראה.

     

    האריזה ממזרית ומצויינת. שי נשר, שהפיק את הסרט הזה, הפיק פעם את "בולדוזר" והוא יודע מה עובד על רגשות הצופים, וכך הוא משתמש בשפה הגרפית של רוזנטל עצמו כדי להציג אותו כעיתונאי צהוב, באמצעות הנפשה תלת מימדית שלו בפנים צהובים לגמרי. ואז גם הסרט הזה נופל לפח של המדיום: יותר מדי "עובדות". יותר מדי מספרים שאי אפשר להבין, יותר מדי האשמות כלפי ירון זליכה שאי אפשר להכריע בהן, וגם יותר מדי אזכורים של תרומתם הענקית של העופרים למדינה.

     

    הון-שלטון ושיממון

    הפרק האחרון בערב הזה הוקדש לטפיחה עצמית על השכם מטעם ערוץ 1 ולדיון משמים על מצבה הקשה של התקשורת הישראלית הנשלטת בידי בעלי הון סותמי פיות שהם עבדים של אינטרסים כלכליים גדולים ממידת אנוש. "יס" הזמינו את הסרט ולא הקרינו אותו. ערוץ 2 לא הקרין. לשיטת רוזנטל, מדובר בסתימת פיות אינטרסנטית. פרופסור קרמניצר חושב ש"שיטת השקשוקה" מדגימה את החשיבות העצומה שבשידור הציבורי. יכולתי להסכים איתו אילו ערוץ 1 היה באמת גוף ציבורי, אבל הוא לא.

     

    רינו צרור, צדיק בסדום, הזכיר לפרופ' קרמניצר שערוץ 1 הוא גוף ממלכתי

    וככזה נתון למגבלות משלו בעניין חופש הביטוי, למרות עדותו הנרגשת של עודד שחר שמותר לו למתוח ביקורת על העשירים. בצדק קבע רינו צרור כי אין לעיתונות הישראלית כלים לטפל בהון-שלטון. יותר מכל, ערב השידורים הזה היה הוכחה ארוכה, ארוכה להעדרם המכאיב של הכלים הללו.

     

    אז מי ניצח ומי הפסיד פה? ערוץ 1 יכול להתגאות בנוצות של חירות. מיקי רוזנטל זכה ודאי לאהדת הצופים. העופרים עשו כמה טעויות טקטיות ממש איומות במאבק הזה, כולל סכום תביעת לשון הרע שהוגש נגד רוזנטל.

     

    כל עיתונאי בישראל צריך לשאול את עצמו הבוקר, האם הוא מוכן לעבוד על סרט שכזה ולחשוף את עצמו לתביעה של 3.5 מיליון שקל, סכום דמיוני במונחים של רוב העושים במלאכה בישראל. האם הציבור יודע היום יותר על עסקי האחים עופר, מחדלי ההפרטה או הקשרים בין הון, שלטון, טלויזיה ועיתון? נדמה לי שלא.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוזנטל. בתפקיד דון קישוט
    צילום: זיו קורן
    7 לילות
    מומלצים