שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    צ'יפס מוגדלים בשקל תשעים

    ה"קייזר צ'יפס" לא ישנו את העולם, אבל הם משב רוח מרענן בים הלהקות המנופחות וההופעה שלהם כאן צפויה להיות זריקת אנרגיה צבעונית. בינתיים, קבלו מהם הזמנה להיפגש

    הם חיים בקרבנו. הם נראים כאחד האדם, נטולי סממני אפיון חיצוניים. כמו כולנו, גם הם מדברים על המיתון, זועקים על השחיתות, ומחפשים אסקפיזם תרבותי בהופעות של להקות מחו"ל. אבל בעוד מעריצי מדונה ולאונרד כהן נהנים הייפ ופרסום אובר מפומפמים, האנשים האלה מצפים ליום חגם כמעט בדיסקרטיות. עבורם, ה-20 באוגוסט (גני התערוכה, פסטיבל "נון סטופ מיוזיק") הוא מועד שיש לחכות לו בקוצר רוח, כזה שמצריך הקפה גדולה בעט מדגיש על לוח השנה.

     

    יש שידברו על ליידי גאגא, עוד סנסציית פופ ארעית, אחרים ידברו אפילו על סימפל פלאן. אבל להם, לאותו זן נדיר ומסתורי, יש סיבות אחרות לגמרי לשמוח. הם המעריצים של הקייזר צ'יפס. והכוונה כאן לא לילד האינדי האקראי שמסוגל לזמזם את "רובי", להיטם המזעזע והיומרני מ-2007, או לחובב בריטפופ נוסטלגי, שייהנה מכל תוצר עכשווי שיעלה באפו ניחוחות ניינטיז מגרים, גם אם מדובר ביותר מדי צבעי מאכל.


    קייזר צ'יפס. רוח שטות צבעונית (צילומים: Gettyimages)

     

    לא, הכוונה כאן היא לאותם מעריצים פנאטיים שמוכנים להישבע שהקייזר צ'יפס, על שלל המניירות הבריטיות וצירופי אקורדים שחוקים, הם נושאי בשורת הרוק האנגלי הנוכחיים. והאמת היא שקל להבין אותם: ריקי ווילסון, אנדרו ווייט (החבר'ה קוראים לו "ווייטי"), ניק ביינס וחבריהם להרכב תמיד סיפקו את הסחורה. בעיקר כשמדובר ממנגינות פופיות למהדרין ורוח שטות צבעונית, כמו זו שאפיינה את בלר בימיה הראשונים והקסומים.


    הקלידן ניק ביינס. ריפים מידבקים ומלודיות אינסטנט

     

    כמו דיימון אלברן, שהחליט לשקוע במלנכוליית אין קץ איכותית, גם הם עברו את "תהליך ההתבגרות" השחוק: אלבומיהם האחרונים נשמעו יותר כניסיונות לייצר להיטים על זמניים, גרסאות גנריות משלהם ל-"Champagne Supernova", נגיד, אחרי שעברו את פאזת הדאחקות, שהחמיאה להם הרבה יותר. אבל התחושה היא לא של זיוף מוחלט. אחרי הכל, לחמישיית הלא-מופלאים אבל לגמרי סבבה מלידס לא חסרים ריפים מידבקים ולהיטי אינסטנט שהחבר'ה ברדיו הבריטי שמחים לנדנד איתם לפחות חמש פעמים ביום. אבל כשהקייזר צ'יפס מנסים להישמע רציניים ולתבל את האנרגיות הקופצניות שלהם בדעות וערכים, זה קצת מזכיר את הילד המצחיק של הכיתה עוטה מעיל עור ומנסה לשחק אותה אליל הבנות. זה לא עובד וזה נראה מאולץ, גם אם כמה אנשים נופלים בפח הזה.


    קייזר צ'יפס. חמישיית ה"לא-מופלאים אבל לגמרי סבבה"

     

    זה כמובן לא אומר שהופעה של הקייזר צ'יפס היא אירוע נטול חשיבות. בכלל לא. במה שנחשב כקיץ החם והפורה ביותר מוזיקלית שהיה לנו כאן מאז 93', גם ייצוג של מי שיחשבו בעיני רבים כאנדרדוגים חביבים, בהחלט הכרחי למען האיזון, הפלורליזם, ההיצע והסדר הטוב. הקייזרים לעולם לא יהיו בליגה של מדונה מבחינת סטאר קוואליטי, אבל הם בשטח כבר מספיק זמן כדי להיתפס כהרכב עם משמעות.

     

    הם לא מספיק אלטרנטיביים כדי למשוך קהל מעריצים אדוק שמחשיב עצמו איכותי, ולא מספיק פופולריים בשביל לגרום לנהירת קוני כרטיסים המונית. אין סביבם קונצנזוס ואפילו האנשים שהתוודעו ליצירה שלהם באופן קצת יותר מעמיק הרימו גבה בתמיהה כששמעו על ההופעה המתקרבת בארץ. אם כבר, ההופעה של הקייזר צ'יפס היא סימן חיובי לכך שאולי אנחנו בכיוון הנכון מבחינת המבחר שיש לנו להציע. במדינה שדואגת לספק את מי שנמצאים על שתי קצוות הסקאלה, מעמד הביניים המוזיקלי נדחק לשוליים אזוטריים. וכך יוצא שנשמע הגיוני יותר לקבל כאן את "קולדפליי" למשל, הענקית בתחומה, מאשר את חברותיה לתחום מזן "בלוק פארטי", נניח.


     

    ווילסון. זריקת אנרגיה אופטימית ומחויכת

     

    בסופו של דבר, הכל מסתכם במוזיקה. הקייזר צ'יפס לא ישנו את העולם, או אפילו את הספירה המוזיקלית שהם פועלים בה. אבל בתור נציגי ניו-ווייב מודרני או פוסט בריטפופ, הם משב רוח מרענן בים הלהקות האובר מנופחות. מחמיא להם כשהם עושים את זה בכיף וההופעה שהם ייתנו כאן תהיה ללא ספק זריקת אנרגיה אופטימית ומחויכת של הרכב שהוא במיטבו כשהוא פשוט לא מנסה להרשים יותר מדי. זה ממש בסדר: לחוויה כבדה ועמוסת משמעות יש לנו את לאונרד כהן. בשביל ערב קייצי של כיף ומוזיקה שמחה יש את הקייזר צ'יפס ואת זה הם יודעים לעשות כמו שצריך. בקיצור, יהיה שמח.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בהופעה. פאזת הדאחקות החמיאה הרבה יותר
    צילום: Gettyimages Image bank
    ריקי ווילסון. כמו דיימון אלברן
    צילום: איי אף פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים