שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך שרתי אופרה עבור חנוך לוין
    לכבוד עשור למותו של המחזאי, נזכר מנחם פרי איך לוין "אילץ" אותו לשיר אופרה בערב של "סימן קריאה", ולמה אירוע ספרותי מכובד גרר צחוק והאשמות בפורנוגרפיה

     

    במאי 1974, לאחר שראתה אור חוברת "סימן קריאה" 3-4, ברחתי מותש לטבריה לנוח בבונגלו על שפת הכנרת, בחברת יעל שוורץ ז"ל שהיתה אז חברתי לחיים. את הכנת הערב לצאת החוברת הפקדתי בידיו הנאמנות של חנוך לוין. מיום שנוסד "סימן קריאה" פירסם לוין בקביעות ובבלעדיות בכתב העת, ומחזותיו - החל מ"חפץ" ואילך - ראו אור בהוצאה שליוותה את כתב העת.

     

    בערב היו אמורים המשתתפים - ביניהם יאיר הורביץ, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, אורי ברנשטיין, אבות ישורון, מרדכי גלדמן ואחרים – לקרוא משיריהם, וחנוך קיבל על עצמו לכתוב לכבוד האירוע מערכונים קצרים ולהעמיד אותם על הבמה עם שחקנים שיביא.


    מתוך מלכת האמבטיה של לוין (צילום: ישראל הרמתי)

     

    הייתי שקט, משום שידעתי שחנוך עובד. אמנם חלק מן המשוררים באו אלי בטרוניות על כך שאני נותן מקום רב מדי למערכונים המבדחים של לוין על חשבון השירים, אבל סמכתי על חנוך שיעמיד ערב עשיר ומרתק.

     

    עליך להתייצב לחזרות

    חזרתי לתל-אביב חמישה ימים לפני האירוע, ומיד הזעיק אותי חנוך למועדון התיאטרון ברחוב מנדלי, מקום הערב החגיגי, והודיע לי: "עליך להתייצב לחזרות". לתדהמתי, התברר לי שחנוך לא רק עובד באינטנסיביות עם השחקנים (זהרירה חריפאי, תיקי דיין, יוסף כרמון, מרים גבריאלי, אלברט כהן ואחרים), כאילו הוא מעלה הצגה שתרוץ שבועות רבים, אלא גם כתב סצינה אופראית שכבר הוכנה לה מוסיקה בסגנון מוצרט, וכי אני אמור לככב בה בתור טנור. את המוסיקה כתב אלכס כגן, שבאותם ימים היה המלחין של מחזות לוין כמו "יעקבי וליידנטל".

     

    הערב תוכנן להיות אירוע פנימי של משתתפי "קריאה" ומקורביהם, שאמנם הצליחו למלא עד אפס מקום את המועדון, אבל הוא לא היה פתוח לקהל הרחב. אולם מאחר שהיה אמור להיות מוקלט על-ידי גלי צה"ל, יצא שמעו בעיר, והיו לחצים של אנשים שאינם קשורים לחוברת להיות מוזמנים אליו. בין אלה שנענו בחיוב היה ישראל זמורה, האיש שבהיותי בן 16 הדפיס שיר שלי ומאז היינו לידידים.

     

    חנוך הפרפקציוניסט עשה איתי חזרות שנמשכו חמישה ימים, הן על הזמרה והן על המשחק. הסצנה האופראית עסקה באחד, סימן-טוב, שנקלע אל זונה בשכונה מונטיפיורי ומנסה להשאיר אצלה כעירבון לתשלום-שיבוא את חוברת סימן קריאה. כשזו פותחת את החוברת כדי לעמוד על טיבה, היא מוצאת בה את הקליינטורה המוכרת שלה.

     

    באותם ימים יצא "סימן קריאה" על-ידי הוצאה בשם "מפעלים אוניברסיטאיים", שמשרדיה והמסדרה שלה היו בשכונת מונטיפיורי. עד מהרה הוזמן לחזרות גם מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזץ, כדי למלא את תפקיד הזונה. אלכס כגן עבד איתנו על הזמרה, מישה בלכרוביץ' היה הפסנתרן, וחנוך פיתח רעיונות בימוי.

     

    באחד מימי החזרות החליט חנוך שעלי להתפשט במהלך הזמרה. כשסירבתי הדגימה לי חברתו דאז נאוה כורש, תוך שניות, כמה פשוט לעשות את זה, אבל אני נותרתי בסירובי (רק באירוע הבא, שנה לאחר מכן, כשהפעם נכתבה סצינה אופראית בשם "הרוקח" בסגנון ורדי, והשתתפו בה לצדי רבקה גור ושוב מיכאל הנדלזץ, הסכמתי להישאר על הבמה בגאטקעס).

     

    בשל סירובי עבר חנוך להמצאה משוכללת יותר: הוא הכין איזשהו מתקן דמוי מקל שישתלשל מבטני עד למטה מברכי, ועוצב כך שיוכל להתרומם ולבלוט מעבר למסך, כשייסגר בתום ה"לה" הגבוה והארוך בסוף השיר. לשם כך היה על חנוך עצמו לשכב אי-שם מאחורי הבמה או מתחתיה ולמשוך בחוטים.

     

    רוב משתתפי החוברת מעולם לא שמעו אותי שר, ולא ידעו שבנערותי למדתי זמרה אופראית. גם חנוך, שידע פרט זה בביוגרפיה שלי, לא שמע אותי שר לפני כן, והימר.

     

    הערב עצמו התחיל ב-21:00 והיה ארוך וגדוש, והסצנה האופראית תוזמנה להיות הפינאלה. ב-2:30, כשהקהל היושב סביב שולחנות העץ היה רובו שתוי, עוד חיפשנו את אבות ישורון, שהגיע בתחילת הערב עם תיק קרטון שחור ובו השירים שהתכוון לקרוא, אך נעלם בהגיע תורו. הוא צץ מחדש רק ברגע שעליתי לשיר. אבל על עלילות ישורון באותו ערב אספר כבר בהזדמנות אחרת.

     

    צהלות צחוק אדירות

    הקהל הגיב לסצינה בצהלות צחוק אדירות. לפחות שני אנשים נפלו מתחת לשולחן והיכו את ראשיהם ברגלו מרוב אובדן עשתונות – אחת מהן היתה יעל שוורץ, שבעבר הודיעה שתיפרד ממני אם אופיע בזמרה בציבור, אבל מכאן ואילך שינתה את דעתה. כשנסגר המסך אכן השתרבב החוצה אותו מוט שבזמן החזרות המציא לו חנוך לוין את השם "הגולם המטפטף". כשנפתח המסך מחדש דרש הקהל לחזור על כל המופע פעם שנייה, וכך אכן היה.

     

    למחרת קיבלתי מכתב נרעש ומזועזע מאת ישראל זמורה, שבו כתב שחשב שאני מזמינו לערב ספרותי, והנה נקלע לערב פורנוגרפי. אך ידידותנו לא נפגמה, והוא הוסיף להשתתף בחוברות "סימן קריאה" ולפרסם בהן פרקים מיומנו, ועוד.

     

    ב-1987 כלל חנוך לוין את "הבלדה על סימן-טוב ועל סימן קריאה" בספרו "מה אכפת לציפור" (וצירף לה בטעות את התאריך 1975 במקום 1974). באותם ימים כבר היינו קשורים להוצאת הקיבוץ המאוחד, ואיש לא זיהה את שמות המנהלים של "מפעלים אוניברסיטאיים", נתן ציפקס ומוטי מס, שנזכרו בנוסח המקורי של השיר. ועל-כן הם הוחלפו בנתן זך ובישראל פנקס.

     

    השורות "והנה גם שני המנהלים, נתן ציפקס ומוטי מס/ האחד לא מספיק לצאת וכבר השני נכנס", הוחלפו ב"והנה גם שני המשוררים, נתן זך וישראל פנקס" וכו'. כך רוענן קהל לקוחותיה של הזונה משכונת מונטיפיורי.

     

    ההקלטה המקורית של גלי צה"ל לא נשמרה, למיטב ידיעתי. אך שנים אחר כך, לקראת שבוע הספר של 1992, הזמין אותי מיכאל הנדלזלץ לבצע את השיר, הפעם עם הפסנתרנית גילה חסיד, כשהגיש את התוכנית "סוף ציטוט" בטלוויזיה.

     

    קולי, לאחר שעברו עשרים וחמש שנות עישון מן הביצוע המקורי, כבר לא מה שהיה אז, והביצוע נעשה כאן ללא הצד הבימתי, בזמרה בלבד, אבל רוח הסצנה נותרה כשהיה. השידור בטלוויזיה עבר בשלום, היה רק אדם אחד שהקים מהומות על דירדור רמתה של הטלוויזיה הישראלית: רפי גינת. לצפייה בקטע לחצו כאן

     

    בלדה על סימן-טוב ועל "סימן קריאה"

    סִימָן-טוֹב הָלַךְ לְסַדֵּר כַּמָּה עִנְיָנִים בַּקִּרְיָה,

    לָקַח בַּתִּיק סֶנְדְּוִיץ' וְחוֹבֶרֶת 'סִימַן קְרִיאָה',

    גָּמַר עִנְיָנָיו מַהֵר וְרָאָה שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ זְמַן,

    נִכְנַס לִשְׁכוּנַת מוֹנְטִיפְיוֹרִי, דָּפַק עַל דֶּלֶת בַּיִת קָטָן.

     

    פָּתְחָה אִשָּׁה בֶּחָלוּק וְאָמְרָה לוֹ: "בָּאתָ מֻקְדָּם מִדַּי,

    חַכֵּה בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה עַד שֶׁאֲצַחְצֵחַ אֶת שָׁדַי".

    יָשַׁב סִימָן-טוֹב וְחִכָּה, אָכַל אֶת הַסֶּנְדְּוִיץ' לְשֵׁם חִיזּוּק,

    דִּפְדֵּף בְּ'סִימַן קְרִיאָה' וְלִבּוֹ מְפַרְפֵּר מִתַּעֲנוּג.

     

    חָזְרָה הָאִשָּׁה וְאָמְרָה: "קֹדֶם כָּל הַתַּשְׁלוּם".

    פִּשְׁפֵּשׁ סִימָן-טוֹב בְּכִיסָיו וְרָאָה שֶׁנִּשְׁאַר בְּלִי כְּלוּם,

    אָמַר לָהּ: "תִּרְאִי, כָּךְ וְכָךְ קָרָה, אוּלַי תִּקְּחִי עֵרָבוֹן?

    יֵשׁ לִי פֹּה אֵיזוֹ חוֹבֶרֶת, שְׁנָתוֹן שֶׁנִּקְרָא רִבְעוֹן,

     

    זֶהוּ דָּבָר בַּעַל מִשְׁקָל, שֶׁנּוֹחַ מְאוֹד לָשִׂים

    לִפְנֵי דֶּלֶת פְּתוּחָה שֶׁלֹּא תִּסָּגֵר בְּרוּחַ פְּרָצִים,

    וְכָעֵת חַיָּה בְּעוֹד יוֹמַיִם אֲנִי בָּא בְּלִי לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ,

    לוֹקֵחַ בַּחֲזָרָה אֶת הַחוֹבֶרֶת וְשָׂם עַל הַשֻּׁלְחָן קֶשׁ".

     

    פָּתְחָה הַזּוֹנָה אֶת הַחוֹבֶרֶת וְאָמְרָה: "פֶּרִי, אָה, פֶּרִי,

    הֲלֹא זֶה הַבָּחוּר כָּל יוֹמַיִם בָּא לְהַשְׁאִיר פֹּה קֶרִי,

    וְהִנֵּה גַּם הָעוֹרֵךְ-מִשְׁנֶה, נִסִּים-מַה-שְׁמוֹ-קַלְדֶּרוֹן,

    זֶה קוֹרֵעַ לִי אֶת הַסְּדִינִים וְעוֹשֶׂה חוֹרִים בַּמִּזְרוֹן.

     

    וְהִנֵּה גַּם שְׁנֵי הַמְּשׁוֹרְרִים, נָתַן זַךְ וְיִשְׂרָאֵל פִּנְקָס,

    הָאֶחָד לֹא מַסְפִּיק לָצֵאת וּכְבָר הַשֵּׁנִי נִכְנַס,

    וְהִנֵּה יָאִיר הוּרְבִיץ, דּוֹפֵק וְכוֹתֵב שִׁירִים בְּיַחַד,

    וְהִנֵּה גַּם חֲנוֹך לֵוִין, הַמּוֹצִיא פְּרוֹזָה מִן הַתַּחַת".

     

    וְכָכָה דִּפְדְּפָה הַזּוֹנָה, פּוֹגֶשֶׁת מַכָּרִים וִידִידִים,

    כֻּלָּם עַד אֶחָד, חוּץ מִזֶּלְדָּה, הִשְׁאִירוּ לָהּ כְּתָמִים עַל הַסָּדִין.

    אָמְרָה הַזּוֹנָה לְסִימָן-טוֹב: "תִּרְאֶה אֵיךְ חָיִיתִי בְּטָעוּת,

    עֶשְׂרִים שָׁנָה עוֹבֶדֶת, וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי חוֹבֶבֶת סִפְרוּת,

     

    עַכְשָׁו אֵלֵךְ לָאוּנִיבֶרְסִיטָה, לָחוּג לְסִפְרוּת מַשְׁוָה,

    אֲקַבֵּל מִטָּה וְקַנְדוֹנִים, וְקָתֶדְרָה לְמַדְּעֵי הָאַהֲבָה".

    לָקְחָה מִזְוָדָה עִם בְּגָדִים, תָּקְעָה נוֹד וְיָצְאָה,

    וְסִימָן-טוֹב עִם הַזַּיִן בַּיָּד, וְהַחוֹבֶרֶת בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה.

     

    הָלַךְ סִימָן-טוֹב הַבַּיְתָה, מִשְׁמֵשׁ בַּמִּכְנָסַיִם מִשְׁמוּשׁ,

    לָקַח אֶת 'סִימַן קְרִיאָה' וְנִכְנַס אִתּוֹ לְבֵית-שִׁמּוּשׁ.

     

    פרופ' מנחם פרי הוא העורך הראשי של הוצאת הספרייה החדשה

     

    לכל כתבות מדור הספרים לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים