שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    עבודה בעיניים

    כן, לא קל להיות הומו בחברה החרדית. אבל "עיניים פקוחות" הישראלי, מעין "הר ברוקבק" לעניים עם פרספקטיבה מציצנית ודמויות חלולות, לא מצליח לספק דבר מלבד אמירה בנאלית זו


     

    "הייתי מת, עכשיו אני חי", מכריז גיבור הסרט "עיניים פקוחות" שגילה לפתע את האור בדמות יציאה מהארון. אבל שום דבר בסרט שכתבה מירב דוסטר וביים חיים טבקמן לא משכנע אותנו באמת הפנימית הזו.

     

    צפו בטריילר לסרט הישראלי "עיניים פקוחות"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    זהו, אם תרצו, "הר ברוקבק" למיעוטי יכולת. יצירה שנעה מהבנאלי אל השטחי, ואשר שבה ומזכירה לנו שדימויי החברה החרדית בקולנוע הישראלי העכשווי (ע"ע "חופשת קיץ" ו"אושפיזין") כבר מזמן חורגים מהמציצנות הזולה שמאפיינת סרט זה.

     

    מסופר פה על קצב בשכונה חרדית בירושלים (זהר שטראוס) שכניסתו הפתאומית של אברך מסתורי (רן דנקר) אל האטליז שלו משנה, ובכן, את חייו. לראשונה, כך אנו מבינים מהציטוט דלעיל, גיבורנו מתחיל לחיות, להרגיש, לאהוב. הוא שוכר את האברך הצעיר כעוזרו; השניים מממשים את אהבתם; מים זכים, סמל ללידתו המחודשת של הגיבור ולאהבה הטהורה בין שני הגברים הם כאן מוטיב סימבולי שחוק (חוץ מזה שהסרט מצולם בחורף הירושלמי הזך והפיוטי); ועל היופי שבמימוש התשוקה הגברית מעיבות רק משמרות הצניעות התובעות את סילוקו של הזר.

     

    כישלונו הבולט של "עיניים פקוחות" הוא קודם כל בדמויות שלו. הסרט לא עובד משום שהוא לא מרגש; והוא לא מרגש משום שהדמויות אינן מעניינות אותנו; והן לא מעניינות אותנו משום שאיננו יודעים עליהן כמעט דבר. הקצב, כמתבקש ממלאכתו, מייצג חיים גשמיים (ואת עיסוקו של הסרט בתאוות בשרים), בעוד האורח – עזרי – אמור לגאול אותו ממצוקת חיי ההווה.


    "עיניים פקוחות". מהבנאלי אל עבר השטחי (צילומים: עמית ברלוביץ)

     

    כן, מדובר פה בדמויות סימבוליות ותו לא, ולכן כאשר נשמעת בסרט ההכרזה שבפתח רשימה זו – אין בה כדי לשכנע. לא נוכחנו בשום שינוי שחווה הקצב בחייו, מהטעם הפשוט שאיננו יודעים איך נראו חייו לפני שקרה המפגש הגורלי המתואר בסרט.

     

    עזרת נשים

    זו גם הסיבה שכמה מדמויות המשנה בסרט, ובראשן אשתו החסודה של הקצב (בגילומה של טינקרבל), נותרות על תקן תפאורה. להבדיל מהדמויות הנשיות ב"הר ברוקבק" – שיותר ויותר נדמה כמקור ההשראה לסרט זה – קשה להבין מה עובר עליה.

     

    לו, למשל, עסק "עיניים פקוחות" בה, באישה חרדית המגלה את דבר אהבתו של בעלה לגבר – כי אז היתה בו לפחות מידה של מקוריות. כמות שהוא, זהו סרט צחיח רגשית שעיקרו אווירה, ואין בו לא תשוקה ואף לא כל דיון אחר. כן, למקרה שלא ידעתם, לא קל להיות הומו בחברה החרדית.


    דנקר. נוכחות אניגמטית ובלתי אפשרית

     

    ומשום ש"עיניים פקוחות" משקף נקודת מבט חיצונית-מציצנית, הוא מתקשה להעלות סוגיות רלוונטיות לחברה שבה הוא עוסק – הקונפליקט שבין יצר ואמונה, למשל. סרטו הקצר והמצוין של חיים אלבום, “ואהבת" (2007), שעניינו אמנם משיכה רומנטית וארוטית שחש בחור צעיר אל חברו לישיבת ההסדר, השכיל להפוך את סיפור התשוקה האסורה לדיון בעימותים פנימיים שחווה הגיבור המתייסר (האם אלוהים מעמיד אותי במבחן, האם הוא ימשיך לאהוב אותי גם אם אכנע לפיתוי, וכו').

     

    אבל זה משום שאלבום, בוגר בית הספר הדתי לקולנוע "מעלה", ביסס את הסרט על סיפורו האישי. עניינים מסוג אלה לא קיימים כאן, בעיקר משום שבעבור טבקמן

    ודוסטר החברה החרדית היא לא יותר מקלישאה.

     

    אז כן, הסרט נראה ונשמע נהדר (אקסל שנפאט ונתנאל מישלי הם הצלם והמלחין בהתאמה). שטראוס עושה כמיטב יכולתו להפיח חיים בדמות החלולה שעוצבה בעבורו, ודנקר – אם לא ייזהר – עלול למצוא את עצמו בתפקידים מביכים בהרבה. במקרה שלו, אין אפילו דמות – רק נוכחות אניגמטית ובלתי אפשרית, שמזכירה את דמותו האלגורית של האורח המסתורי ב”תאורמה” (1968) של פזוליני, שגם הוא העניק לסובביו מימוש וגילוי העצמי באמצעות מפגש הבשרים. "עיניים פקוחות" מבקש להיות קונטרוברסלי. למרבה הצער, הוא סתם משעמם.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שטראוס. משתדל להפיח חיים
    צילום: עמית ברלוביץ
    דנקר. עוד עלול למצוא תפקיד מביך מזה
    צילום: עמית ברלוביץ
    לאתר ההטבות
    מומלצים