שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יש סליחות שצריכות להיאמר

    הספרות העברית הושפלה בעקבות שערוריית פרס ספיר, תעשיית הקולנוע המקומית כמעט נרמסה בגלל המחטף של סיעת קדימה ועובדי ערוץ 10 עדיין לא יודעים מה יעלה בגורלם, אבל גם לא מספקים לצופים טלוויזיה ראויה. עכשיו הזמן להתנצל

    סליחה מהספרות העברית וסופריה

    אנחנו רוצים להיות אמריקה. ואם לא אמריקה, נסתפק באירופה. ואם כבר אירופה, אז גם אנחנו רוצים פרסים שיש בהם כבוד כמו "מאן בוקר" הבריטי. אבל מה לעשות שעם אחרונת ספינות המנדט, עזבו אותנו גם אורחות הנימוסים, הסדר הטוב וכל יכולת אמיתית לייצר אירועים מכובדים.

     

    זה מה שמסביר אולי את הברדק המבזה שהתחולל השנה מאחורי הקלעים של תחרות פרס ספיר לספרות. אם הנהלת הפרס הספרותי היקר ביותר שניתן במדינת ישראל היתה נזהרת קצת יותר בכבודה של הספרות העברית וסופריה, ועסוקה קצת פחות באגו וכבודם האבוד של פרנסי מפעל הפיס, ההשוואה בין פרס ספיר ל"מאן בוקר" היתה קצת פחות מגוחכת.


    חילו. הספרות העברית הושפלה (צילום: שמואל רחמני)

     

    כשסופרים בישראל מתקשים לגמור את החודש וערכו הכספי של הפרס היוקרתי באמת שמוענק בארץ בתחום הספרות - פרס ישראל - עומד על כמחצית הסכום שניתן על ידי מפעל הפיס, בעל המאה הוא הקובע ועל פי מקצב חלילו, נְרַקֱדה. במילים אחרות, פרס ספיר זה מה שיש ועם זה צריך ללמוד איכשהו לחיות בשלום.

     

    בערב יום כיפור זה צריכים האחראים על פרס ספיר לבקש סליחה ומחילה מהספרות העברית המפוארת על שבהתנהלותם הכושלת והחובבנית, הובילו אותה מושפלת למעמד של פושטת יד חנפנית. ואם כבר בסליחות יעסקו, שיבקשו על הדרך מחילה גם משר האוצר המנוח, פנחס ספיר, איש מעשה רב פעלים שידוע היה בצניעותו וספק אם גרירת שמו לפרשיות מביכות לאחר מותו מכבדת את זכרו. (מרב יודילוביץ')

     

    סליחה מתעשיית הקולנוע הישראלית

    השנה החולפת תירשם בספרי הימים כאחת הטובות שידע הקולנוע הישראלי. פרסים בינלאומיים, צופים ומבקרים מרוצים ובקיצור, ריספקט. אבל עם ריספקט, אתם יודעים, לא הולכים למכולת, ובטח שלא עושים סרטים.

     

    מה שמחזיק על כרעי תרנגולת ונגד כל הסיכויים את תעשיית הסרטים בישראל הוא חוק הקולנוע. הוא חבוט, מצומצם, בלתי מספק ובכל זאת, חוק הקולנוע הוא שמאפשר ליוצרים מוכשרים ולמפיקים מתאבדים לצאת לדרך ולהביא למסך הגדול בארץ ובעולם את מיטב התוצרת הישראלית.


    לבני. לא שכחנו את הזובור (צילום: דודו אזולאי)

     

    אז חשבנו להזכיר לכם, חברי סיעות האופוזיציה, שלא שכחנו לרגע את חרפת הזוּבּוּר שארגנתם לנו ביולי האחרון, בהצבעה המביכה על תקציב הקולנוע הישראלי. ערב יום הכיפורים הוא זמן מצוין בשבילכם, המושכים בחוטי חיינו, לבקש סליחה גם מאנשי הקולנוע הישראליים על מלחמות הכבוד והכוח שאתם מנהלים על גבם של היצירה הישראלית ושל אלה העושים בה כנגד כל הסיכויים.

     

    במקום שבו נכשלה הפוליטיקה, בא הקולנוע הישראלי ומרכך, מספק זוויות ראייה שמעבר לכותרות העיתונים, מפרק את הקלישאות, מאפשר לישראל להיות נוכחת גם במקומות שבהם היא לא רצויה. בקשו סליחה ומחילה מעומק הלב על ניסיון המחטף הילדותי הזה שכמעט וחיסל את הסיכוי לעוד שנים נוספות של קולנוע כחול-לבן מצוין. קולנוע שבסופו של יום, מכסה על החֶרפּוֹת שלכם. (מרב יודילוביץ')

      

    סליחה מ"צחוק מעבודה"

    המבקרים מעולם לא אהבו אותה, הכתבות לא פירגנו לה, הקיפוח הרים את הראש בזכותה אבל הצופים - הם הצביעו בשלט. תגידו מה שתגידו, "צחוק מעבודה" היא התוכנית שמגיעה לה סליחה יותר מכל אחת אחרת.


    "צחוק מעבודה". הקהל אמר את שלו (צילום: יוני המנחם)

     

    שלום אסייג וחבריו באולפנם הבידורי והארכאי משהו, זוכים מדי שבוע לאחוזי צפייה מרשימים ביותר, ומצליחים פעם אחר פעם לעקוץ ולעקוף את המתחרים בערוץ 10, אלה שמשקיעים חמישה מיליון דולר בכל פרק של "הישרדות".

     

    אז שלום והחבר'ה, פשוט סליחה. אבל עזבו אתכם מהתקשורת, את הפרגון האמיתי כאמור, אתם מקבלים מהעם. יותר מזה - אתם ממש לא צריכים. (עמית קוטלר)

     

    סליחה מיישובי הפריפריה, מהמגזר הערבי ומהתרבות הישראלית

    את בקשת הסליחה הזו כנראה שלעולם לא נקבל, אז רק כדי לא לשמור בבטן ולהתחיל את השנה נקי: ראלב מג'אדלה ויואב רוזן, אנחנו סולחים לכם. אנחנו סולחים על הקצוץ ששמתם על כולנו – אנשי תרבות, תקשורת, משרד המשפטים, מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. אנחנו סולחים על כך שעשיתם מהתפקיד שהפקדנו בידיכם, בדיחה. אנחנו סולחים על כך שנתתם לציבור היוצרים, האמנים ואנשי התרבות תחושה כי הם מטרד שיש למגר.

     

    אנחנו סולחים לך, השר לשעבר, בשם הנשים הערביות בישראל, על דעותיך החשוכות בדבר מקומן בחברה. אנחנו סולחים לכם בשם יישובי הפריפריה על שהבאתם למצב של חדלות פירעון את "אמנות לעם", מהעמותות החשובות הפועלות בישראל.

     

    אנחנו סולחים – וזה לא קל – על ההבטחה שקיפל בתוכו המינוי של מג'אדלה, שר ערבי מוסלמי ראשון בישראל, ועל תחושת הבגידה שליוותה את כל אחת מהאכזבות בזמן כהונתך. אנחנו סולחים לך גם בשם המגזר הערבי על שהוצאת שם רע לציבור שחיכה זמן רב מדי לנציגות ראויה במוסד הבכיר ביותר במדינה שבה הוא חי. ואנחנו סולחים על אין ספור ליקויים עליהם הצביעו יותר מדי דו"חות שנאספו על פעילותכם השופעת. שלא נדע עוד כמותם. (מרב יודילוביץ')

     

    סליחה מעובדי ערוץ 10

    עובדי הערוץ המסחרי השני שנולד בישראל, נקלעו בשנה האחרונה – מרביתם על לא עוול בכפם – לאחת השנים המקצועיות הקשות שידעו אי פעם. אם לא די בכך שהערוץ בו הם מועסקים הידרדר לחובות כספיים קשים ביותר, חרב הסגירה שהונפה מעל ראשו של הערוץ החלה להסתובב פעם אחר פעם, מהיום בו החלו הדיונים מול הרשות השנייה ומשרד האוצר.


    עובדי ערוץ 10 מפגינים. לא הם צריכים לשלם (צילום: גיל יוחנן)

     

    הערוץ כן נסגר? הערוץ לא נסגר? יש פשרה? אין פשרה? באמת שהפעם, בעיקר לקראת סוף תשס"ט, הקטסטרופה מרעידת המסדרונות הנקראת ערוץ 10 באה והלכה כגל בים גדול שהשפעתו לא תמיד ברורה, וכולנו גילינו שאם יש משהו גרוע יותר מקיצוצים ואיומי פיטורים, הרי שמדובר באיומים באים והולכים, שפשוט שומטים את הקרקע תחת הרגליים – ועל כך מגיעה לעובדי הערוץ סליחה מיושבי הרשות השנייה. (עמית קוטלר)

     

    סליחה מצופי ערוץ 10

    מנגד, גם לנו הצופים מגיעה סליחה של ממש מאותו ערוץ בדיוק. המשבר הקשה אליו נקלע הערוץ הביא אותו לייבש את לוח השידורים, בדיוק באמצע העונה החמה של 2009. במקום שעשועוני קיץ, ריאליטי ושאר דברים שמטרתם לצנן את המוח, קיבלנו את אורלי וגיא, שלח ודרוקר ושאר מגישים שחפרו לנו בכוח.

     

    כשהקיץ חלף והערוץ התייצב מעט, קיבלנו בחזרה את מה שרצינו - אבל גם הפעם ללא כל פרופורציות, טעם טוב או מינונים הגיוניים. במילים אחרות: שלוש או ארבע תוכניות של "הישרדות" בפריים טיים השבועי, מה שגורם לתחושה שאין שום דבר בערוץ 10 פרט לריאליטי בביקיני. אז גם לכם, צופים יקרים, מגיעה הסליחה מהערוץ המסחרי שמזל, פשוט מזל, שהוא לא היחיד על המסך. (עמית קוטלר)

     

    סליחה מאלה שאינם כמותכם

    רושמי הרשימות, משרבטי הטוקבקים, עורך תכנית הרדיו, מחזאי דמגוג, מקבלי החלטות נרפים, רודפי כוח ופרסום הגיעה השעה לבקש מאיתנו סליחה. סליחה על השימוש הציני במילה שאין לה כל משמעות בקונטקסט החיים הנוכחי שלנו, ולמרות זאת אתם משתמשים בה כדי להבעיר בארות ולחסל, גם אם לא במודע, כל סיכוי לחיים נורמלים. סליחה על הניסיון הנואל להפוך את כל מי שחי פה למקשה אחת הומוגנית של רובוטים. סליחה על כך שהשנאה ההדדית, היצרים המשולהבים שמוצאים נתיבם אל כל מי שנקרה בדרככם ומחרבים כל חלקה טובה, הדביקו רבים שלא עצרו לחשוב על משמעות כל זה.

     

    אתם המשתמטים האמיתיים. משתמטים ובוגדים בכל סטנדרט אפשרי של אחריות חברתית והבנת חשיבותה של ערבות הדדית וכוחה של חברה שמקבלת את השונה ולא דוחה אותו מעליה. זהו הרי הבסיס לחברה ראויה - היכולת להכיל ולקבל לא רק את שכמותך, אלא בעיקר את השונים ממך. אולי המחזות של שמואל הספרי מיועדים לכולם, אבל ממש כשם שבמחזותיהם של שקספיר, לוין, איבסן ואלוני לא כולם צועדים, כך גם השירות הצבאי אינו בהכרח נתיב דרך לכולם מהסיבה הפשוטה: כל בני האדם נולדו שווים, אבל שונים.

     

    הצבא, גם אם יתכחש לזאת, יודע שזה נכון. זו הסיבה שהוא מקיים וועדות התאמה ושחרור. כל השאר היא דמגוגיה שמטרתה הבלבדית לגזור קופונים, להתחבב על

    ההמון ולרכוש קולות ולעזאזל את מי דורסים בדרך. מספיק לראות את "לבנון" של שמוליק מעוז, כדי להבין שכל יושבי הטנק הזה משרתים את מדינת ישראל לא פחות מלובשי המדים או המתפללים לזכויותיה בישיבת הרב בירושלים.

     

    בקשו סליחה על הפילוג שאתם יוצרים, השנאה שאתם זורים, הסולידריות שבשמה אתם פועלים ובאמצעותה אתם מפוררים את הרקמה העדינה של החברה האזרחית בישראל. כישרון הוא מתנה שחטא לבזבז. אם תיאטרונים הם בתי הכנסת של החילונים אליבא דטומי לפיד ז"ל, העושים במלאכה הם תלמידי חכמים ומעשיהם תפילה שפותחת לב ושערי שמים. תקראו את "טופלה טוטוריטו" של שלום עליכם ותבינו, לכל אחד התפילה שלו. (מרב יודילוביץ')

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: משה מילר
    פנחס ספיר. מה הוא עשה רע?
    צילום: משה מילר
    לאתר ההטבות
    מומלצים